הון, שלטון, טלוויזיה ועיתון

שבוע ויומיים לאחר חגיגת בר המצווה שלא תשכח לעולם, ולמי שבמקרה היה בתרדמת בשבוע האחרון, מדובר בבר מצווה של רועי רהב, בנם של רני והילה, אפשר לחלק את קבוצת ה"כל מי ששווה משהו" בישראל לשניים. אלה שהיו שם, ואלה שכתבו או דווחו על זה בביקורתיות אינטלקטואלית ראויה להערכה. נראה, שהבר מצווה הזאת הפכה לכלי הנוח ביותר להגדרה עצמית עבור צמרת המדינה.

המוזר הוא, שבניגוד לאופי הרגיל של התקשורת, שמתנפלת על נושאים ולא מניחה להם עד שחבטה בהם וניתחה אותם מכל הכיוונים, כאן דווקא התחיל גל התקשורת להתגבר ככל שהבר מצווה התרחקה יותר אל תוך העבר, ורק מסיבת הפרידה לעופר גלזר הצליחה להסיט את רהב מהכותרות. בעוד שהסיקור לאחר חגיגת בר המצווה עצמה היה דליל למדי (ובינינו, גם מה שראוי היה להיות, כי אחרי הכול - כולה בר מצווה), התברר שהעיתונות שמרה את כל מה שהיה לה לומר לוויקנד. אולי בגלל שאז הרייטינג גבוה יותר? אולי. מכל מקום, העובדה היא שהמדיה של סוף השבוע הייתה מפוצצת בעוד ועוד אינפורמציה, ביקורת, תמונות וניתוחים לעילא על חגיגת בר המצווה של רועי, בנם של אלה שכבר מזמן הפכו לסלבס נחשקים שלא יורדים מטורי הרכילות, ועכשיו הגיעה ההזדמנות לעשות זאת גם לצאצא, שהגיע לפרקו.

את הסיקור הנרחב של המסיבה, שנדחק לסוף השבוע, אפשר לסכם במילה אחת - ביקורת. ביקורת על כך שהוזמנו לשם כאלה שהורשעו בפלילים (קבוצה שהולכת וגדלה מדי יום, מה לעשות). ביקורת על כך שהאירוע היה תבשיל רותח ומצחין של כל מי שיש לו נגיעה כלשהי ולו הקטנה ביותר בענייני הון, שלטון או תקשורת (מצא את ההבדלים). ביקורת על כך שאיזה גועל זה שכל האליטה מתחנפת ליחצ"ן של המדינה, והנה ההוכחה לכך שאנחנו ממש רפובליקת בננות למי שעוד לא הצליח להבין את זה. ביקורת גם על כך שאפילו עמוס שוקן, המתיימר לנהל את העיתון המתנשא-הדוגל-באתיקה-ויהי-מה התקרנף והיה שם, מתמנגל להנאתו עם המורשעים והזוהרים למיניהם. ביקורת צולבת שגורמת לחשוב איזה כיף זה להיות עיתונאי ולרדת על האירוע הכי מדובר של השנה.

ביומיים האחרונים הגיע שלב התגובות של רהב על כל מה שכתבו עליו, מה שעוזר בכל זאת להשאיר את העניין עוד כמה דקות בכותרות, לפני שהתקשורת תתפנה לחלוטין לסיפור החם הבא.

ועכשיו, אחרי שהעיתונות עשתה את שלה לכאורה והצדיקה את קיומה, השאלה היא מהו ההבדל האמיתי בין אלה שהיו שם לאלה שכתבו וביקרו. כי הרי גם אלה שכיתתו רגליהם ושלשלו את המעטפה עם הצ'ק והתנשקו אינספור פעמים על לחי שמאל ואז על ימין, וגם אלה שכתבו שזה גועל נפש לעשות את זה והפליאו בהסברים מתוחכמים, חיפשו בדיוק את אותו הדבר. הם חיפשו את הרייטינג. הם חיפשו את ה"להיות בעניינים". זה המשותף לכולם, וההבדל הוא בהחלטה מאיזה צד לעשות את זה.

לא מעטים בחרו להיות בצד שמגיע, אומר מזל טוב וממשיך הלאה בחיים ולא עושה מזה עניין כל כך גדול. לא מעטים גם בחרו בצד השני - להסביר בחוכמה נדירה לציבור למה מדובר במעשה נורא ואיום. בסופו של דבר, כולם הוכיחו את אותו הדבר: רני רהב השיג במהלך שנות פעילותו השפעה אדירה על ההון, על השלטון, וגם על הטלוויזיה והעיתון. עורכים ראשיים ומנכ"לים של זכייניות טלוויזיה עמדו שם בשורה, לגמו מרטיני ועסקו בשמוזינג ההכרחי למקצוע, כדי שבסוף השבוע בעיתונים או בתחנות הטלוויזיה שלהם, העובדים הזוטרים יותר ימתחו על כך ביקורת נוקבת.

ומי בסופו של דבר הרוויח גם מהנוצצים שבאו וגם מהמתוחכמים שביקרו? רני רהב, כמובן. הרי אלה שלא היו שם כדי להגיד מזל טוב ולהצטלם בחיוכים נוצצים, כתבו על זה ותרמו לרייטינג וליוקרה של האירוע גם על דרך השלילה. והאמת המרה היא, שלא הייתה להם ברירה. בכל מה שקשור לבר מצווה של הבן של רני רהב, חוסר התייחסות לא הייתה אופציה. כולם, גם המבקרים בחגיגה וגם המבקרים בדיעבד, הוכיחו את מה שקהילת העסקים הישראלית יודעת כבר מזמן: מהאדון רני רהב לא ניתן להתעלם. נקודה.

אז מה זה משנה איך התייחסו? העיקר שהתייחסו, ובכך רק תרמו להעצמת התופעה. ותודה שבאתם לחגוג איתנו ולהורי שהביאו אותי עד הלום. "