הסיפור שלי מתחיל בעצם בטענה המופרכת, שהאמנתי בה, שבחיים יש דברים חשובים יותר מכסף. כקיבוצניקית גדלתי בחברה שמאמינה בערכים שאינם מבוססים על חומרנות מכל סוג שהוא. בקיבוץ מופרט יש עשירים ועניים. אני גדלתי בבית מאוד לא עשיר, אבל מעולם לא היה חסר לי דבר. את חיי הבוגרים העברתי במשרות שונות, שכללו עבודה קשה אך תמיד היה בהן קורטוב אידאולוגיה. אף פעם לא היה בצידן שכר רב או אפילו הוגן. כל הדברים הללו לא הטרידו מאוד את מנוחתי עד השנה האחרונה.
מלגה תמורת שכר מינימום
לפני שנה סיימתי את התואר שלי בחינוך ואמנות בתוכנית מצטיינים של משרד החינוך. התוכנית נועדה להשביח את רמת המורים באמצעות השקעה וטיפוח של אנשים איכותיים עם ממוצע ציונים גבוה - ולעשות את זה בזול. בתוכנית כלולה העסקה הבאה: משרד החינוך מממן לי את שכר הלימוד לתואר ה-B.ed, בתמורה להעסקתי בתנאי עבדות לשלוש שנים. זאת אומרת, שנת עבודה במשרד החינוך בשכר מינימום על כל שנה של מימון המלגה. כך סיימתי את לימודיי בהצטיינות, ובמהרה מצאתי עבודה בתיכון חדש שהוקם במרכז הארץ.
המשרה כללה הקמה של מגמת אמנות מאפס והוראת כל המקצועות במגמה: תולדות האמנות, ציור, רישום ופיסול. את התפקיד התחלתי מלאת מוטיבציה בשמחה רבה. כל אדם במערכת החינוך טרח לציין בפניי שנפלה בחלקי הזדמנות גדולה ושעליי להרגיש כבוד, ואכן הרגשתי כבוד רב. בשלושת חודשים הראשונים עבדתי בהקמת המגמה (אפילו באופן פיזי) ללא תשלום.
בספטמבר 2006 התחלתי גם ללמד, ונדהמתי לראות את תלוש המשכורת הראשון שלי: 2,700 שקלים. אני עובדת ארבעה ימים בשבוע בפועל בבית הספר, ועוד יומיים-שלושה בבית בהכנה של חומרים לקראת השיעורים. כל זה כולל גם ישיבות מורים, ימי הורים, ועוד דברים שונים ומשונים שעליהם אינני מקבלת שכר כלשהו. זאת ועוד, מכיוון שאני גרה בתל אביב ובית הספר נמצא ברחוק יותר, אני מוציאה 700 שקלים בחודש על נסיעות (אוטובוס-רכבת-אוטובוס, הלוך וחזור). כך שאני נשארת עם עבודה שגוזלת ממני שבוע מלא, ואני מרוויחה עליה 2,000 שקל בפועל.
צעדתי על קיבת הצבא
כבר ציינתי שחינוך הוא שליחות בעיניי? אם לא, זה הזמן להגיד שאני מאוד אוהבת להיות מורה מכיוון שזה אינו מובן מאליו. ראשית, אני אוהבת ילדים מכל הסוגים, הגדלים והמינים. שנית, אני אוהבת אמנות, ולכן אוהבת להפיץ את האהבה הזאת. והסיבה האחרונה היא שאני מאמינה שבית ספר הוא מוסד נוראי, שכל ילד סובל בו באופן כזה או אחר, ועל כן יש להפוך את השהות בו לחוויה משמעותית ואולי אף מהנה.
מתי באמת נשברתי? הייתי מאוהבת לגמרי בעבודה שלי. כל קושי נראה לי הגיוני כי אהבתי את התלמידים שלי, ואני עדיין מוכנה לעשות כמעט הכול בשבילם. שיננתי לעצמי שוב ושוב שזו רק ההתחלה. בינתיים מסביב כולם אמרו לי: "רכזת מגמה... פשש... את כנראה מאוד מוכשרת, בגילך הצעיר, איזו הבעת אמון של המערכת, קיבלת הזדמנות גדולה. כל הכבוד, באמת, כל הכבוד". אבל הכבוד שהרגשתי הלך ודעך אט-אט.
בחודשים הבאים נפרדתי מבן זוגי במשך שנים, ששירת כטייס בחיל האוויר והרוויח פי חמישה ממני. עד אז הוא היה משנן באוזניי עד כמה המדינה שלנו טועה שעל אותן שעות עבודה היא משלמת לו כל כך הרבה יותר ממני. הוא הרוויח על סיועו בהפצצת לבנון, ואני מפסידה על היותי מחנכת באופן ישיר ועקיף להפך המוחלט. אחרי הפרדה הפסיק צה"ל לממן חלק מחיי, וכך נשארתי תלויה לגמרי בחסדיו של משרד החינוך.
נערת ליווי (לשולחנות)
מכיוון שהעבודה שלי כמורה ומרכזת מגמה לא השאירה לי הרבה שעות פנאי, ניסיתי למצוא עבודה שתכניס לי כסף במהירות האפשרית ובמינימום שעות עבודה. חברה טובה שלי, שממלצרת כבר שנה, אמרה לי שמחפשים מארחת במסעדה שבה היא עובדת. השאלה הראשונה ששאל מנהל המסעדה את חברתי היא: "איך היא נראית? היא נראית טוב?"
השכר במסעדה עמד על 25 שקלים לשעה ועוד שניים-שלושה שקלים לשעה מתוך הטיפים של המלצריות. הסברתי לאחראית על המארחות שאני פנויה לעבוד שם יומיים בשבוע וביום שבת. התחלתי לעבוד. על ההתלמדות (שנמשכה כשבוע) הרווחתי שכר מינימום. התפקיד שלי כלל שעות עבודה מרובות (לפעמיים עד אחת בלילה) והרבה דרישות לא גמישות, לא צפויות ולעתים אף משפילות.
בחודש המשבר התקיימו בבית הספר בחינות הקבלה למגמת האמנות, לקראת שנת הלימודים הבאה. בשבוע הבחינות עבדתי כארבעה ימים עד 11 בלילה בבחינה ובראיונות של עשרות ילדים המועמדים להיכנס למגמה האיכותית שהקמתי. בד בבד עניתי לאינספור שיחות טלפון מהמוני הורים מודאגים של תלמידי כיתות ט' מרחבי העיר שהתקשרו בכל שעות היממה, ורצו לברר אם בנם או בתם התקבלו.
באחד הלילות באותו שבוע, אחרי שכבר יצא האוטובוס האחרון מבית הספר לתל אביב, בקשתי ממנהלת בית הספר שתסיע אותי חזרה לתל אביב. בדרך סיפרתי לה שאני עובדת גם כמארחת במסעדה. היא אמרה לי שאין ברירה, ושזאת המשכורת ממשרד החינוך ושעליי להתפרנס. ניסיתי להגיד איזו מילה אישית על הקושי שלי, והיא רק אמרה לי שיש 24 שעות ביממה.
הצעקות נמשכו ונמשכו
כעבור יומיים, בשעה עשר וחצי בלילה, בעודי עומדת בכניסה למסעדה, התקשרה המנהלת לטלפון הנייד שלי. בדיוק כשעניתי לה הופיעו לקוחות שביקשו להיכנס. "אני מיד חוזרת אלייך", אמרתי למנהלת, ומעברו השני של הקו נשמעו צעקות רמות. המנהלת, שידעה שאני עובדת באותו זמן במסעדה להשלמת ההכנסה, נזפה בי על שאיני פנויה לענות לטלפון. אמרתי בטון מנומס: "אני חוזרת אלייך תוך שתי דקות". היא לא נרגעה, והצעקות נמשכו. מולי עמדו הלקוחות חסרי הסבלנות שציפו שאחייך, אפלרטט ואלווה אותם למקום ישיבה במהירות. המשכתי לנסות להרגיעה, אבל דבר לא עזר.
היא צעקה עוד ועוד על דבר כלשהו שנראה לה דחוף ביותר לקראת יום הלימודים שלמחרת, או על משהו שלדעתה נעשה לא כשורה (באותו רגע כבר לא יכולתי להקשיב לצעקותיה). ואז היא ניתקה לי בפנים והשאירה אותי המומה.
מיד הגיעה אחראית המשמרת, ואמרה לי לא להתמהמה ולהושיב את הלקוחות. גם היא נזפה בי על שאני מדברת בטלפון בזמן העבודה. ניסיתי להסביר לה שזאת היתה מנהלת בית הספר ושזה היה דחוף. הרגשתי פיצול אישיות: מכאן מורה קטנה וננזפת, ומכאן נערת ליווי (לשולחנות) קטנה וננזפת. כל הרגשת הצטיינות או כבוד התפוגגה לה ונעלמה אי שם באופק.
רק רציתי לחנך ילדים
למחרת לא התפטרתי מאף אחת מהעבודות. בבוקר המשיכה המנהלת לצעוק עליי, בערב המשיכו לקוחות ומנהלי משמרת לצעוק עליי, וכל מה שרציתי היה לחנך ילדים ולהתפרנס מזה בכבוד.
גם שבחי המפקחת על לימודי האמנות בתיכונים מטעם משרד החינוך לא פוגגו את ההשפלה. בדרכי המפרכת ברכבת חזרה מבית הספר מחשבה אחת היתה בראשי: "היי-טק! למה לא? אני אהיה טובה בזה". חשבתי: אני, ש', אישה אינטליגנטית ורגישה, אכפתית וחרוצה. איפה הכבוד? דמעות עלו בעיניי, ומאז נשארתי רק עם בושה קשה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
