והעיתונות שתקה

צריך שיהיה ברור: מה שמתפרסם בימים אלה על הנשיא משה קצב היה ידוע לאמצעי התקשורת גם לפני שנבחר לנשיאות. הכול - והרבה יותר. אני לא מדבר על שמועות ועל רכילויות, אלא על ידיעות בדוקות, עדויות מיד ראשונה. אם זה לא פורסם עד כתיבת שורות אלה, אני מניח שזה רק עניין של ימים, אולי שעות, עד שגם זה יתפרסם.

אז למה הציבור לא ידע על כך? מדוע התקשורת, שעכשיו מפרסמת בשקיקה כל-כך גדולה, עד שרואים את הריר נוזל לה מהפה, למה היא לא פרסמה את הדברים אז? נניח שלא הייתה לכך הצדקה כאשר קצב היה חבר-כנסת. אולי, אם כי זה אולי מפוקפק, גם לא כאשר היה חבר-הממשלה. אבל למה לא פורסמו הדברים גם לפני הבחירות לנשיאות המדינה?

אנשי-ציבור וסחיטות

הרבה התלבטות הייתה בעניין הזה. היא התמקדה סביב השאלה שצריכה להנחות פרסומים בתחום הפרט: האם המעשה שבו מדובר יכול להשפיע על תפקודו של איש-ציבור?

פעם התשובה הייתה, שאם מדובר בתפקיד רגיש אז צריך, מכיוון שקיימת אפשרות של סחיטה. היום הגישה אולי מחמירה יותר, והוא צריכה להקיף את כל אנשי הציבור, ללא קשר לרגישות התפקידים שהם ממלאים. כי בעצם אין תפקיד לא רגיש. ברור לכול, ששר ביטחון הוא תפקיד סחיט, או ראש-ממשלה, וכיוצא-באלה. אבל מה עם, נגיד, שר תחבורה? אותו אי אפשר לסחוט? כדי להשיג רישיון כזה או אחר, או מקום עבודה, או סתם כסף?

אז שוב: למה לא פורסמו סיפורי קצב בעת שהוא הציג את מועמדותו לנשיאות? התשובה היא תחושת אחריות. כן, באמת, בלי ציניות. אני לא יודע מה עבר עלינו באותה תקופה, אבל במערכות העיתונים הייתה תחושה ש"זה לא יפה". לא נאה. לא הוגן. היה גם שיקול נוסף שצריך לומר אותו. הבחירה לנשיא הייתה בין קצב לבין שמעון פרס. היה חשש, שאם יפורסמו סיפורי קצב והנשים, זה יתקבל כהתנכלות למועמד על רקע עדתי. וככל שאני זוכר, חשבנו גם שאין צורך בפרסום. כי איזה סיכוי יש לקצב מול פרס. ואחרי ניצחונו של קצב, כבר היה מאוחר מדי.

פרסום סיפורי מין על פוליטיקאים נחשבו תמיד לדבר לא נקי. למרות שהעיתונות עשתה מאז דרך ארוכה לקראת הצהוב, עדיין קיימת אי-נוחות בעניין הזה. בדרך-כלל זה טוב והוגן לנהוג בזהירות במידע אינטימי, גם על איש-ציבור. במקרה של קצב, טעינו. בעצם, מעלנו בתפקידנו להביא לציבור את כל המידע שהוא זכאי לדעת. כאן בפירוש מדובר במידע מן הסוג הזה, שהיה צריך לפרסם בדיוק מן הטעם שהוא לא פורסם: דווקא כי קצב היה מועמד לנשיאות. היינו צריכים, בעיקר העורכים שבתוכנו, לדעת שהרצון להימנע מפגיעה בקצב יסתיים בפגיעה במוסד הנשיאות.

השד או המלאך העדתי הגואל

האם גם היום, באותה הסיטואציה, היינו נוהגים כפי שנהגנו אז? בכלל לא בטוח שלא. למרות שהיום כבר נוהגים בצנעת הפרט הרבה יותר חירות, לפעמים גם מוגזמת, עדיין אני חושב שהתקשורת לא הייתה מפרסמת גם היום. למה? כנראה מאותם טעמים. עדיין, למרות הכול, קיימת רגישות בעניין העדתי. אף אמצעי תקשורת לא רוצה שייאמר עליו שהוא ביקש לפגוע במועמד לנשיאות בגלל הרקע העדתי שלו. וזאת לדעת, קצב ואנשיו, בתקופת המועמדות לנשיאות, השתמשו בהחלט בעניין העדתי כדי למנוע את הפרסומים הללו, וגם אחרים. הם לא ראו בעניין העדתי שד, אלא דווקא מלאך גואל.

ובכל זאת, למרות שהתקשורת הקונבנציונלית הייתה כנראה מהססת לפרסם, הרי בינתיים קרה משהו: האינטרנט. את אתרי האינטרנט איש לא יכול לעצור. הם גם לא מתרשמים משיקולים שאת התקשורת הקונבנציונלית יכולים להרתיע. הם, באינטרנט, מפרסמים גם שמועות כאילו היו עובדות מוכחות. הם בוודאי היו מפרסמים היום, והעיתונות הרגילה הייתה שמחה ללכת בעקבותיהם.

איזה כיף, כל יום לפחות סיפור אחד על גברת חדשה עם הטרדה ישנה. סוף-סוף יש לנו רכילות לא זולה, אלא ממלכתית, כזאת שחייבים לקרוא. כי הרי מדובר בעניין רציני. מוסד הנשיאות. סמלה של ישראל. ומי כמונו, אזרחים טובים, חרדים לשמו הטוב של מוסדנו וסמלנו הלאומיים? "