כל חטאי מסתכם בהצלחתי

באירוע בר המצווה של בני רועי, במוצאי שבת 10 בפברואר 2007, קרו דברים רבים יפים: הוקרן סרט מרגש, הושמעו ברכות מהלב, הוגש אוכל איכותי, וכמובן - שרנו, רקדנו ושמחנו כמעט עד אור הבוקר.

אלא שקרתה גם תופעה נוספת: עיתונאי מטעם "גלובס", עומר ברק, הגיע לבר המצווה של בני. מילא שהגיע ללא הזמנה, אבל לפחות מתוך גילוי נאות לקוראים הייתי מצפה שיכתוב: "אמנם לא הוזמנתי, אבל בכל זאת באתי", על מנת שכל בר דעת יבין איך התגנב, ומאיזה מקום הוא בא כדי לכתוב את רשמיו.

מוזר לי שהכתב יצא עם רשמים כה עצובים, שבאו לידי ביטוי במוסף G בסוף השבוע האחרון. אינני יכול להבין את המניעים, אבל אני בטוח שהם זדוניים. הרי מה כבר יכול להיות רע בלחגוג בר מצווה מקסימה עם 5,000 חברים וחברות מבית הספר, מהתיכון, מהצופים, מהצבא ומהחיים הציבוריים בשמחה אחת גדולה?

חבל שלא התפנה לראות, בין היתר, את הסרט המדהים שהוקרן לכבוד בר המצווה. אולי הוא גם היה שם לב לעובדה ש-5,000 איש עמדו 31 דקות מבלי להוציא הגה, מתוך הנאה מסרט מרגש עד דמעות. במחוזותינו, 5,000 אנשים לא עומדים סתם כך בשקט במשך 31 דקות.

חבל שלא התפנה להבחין בפרטים יפים אחרים. אולי אפילו היה רואה באופן שונה את שלושת הסרטים שקיבלו את האורחים: סרט ראשון החתונה, סרט שני הברית, סרט שלישי העלייה לתורה בשכונת התקווה.

מוזר לי שלא התרגש. אולי משום שבניגוד אליו, חלק גדול מאותם 5,000 איש היו גם בחתונה וגם בברית ועכשיו גם בבר המצווה?

אני מאחל לו שביום מן הימים תהיה לו שמחה, ושתהיה ענקית, עם לא פחות מ-5,000 איש, שבמשך חודש לא יפסיק לפתוח מכתבי ברכה שנכתבים מעומקי לב, שיידע לזכות בחברים שהולכים איתו לכל אורך הדרך, שיידע לפרגן להם, ושיזכה למה שאנו זכינו, ובגדול. אחרת, לצערי, ימשיך לקחת חלק במסיבות שלא הוזמן אליהן, וינסה לקבל תהילתו שלא ביושר.

לגברת משוהם הפניתי 5 שאלות

כאזרח המדינה, וכאדם שהמדינה, כמו גם תושביה, יקרים ואהובים לו מאוד, קשה לי מאוד לקום בבוקר עם תחושה שחלק לא מבוטל מהציבור שחי כאן לא מפרגן להצלחה ולכסף, ובעיקר למצליחנים.

קשה לי להבין למה, ואני חוזר ושואל את עצמי את אותה השאלה מדי יום - למה?

אני מתייסר בשאלה זה זמן רב, עד כדי כך שהשבוע חייגתי למודיעין 144 כדי לברר את הטלפון של גברת נכבדה, שהתבטאה בחוסר פרגון בלתי מובן ובהתלהמות מיותרת על האירוע שלנו בתוכנית רדיו. משענתה לי, הצגתי את עצמי והפניתי אליה חמש שאלות:

1. למה?

2. את הרי גרה בשוהם, מקום מדהים שגרים בו אנשים מצליחים, שעשו הכול בעשר אצבעות, אז למה?

3. מאיפה אישה בגילך אוספת את הרוע שהתבטא בתוכנית? הסברתי לה שאותה לא אוכל להבין גם אם אתאמץ, ולו בגלל שכל מה שעשיתי היה בכסף פרטי, לבדי, בעשר אצבעות, ולא בכסף ציבורי או ממשלתי. לא השתתפתי במכרז שהמדינה פרסמה, ואפילו לא במכרז יחסי ציבור לרשות ממשלתית כזו או אחרת.

4. נכון, היו באירוע 5,000 אנשים, אבל כ-ו-ל-ם חברים שלנו. אני יודע שקשה לך לקלוט את הכמות, שאולי את אחוזת קנאה, ושקשה לך להאמין שזה אמיתי, שלא לדבר על לפרגן, אבל אולי בכל זאת תנסי?

5. ושאלה אחרונה: הרי אירוע בר המצווה נערך מכספנו הפרטי, ולא על חשבונך או על חשבון אחרים, אז למה הרוע?

למרבה הצער, לא הייתה לגברת תשובה משכנעת.

למה להדביק מדינה שלמה?

אם כל חטאי מסתכם בהצלחתי - אני מוכן לקבל את גזר הדין התקשורתי הזה באהבה. אני מקווה שכל אלה שהתעסקו באירוע של בני וניסו לקלקל אותו, רובם ככולם כאלה שלא הוזמנו, ישאלו את עצמם היום: למה זה באמת מפריע לי? מילא שזה מתסכל אותם אישית, אבל למה לנסות ולהדביק בחולי הזה מדינה שלמה?

אני יודע שתמיד יהיו כאלה שישמחו לקפוץ על העגלה, כאלה שלא מוכנים לקבל אותי ואת הצלחתי, ולא מוכנים לסלוח לי שאני מייצג משהו שאולי הם היו רוצים לקחת בו חלק, אבל שיזכרו: לא גנבתי, לא שיקרתי, ולא פגעתי באיש כדי להגיע למעמד הזה. הגעתי אליו בעבודה קשה, ואני שומר עליו בעבודה קשה עוד יותר.

מי שלא היה בבר המצווה של בני רועי, ולשמחתי כולם היו, למעט בודדים שעקב מחלה או שהות בחו"ל לא יכלו להגיע, אבל שלחו ברכתם, לא יכול להבין מהם אהבה, חום ופרגון חוצי גבולות וגילים של 5,000 איש ב"ביחד" הזה.

אני מבין שזה עלול להיחשב לפלצני ולרהבתני, אך לא מסכים. מי שבאמת היה באירוע יודע שזה היה צנוע, למרות שזה יישמע מצחיק. כי זה היה מהלב. ואני, כמו גם אשתי ובני, גאים על מה שהיה, בדיוק איך שהיה.

למרות שהתאכזבתי קשות מכך שהרוע הגיע לממדים מפלצתיים שכאלה בחברה הישראלית, אני אמשיך לתרום ככל שאוכל למען החברה בישראל, דבר שאני עושה מגיל 13, כשהתחלתי להתנדב בבית הספר למפגרים "קדם" ברמת גן, ועד לפעילויותיי כיום.

הרוע לא יכניע. הטוב ינצח.