נזרקו לכלבים

ובבי הכלבים נחלו בסוף השבוע שעבר מפח נפש. שופטי בית המשפט העליון (בפס"ד שכתבה השופטת חיות, בהסכמת עמיתיה להרכב) דחו עתירה שהגישו עמותת "תנו לחיות לחיות", ההתאחדות הישראלית לכלבנות ועוד מספר בעלי כלבים, נגד שר החקלאות וגורמים נוספים. פסק הדין, יש לומר, ייחרה לרבים מחובבי הכלבים, שייסברו כי פסילה גורפת של כלבים לפי גזעם לקוייה בחוסר הכרה של הנושא.

החוק להסדרת הפיקוח על כלבים והתקנות שהותקנו על פיו קובעים הוראות מחמירות בכל הנוגע להחזקתם של כלבים שהוגדרו בהם כ"כלבים מסוכנים". הגדרת "כלב מסוכן" נקבעת בהתאם לפרמטרים שונים שנקבעו בחוק ובתקנות. הנושא בגינו הוגשה העתירה הנוכחית סב סביב קביעת מסוכנותו של כלב בהתאם לגזעו.

שמונה מכלל גזעי הכלבים הוגדרו ע"י שר החקלאות כמסוכנים - אמריקן סטאפורדשייר בול טרייר (אמסטאף); בול טרייר; דוגה ארגנטינאי; טוסה יפני; סטאפורדשייר בול טרייר (סטאף אנגלי); פיט בול טרייר; פילה ברזילאי; רוטווילר. העותרים טענו, שקביעת מסוכנות כתלויית-גזע הכלב היא מוטעית.

"אין כלבים מסוכנים, יש אנשים מסוכנים", טוענת אתי אלטמן, הדוברת והמייסדת של עמותת "תנו לחיות לחיות", ואחריה מחרה עדי רצהבי, יו"ר לחוג כלבי פיטבול בעמותה. לטענתם, סיווג שמונת סוגי הכלבים הנ"ל כ"כלבים מסוכנים" באה לאחר האירוע הנורא, שבמהלכו מצאה את מותה ילדה קטנה שננשכה ע"י כלב אמסטף. את האשם לאירוע תולים השניים לא בכלב, אלא בבעליו. לטענתם, מה שהופך כלבים, כל כלב מכל גזע שהוא, למסוכן היא ההתנהלות של בעליו, הדרך שבה בעליו מאלפו.

שופטי בג"ץ דחו את העתירה. כפי שנראה להלן, ודי באופן מובן וטיבעי, התקשו השופטים להכריע בגופה של המחלוקת בשאלה, האמנם ראוי לסווג כלבים מגזעים כאלה ואחרים כ"מסוכנים", וזאת רק מחמת השתייכותם הגיזעית? ההכרעה נפלה, איפוא, בהתאם לכללי המשפט "היבשים".

במישור המשפטי הפורמלי, מדובר בדבר חקיקה, ובג"ץ נזהר בהתערבות בקביעות המחוקק. "כבר נפסק פעמים הרבה כי טענה המועלית כנגד חוקתיותו של חוק מחייבת איפוק שיפוטי ניכר וכי יש לבחון אותה בזהירות ומתוך ריסון. זאת בשל ההכרה כי תפקיד החקיקה הוטל על המחוקק והוא זה הנושא באחריות הלאומית לחקיקת חוקים שיגשימו תכלית ראויה באמצעים מידתיים".

פסק דינה של השופטת חיות מפרט שורה של חיקוקים דומים המצויים במדינות העולם. "הגישה אותה אימץ המחוקק הישראלי בקובעו כי ניתן להגדיר כלב כמסוכן על פי השתייכותו לגזע מסוים, הינה גישה מקובלת ורווחת בעולם והיא מבוססת על מחקרים ועל ניסיון מצטבר לגבי גזעים אלה, המעוגן בנתונים על אירועי תקיפה שנאספו לאורך השנים. זאת ועוד, מחקרים ונתונים אלה מתייחסים בעיקרם לגזעים שאותם מנה מחוקק המשנה בתוספת וכפי שכבר צוין קיימת חפיפה בין שמונה הגזעים שצוינו בה כמסוכנים ובין הגזעים שהוגדרו כמסוכנים בחקיקה העולמית" נכתב בפסק הדין.

"השאלה האם גזע מסוים של כלבים הוא מסוכן מטבע בריאתו אינה שאלה בעלת מאפיינים ישראלים דווקא ובהחלט ניתן להסיק מן החומר ההשוואתי ומן האסמכתאות שהוצגו בהקשר זה מן העולם, כי קיימת תשתית מקצועית סבירה לגישה העקרונית אותה אימץ המחוקק הישראלי ולפיה ניתן להגדיר כלב כמסוכן על פי הגזע שאליו הוא משתייך".

על הקביעות הנ"ל חולקים הלצמן ורהצבי. הם מספקים נתונים, שגם אם אינם מערערים על נכונות קביעת שר החקלאות, הם מעלים לבטח ספיקות. לטענתם, מקרי הנשיכות ע"י כלבים (בארץ כ-20,000 נשיכות בשנה, כ-500 מהן גורמות לנזקים לא קלים) גוברות בהתאם לנפיצות הכלבים (וכאמור, האילוף שמאלפים אותם בעליהם).

כלב הרוטוויילר, שנמנה על 8 גזעי הכלבים שהוגדרו כ"מסוכנים", לא תקף אדם ב-5 שנים האחרונות. לעומתו, זכורה הרתיעה הרבה בארץ מכלבי הדוברמנים (רתיעה שעודנה חקוקה במוחם של רבים). והנה, הדוברמן איננו מוגדר ככלב "מסוכן". "הכיצד", מקשה רצהבי? לדבריו, תפיסת המסוכנות תלויית הגזע לוקה בחוסר הבנה של הנושא. רצהבי מספר על כלבי-בית קטנים ותמימים למראה, כגון פודלים, שהרגו בני אדם.

בארצות רבות בחרו שלא להוציא מגדר החוק כלבים לפי גזעם. תחת זאת, על בעלי כלבים שסווגו כ"מסוכנים" הוטלו מיגבלות, כגון עיקור וסירוס (המפחיתים את תוקפנותם), או קשירה בזמם. אלטמן אינה רואה להתנגד להטלת הגבלות דומות גם בישראל, ובלבד שתשורש מן היסוד הדעה המוטעית (לטעמה ולטעם עמיתיה), לפיה יש גזעים מסוכנים.

(בג"ץ 6976/04 עמותת "תנו לחיות לחיות" ואח' נ. שר החקלאות ואח', פס"ד מיום 1.9.05. השופטים ברק, חשין וחיות).

דעה: מה עם המבחן המידתי?

פסק הדין שכתבה השופטת חיות (בהסכמת השופטים ברק וחשין) ערוך לפי הכללים המשפטיים המקובלים. ועדיין, הוא מותיר תחושה לא נוחה. אכן, תחושה לא צריכה להכתיב החלטה שיפוטית. בתי המשפט עוסקים בדין. בכל זאת, התחושה למיקרא פסק הדין איננה נוחה. למותר לציין, התחושה הלא נוחה איננה מנותקת מהחיבה הבסיסית שחשים רבים מבני האנוש להולכים על ארבע, במקרה הנדון לכלבים.

כפי שכתבו השופטים בדימוס צבי טל ושלום ברנר, בהקדמה לספרם "משפט הכלב" (תוך הזדקקות להגדרה המילונית המצויה באנציקלופדיה העברית), "הכלב הוא, כנראה, החיה המבוייתת הקדומה ביותר, היחידה, המלווה את האדם בכל מקומות הימצאו; הוא התקשר אל האדם ונאמן לו מכל שאר החיות". כה איתן ועמיד הוא הקשר שבין האדם לכלב.

האסוציאציה האנושית, למודת הסבל בהקשר זה, מגלה רתיעה אינסטינקטיבית מסיווג גזעי, מהפלייה גורפת על רקע גיזעו של פלוני. יאמרו מי שיאמרו, מה הקשר? ובכן, בכל זאת, פועלו היוצא של פסק הדין חל על 8 גזעים של כלבים. על כל אחד מפריטי שמונת הגזעים, ללא יוצא מן הכלל. הטיעון הזה איננו נקי מספיקות, ועדיין התחושה מלווה רבים מבעלי הכלבים.

ההחלטה "למתוח איקס" על 8 גזעי כלבים היא כוללנית, גורפת. ההצדק להחלטתו של שר החקלאות איננו בהוכחה מדעית של צידקת הנחת המסוכנות של אותם גזעים. כבר למדנו (ראו לעיל), שמסוכנות היא עניין של פרמטרים אינדיבידואליים, לא פחות מענייני תורשה וגזע. לא בכדי נשען פסק הדין ברובו על חיקוקים דומים הקיימים במדינות רבות בעולם. אלא שלא בכל עניין נוהרים אנו, ובכלל זאת שופטינו, למדינות עכו"ם. אין לזלזל בניסיון שנרכש בארצות אחרות, ואולם גם בינן לבינן נמצאו שינויים, הן בסוג הכלבים שכל מדינה קובעת כ"מסוכנים", והן בהסדרים החוקיים המצויים בכל מדינה. יש המטילות על גזעים הנחשבים בהן כ"מסוכנים" הגבלות גורפות, ויש אחרות המטילות הגבלות מתונות יותר.

משרד החקלאות לא המציא נתונים סטטיסטיים המוכיחים את טיעון המסוכנות הגיזעית. דיעות המומחים בנושא חלוקות. השופטים בחנו את התקנות בבחינה של "שחור-לבן", או שטענות העותרים צודקות, או שטענות שר החקלאות צודקות. ומה באשר לדרך ביניים, שתימנע מקטיגוריזציה כה גורפת מזה, ותבטיח את שלום הציבור מזה?

מה עם הטלת מגבלות פחותות בחומרתן, כמו עיקור וסירוס של כלבים שיאובחנו כמסוכנים? או, לחלופין, לערוך מבחני אופי לכלבים, כנהוג במדינות שונות (שם נערכים המבחנים לכלבים שתקפו; אין מניעה לחייב בעלי כלבים החשודים כמסוכנים להעביר את הכלב מבחן בטרם יתקוף)? או, חיוב בעלי כלבים הנחשדים במסוכנות באילופם תחת פיקוח. או, חיוב ענידת זמם לכלבים מסויימים המסתובבים ברשות הרבים? ובז'רגון המשפטי היבש, היכן נעלם לו מבחן המידתיות?