תקדים: ניתן לתבוע את המדינה בגלל שופטים שמעכבים פסקי דין

פרשת השופטת המפברקת, הילה כהן, העלתה שוב על סדר היום כמה סוגיות עקרוניות, ובהן גם את נושא החסינות המוקנית לשופטים על פעולות שביצעו במילוי תפקידם.

החסינות השיפוטית פורשה במשך שנים רבות כחסינות מוחלטת, שאינה מאפשרת הגשת תביעה נגד שופט, גם אם פעל בזדון או בחוסר תום-לב וגרם לאדם אחר נזק. פעם אחר פעם נקבע, כי הרצון להגן על השופטים מפני הפעלת סנקציות אישיות כלפיהם, והשאיפה להבטיח חופש פעולה לשופטים במילוי תפקידם השיפוטי, גוברים על הצורך לפצות את הנפגע מעוולה שיפוטית.

הן במשפט הישראלי והן במשפט האנגלו-אמריקאי, החסינות חלה גם אם מדובר בנזקים חמורים ביותר, כגון תקופת מאסר ממושכת או תשלום סכום כספי נכבד, שהושתו על הניזוק שלא כדין, עקב מניעים אישיים פסולים של השופט. החסינות המוחלטת היא, בלא ספק, מקוממת אולם יש לה גם כמה צידוקים שקשה להתעלם מהם, ובין היתר הצורך למנוע פגיעה בתפקודו של השופט ובעצמאותו, מניעת פגיעה באמון הציבור, קיומם של סעדים חלופיים ועוד.

עם זאת, אחרי חקיקת חוק יסוד כבוד האדם, החסינות השיפוטית המוחלטת אינה כה מוחלטת, והחלו להיפער בה בקיעים, לאחר שנשמעו קולות הקוראים לאפשר הגשת תביעות נזיקין, במקרים חריגים של פעולה בזדון ממניע פסול מצד השופט, או תוך חריגה מודעת מסמכות.

לפני ארבע שנים עסק בית המשפט המחוזי בירושלים לראשונה בשאלת היקפה של החסינות השיפוטית (הלכת פרידמן), וקבע כי ניתן לתבוע את המדינה "במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד".

בהלכת פרידמן הוגשה תביעה נגד המדינה כמעבידתו של ראש ההוצאה לפועל. נטען בה, כי ראש ההוצל"פ התרשל, כאשר הוציא נגד התובע פקודת מאסר למשך 21 יום בשל חוב מזונות, על סמך בקשה שלא נתמכה בתצהיר, ומבלי שבדק את הנתונים בתיק. הלכה זו, שבקשת רשות ערעור עליה נדחתה, משמשת כתקדים המנחה (אך לא מחייב) גם היום והיא יושמה ע"י בתי המשפט השונים.

עם זאת, בפסק דין שנתנה אתמול שופטת בית המשפט המחוזי בת"א, ד"ר דפנה אבניאלי, היא מבקשת לסטות מהלכה זו ולהרחיב את חסינות השופטים. בפני אבניאלי הובאה תביעה של חברת יאיר.ש.שיווק בע"מ, באמצעות עו"ד יחזקאל סיבק, שתבעה מהמדינה פיצוי בסך 125 אלף שקל, בטענה שראש ההוצל"פ התרשל במילוי תפקידו, והורה על עיקול ותפיסת כלי רכב השייך לה, שלא כדין. לטענתה, בתיפקוד ראש ההוצל"פ ופקידי לשכתו התגלו שבעה כשלים חמורים, המצביעים על רשלנות רבתי והפרת חובה חקוקה, ומשכך הם אינם נהנים מחסינות.

בין היתר נטען, כי פקידי ההוצל"פ התרשלו בכך שקיבלו בקשה לביצוע הליך של תפיסת רכב, ללא תצהיר תומך, לא העבירו באותו יום לראש ההוצל"פ את ההתנגדות שהגישה החברה, ואף לא איפשרו לנציגי החברה לפעול לשחרור הרכב ביום תפיסתו. השופטת דחתה את הטענות וקבעה כי לא היתה כל התרשלות. לכן, לא נדרשה אבניאלי לדון בשאלת חסינותם כעובדי ציבור. באשר לראש ההוצל"פ נטען, בין היתר, כי לא היה מקום להתייחס לבקשה לתפיסת הרכב, שכן זו לא נתמכה בתצהיר.

המדינה טענה מנגד, באמצעות עו"ד אריאל אררט, כי ראש ההוצל"פ לא התרשל כלל, וגם אם היתה רשלנות, הרי שהוא נהנה מחסינות. השופטת אבניאלי ציינה, כי לראש ההוצל"פ מעמד מיוחד, וכי "מאחר שאין מדובר בשופט, אלא באדם המבצע פעולות שיפוט, החסינות המוקנית לו מכונה חסינות מעין-שיפוטית, בין אם מדובר בפעולה שיפוטית ובין אם מדובר בפעולה מינהלית". למרות שקבעה כי "ספק אם המחוקק התכוון להעניק לראש ההוצל"פ חסינות כה נרחבת", הרי שהכינוי "חסינות מעין שיפוטית" הוא מטעה, ולמעשה מדובר בחסינות שיפוטית טהורה ומוחלטת.

השופטת אבניאלי, שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה בנושא "גבולות החסינות השיפוטית", ושנתיים אחר כך אף הוציאה ספר בנושא ("חסינות אישי ציבור"), קבעה כי לדעתה "לא היה מקום לפרוץ את הגדר ולפעור בה פתח רחב, המאפשר הגשת תביעה נגד המדינה במקרה של רשלנות רבתי, כפי שנקבע בעניין פרידמן. קביעה זו מזמנת הגשת תביעות סרק ע"י תובעים, המתיימרים לסווג כל פעולה שיפוטית כנגועה ברשלנות רבתי".

לדבריה, יש מקום להרחיב את החסינות. "ראוי לאפשר הגשת תביעה נגד המדינה רק באותם מקרים חריגים ומקוממים, של פעולות המבוצעות בזדון, או תוך חריגה מודעת מסמכות מצד השופט. מקרים אלה נופלים לקטגורית ההחלטות הבאושות, שמן הראוי לגנותן ולפצות את הנפגע על הנזק שנגרם לו בעטיין. מקרים אלה, ואלה בלבד, מצדיקים חיובה של המדינה באחריות למעשיו של השופט שסרח".

עם זאת, היא לא נדרשה ליישם הלכה למעשה את עמדתה, המנוגדת להלכת פרידמן. "בין אם נאמץ את הגישה המצמצמת - לפיה זכות התביעה מוקנית רק במקרה של זדון או חריגה מודעת מסמכות, ובין אם נאמץ את הגישה המרחיבה - לפיה זכות התביעה מוקנית במקרה של רשלנות רבתי, אני סבורה כי לא עלה בידי התובעת לגולל את האבן ולבוא בשער". לדבריה, "התובעת לא הוכיחה, כי הפעולות שבוצעו ע"י ראש ההוצל"פ מלמדות על רשלנות רבתי מצידו. לכל היותר הוכח, כי מדובר בפעולות שמקורן ברשלנות רגילה - שאינה מקימה זכות תביעה נגד המדינה".

אבניאלי קבעה, כי "ראש ההוצל"פ שגה ואף התרשל בכך שנענה לבקשה לתפיסת הרכב, לפני מתן אזהרה לחייב - מבלי שהונחה בפניו בקשה הנתמכת בתצהיר. מה טעם מצא ראש ההוצל"פ להיענות לבקשה סתמית זו, שלא נתמכה בתצהיר והוגשה שבועיים בלבד לאחר ביצוע העיקול ברישום, לא אדע". מאחר שיש כמה ראשי הוצל"פ ללשכה בת"א, לא ידעה אבניאלי מי הוא הרשלן, משום ש"ששמו, למרבה הפליאה, לא נזכר באף אחת מההחלטות שצורפו ע"י הצדדים".

לדבריה, "אין ספק, כי מדובר בהחלטה מוטעית, הנובעת מרשלנותו של ראש ההוצל"פ", אולם "המדינה אינה אחראית לכל טעות או פגם שנפלו בהחלטותיהם של העוסקים במלאכת השיפוט. הטלת אחריות גורפת מעין זו אינה אפשרית. במקרים חמורים יותר כבר מצאו בתי המשפט, כי התנהגותו של ראש ההוצל"פ אינה עולה כדי רשלנות רבתי".

הסתייגותה של אבניאלי מהלכת פרידמן באה לידי ביטוי בנקודה נוספת. השופטים יהודית צור, ורדי זיילר ודוד חשין, קבעו שם כי אין מניעה שתוגש תביעה נגד המדינה כמעבידתו של ראש ההוצל"פ, האחראית באחריות שילוחית למעשיו ולהחלטותיו. אבניאלי סבורה מנגד, כי "מדובר באחריות ישירה של המדינה ולא באחריות שילוחית. האחריות הישירה מבוססת על חובתה של המדינה במישור השלטוני - להבטיח קיומה של רשות שופטת נטולת משוא פנים, ולמנות שופטים המסוגלים למלא את תפקידם ביעילות ובנאמנות". זאת, מאחר שלא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין השופט למדינה.

"קשת האפשרויות לחיובה של המדינה באחריות ישירה", הוסיפה, "אינה מצטמצמת רק למקרה בו ביצע שופט או ראש ההוצל"פ עוולה ספציפית, אלא האחריות חלה עליה גם במקרה שבו מדובר בשופט שאינו ראוי לשמש בתפקידו, או בשופט שתפקודו לקוי, כגון שופט המשהה מתן פסק דין במשך שנים רבות, או שופט המתעמר בבעלי דין" (ת.א. 199207/02).