פדופיליה מסחרית

מקרה אמיתי: בית הספר תיכון בג'ורג'יה, ארה"ב. דגל קוקה-קולה מתנופף ברוח. מתחת לתורן, שלשות של תלמידים, שהולכות ונפרמות לפי קצב הג'ינגל.

הג'ינגל מסתיים, והתלמידים מסודרים עכשיו על פי צירוף המלים "קוקה-קולה". לפתע, אחד התלמידים (מייק קמרון) יוצא מהבקבוק בצעדים קלילים ומוחה בכל תוקף, הלב איתו. הוא מתחיל להוריד את החולצה של קוקה-קולה... אמא שלו יושבת בקהל נוטפת המבורגר וצ'יפס, עיניה נאחזות בו, גאות. זה הילד שלה, הוא גילה את הזיוף. הוא מבין את השתלטות בעלי ההון על המעוז האחרון של בני גילו.

האמנם? מייק קמרון מסיר את החולצה מעליו - ומגלה מתחתיה חולצה של פפסי. אמא שומטת את שקית הצ'יפס, שמתגלגלת על רצפת הבטון ונמעכת תחת רגליה הכבדות. היא מזנקת במחיאות כפיים. יש לה ילד מיוחד, הילד המיוחד הזה שלה מגורש מבית הספר ליום אחד. והמחאה? בדיוק סוג המחאה שהתאגידים פיללו אליה בכל מאודם. רק אל תצאו מהמגרש התאגידי, ואם כבר אתם מוחים תמחו בשם מותג אחר, אל תערערו על הזכות הבסיסית שלנו לשלטון, אחרת לא נסלק אתכם ליום אחד, אלא לכל החיים.

תפוס אותם כשהם עוד קטנים

והנה, זה מגיע גם אלינו. אנחנו מדינה פצפונת וכשזה יתחיל אצלנו, תאמינו לי שכיבוש התאגידים ייגמר מהר יותר ממלחמת ששת הימים. הצרכנים אפילו לא יספיקו להתאגד מול הצבא המשומן של המותגים. ובעצם, זה כבר כאן.

בימים האחרונים פנה משרד החינוך למרכז השלטון המקומי בבקשה שיוציא מכרז לייצור לוחות מחיקים עם שלטי פרסומת! מכירים את הצמרמורת שעברה בנו ברגע שהמורה פספסה את הלוח עם הגיר וחרטה באצבעותיה על הלוח? אותה צמרמורת אמורה לזעזע אותנו עכשיו.

רבותי, תבינו, גם בלי הלוחות המחיקים, שוק הילדים או הפדופיליה של המסחר (שם לז'אנר אותו כתב "טיק" מפורום שיווק פרסום בתפוז), הוא שוק רווי כסף. תעשיית הפרסום הסמוי בקלטות הילדים, למשל, מגלגלת משהו כמו 100 מיליון שקל בשנה, תעשייה שפורחת על חשבון עולמם הקסום והנאיבי של הילדים.

אותם ילדים עומדים חסרי אונים מול טשטוש הגבולות בין תוכן למסחר. בשבילם, כשפו הדוב אוכל במבה באמצע הסרט, זו תורה מסיני. והנקודה מרגיזה בסיפור הזה היא שקברניטי הפרסום הסמוי טוענים שאם המפרסמים לא יממנו את התוכן, האזרח הקטן יאלץ לממן אותו מכיסו. וזהו שקר! קלטת ילדים רוויית פרסומות לא עולה אגורה שחוקה אחת פחות מ...רגע, יש בכלל קלטת בלי פרסומות?

למי פונים? מה עושים? ד"ר יצחק קדמן מהמועצה לשלום הילד, למשל, מגלגל את האחריות בחזרה למגרש ההורים: "הבעיה היא שאין מספיק לחץ מצד הציבור, הרבה הורים קונים את הקלטות ולא אכפת להם מה הילדים רואים.."

וכשהוא ממשיך להתבטא בנושא הוא אומר: "בכל מקום שבו אינטרסים כלכליים מתנגשים עם טובת הילד, או עם איכות הסביבה ודברים דומים, אז אנחנו רואים, לצערנו, מי מנצח..."

מה זה, תבוסתנות? בהחלט כן.

יומני נוער ממותגים מגלגלים מיליונים כבר כיום (ותשאלו ב"ציבלין", משרד שמתמחה בשיווק לילדים, או בג. יפית קיד); יש גם, כאמור, קלטות ילדים עם פרסום סמוי, אבל הסכנה הגדולה והמיידית עדיין לפנינו. משרד החינוך עצמו מסייע לפדופילים של המסחר לפתוח חזית חדשה: לוח המורה הנצחי! ואם הילד, שרואה פו הדוב ואוכל במבה באמצע הסרט מקבל את זה כתורה מסיני, מה יהיה כשהמורה לתורה עצמו יכתוב על הלוח של קוקה-קולה?

אז מה אני מציע? אה, זה פשוט: כמו שהם תופסים אותנו כשאנחנו עוד קטנים, בואו ונתפוס את היוזמות שלהם כשהן עוד קטנות. עכשיו הזמן. יצחק קדמן, אתה שם? הורים...? הלו? מישהו...?