לוחצים על הבלוטות

א. על השער האחורי של העיתון של המדינה, לצד צילום של חתיכה משגעת, מופיע אייטם: לכבוד שנות השישים למדינה יחבר דן חמיצר כתב חידה. הפרס למפצח: ייקרא על שמו רחוב במקום בו הוא מתגורר. הגמר ייערך ביום העצמאות. הכול רק נהיה מטומטם יותר ויותר, האין זאת? זו לא תחושה נעימה, לחיות במדינה שאיבדה כל קשר למציאות. בקרוב תחגוג תל אביב מאה שנה, אולי אפשר להעתיק את הרעיון ולעשות תחרות חניות ברוורס בין התושבים. הפרס למפצח: בית החולים איכילוב ייקרא על שמו. למה מי זה הסוראסקי הזה בכלל? אסמאסים הוא יודע לשלוח?

ב. את השערים הקדמיים של שני העיתונים תופסת כמובן התאונה האווירית בתאילנד. אין דרך לצאת מזה רגיש, אני יודע, אבל התחושה היא קצת של מסטיק שנלעס יותר מדי. זה אסון, ברור, וזה סיפור גדול, כמובן, אבל החדווה וחוסר הרגישות בה מסתערים העיתונים על הניצולים והמשפחות שאיבדו את יקיריהן לא מריחה הכי טוב. זה מרגיש כאילו מישהו הוציא מהמגירה את "נוהל פיגוע". באייטם בעמוד 5 של מעריב, תחת הכותרת "סנדלים תנ"כיים מתחת לשק הלבן" מסופר על כרטיס "מאסטרקארד של בנק הפועלים" שנמצא על גופה. בעמוד 6 מופיע הטקסט הבא: "הוא לוחם בשייטת שהשתתף בלא מעט פעולות נועזות. אבל אתמול הוא נדרש למשימה הקשה ביותר - זיהוי חברתו". זהו מעריב, שכהרגלו לא מפספס הזדמנות ללחוץ על כל הבלוטות (הלוגו לסיפור הוא "התרסקות" הדרמטי לעומת "אסון בפוקט" הקורקטי יותר של ידיעות אחרונות).

ג. בידיעות היו קצת יותר מאופקים, אבל גם שם לא יכלו להתאפק. בעמוד 4 הם נתנו איור: איפה הכי טוב לשבת במטוס במקרה של התרסקות. קדימה הכי גרוע, אחורה הכי טוב. כותרת האייטם היא "כולם רוצים לשבת ליד הפתח" - לא כדי שיוכלו לעזור לאחרים לצאת, אלא כי שם יהיה להם הסיכוי הכי גדול, אבל בתוך הידיעה מספרת דיילת קרקע על בחור אחד שביקש לשבת במקומות האלה ועל עוד בחור שלא הספיק לתפוס את המקום היוקרתי . כולם? לחץ? מה קרה, כבר אי אפשר לקרוא את הידיעה לפני שנותנים כותרת?

ד. אחרי התאונה, פונה ידיעות להתעסק ב"פעולה בסוריה", אבל לא חס וחלילה בפעולה עצמה, במה היה או לא היה ולמה אף אחד לא מדבר, אלא רק בתוצאה העיקרית והחשובה ביותר של המבצע שלא בוצע - ראש הממשלה שיפר את מעמדו בסקרים במשהו כמו 10%. אכן, אין סיבה טובה יותר למבצע צבאי. יש לנו יופי של צבא וטייסים נהדרים, אם כי אני חושש שאלה ייאלצו לענות על כמה שאלות קשות בתחקיר שייערך להם בטייסת: למה רק 10% עליה בהערכת תפקודו של אולמרט ואיך קרה לעזאזל שרק 20% שינו את דעתם עליו לטובה. מה קרה, לא יכולתם להשתמש בפצצות החכמות באמת? זה בטח היה שווה עוד 5%-7%.

ה. וכל זה מלווה בטקסט מתלקק של סימה קדמון: "מה בסך הכל רצינו? משהו שיחזיר את הסומק ללחיים, את הניצוץ לעיניים, משהו שיישר את הגב, כמו פעם... רצינו אנטבה, רצינו כור אטומי... כבר שכחנו כמה זה נעים...". איכס. בדיוק כשחשבנו שבן כספית יש רק אחד.