1. דני גולדשטיין, היו"ר היוצא של איגוד החברות הציבוריות ולשעבר בעל השליטה בחברת פורמולה, יודע היטב איך להפיק כותרות, איך לייצר רעש, איך למשוך אש.
ח"כ שלי יחימוביץ' והצעת החוק שלה להגבלת שכר הבכירים הרתיחה את גולדשטיין. הוציאה אותו מכליו. עד כדי כך הוציאה אותו משלוותו, שהוא החליט להתגולל עליה, כשהוא מגייס את כל רפרטואר המילים האפשרי. בשביל גולדשטיין זו הצעה מפלצתית, שולית, ביזארית ומוזרה. רק רגע, לדני יש עוד כמה מחמאות לח"כ שלי. דני, הקפיטליסט והיזם הגאה, חושב שההצעה שלה מזעזעת, לא פחות ולא יותר נכנסת לקרביים של גוף פרטי, ומעידה על בורות.
או.קיי, הבנו, דני ממש מזועזע משלי. איך הסוציאליסטית הזו, הבולשביקית הזו וחסרת הבינה הזו, הוא חושב, נכנסת לו לכיס הפרטי. איך היא מעזה לדבר בצורה כל כך לא יפה למנהלים שעובדים כל כך קשה בשביל לייצר ערך למשקיעים. ובאמת, מה שלי מבינה בכלכלה? היא מבינה רק בפופוליזם. השאלה שצריך לשאול, חושב דני, היא מה החלוקה הנכונה בין הון לעבודה.
דני צודק ב-100%. מה אנחנו מתעסקים עם עוד כמה מיליונים למנהל כזה או אחר? זה מה שישפר לנו את ההרגשה? שמנהל ירוויח 3 מיליון במקום 5 מיליון? הרי דני בסך הכול צנוע. הוא לא מושך משכורות מפלצתיות והוא עובד קשה בשביל לספק תמורה הולמת למשקיעים. ובשביל לספק תמורה הולמת דני מגייס מדי פעם הרבה כסף ממשקיעים ואחר כך מתלונן שנכנסים לו לקרביים.
ובשביל לתאר עד כמה דני עובד קשה ומספק תמורה הולמת חשבנו לארגן לו פרופיל יפה עם ראיון מפרגן ותמונות עדכניות במוסף "שוק ההון" החדש של "גלובס". חשבנו שזה יהיה סיפתח ראוי לרפורמה של "גלובס" ב"שוק ההון", כי אין כמו דני לשקף את הרוח היזמית, הקפיטליסטית והיצירתית ש"גלובס" תומך בה ודוחף אליה, כמנוע של הצמיחה במשק. בסוף החלטנו על ראיון עם דני במוסף "חמישי ב ערב", שבו הוא שוב תוקף את שלי בפרט ואת הרגולציה בכלל (אגב, חלקם דברי טעם).
חשבנו שמוסף אחד של "שוק ההון" לא יספיק לתאר את פועלו המופלא של דני. להערכתנו, פריסה על-פני שבוע שלם, בחלוקה לפרקים עסקיים, תהיה מענה הולם ליזמות הברוכה של דני. בפרקים האלה נפרוס, אחת לאחת, את העסקאות הרבות שבהן היה מעורב דני בעשר השנים האחרונות. למרבה הפליאה, לכולן יש מכנה משותף: דני, המהנדס הפיננסי הבכיר, תמיד מנפיק בשיא, מוכר בשיא ומשלשל לכיסו סכומי שיא. מצד שני, פורמולה, מג'יק וסאפיאנס, חברות שדני היה מעורב בהן ואף ניהל אותן (במישרין או בעקיפין), גרמו לעוגמת נפש לא קטנה למשקיעים בהן.
איך דני עשה את זה? אה, זו החוכמה הגדולה. דני הוכיח לנו שמהנדסים פיננסיים מוכשרים מסוגלים להתעשר כשהחברות שלהם פורחות, אבל רק מהנדסים פיננסיים עם כישרון יוצא דופן כמוהו מסוגלים להפיק עושר כזה כאשר החברות שלהם נמצאות בנסיגה.
ולכן, דני צודק ב-100%. שלי לא צריכה להתעסק עם זוטות כמו שכר מנהלים. זה מעיד על בורות. היא צריכה להתעסק עם מהנדסים פיננסיים יצירתיים כמו דני. אם הם מנפיקים בשיא ומוכרים בשיא ואחר-כך המניה נופלת לתהומות, אולי כדאי ששלי תמציא להם מס מיוחד. ואם בעל שליטה מוכר את מניותיו במחיר מפולפל ולא מחייב את הקונה גם לפנות לשאר המסכנים (בעלי המניות מקרב הציבור), אולי כדאי ששלי תמציא להם מס מיוחד, מעבר למס הרגיל.
דני אכן צודק. ההצעה של שלי שולית, ביזארית, מפלצתית, מזעזעת ומגוחכת. כי הרבה יותר דחוף לטפל עכשיו בהנדסה הפיננסית המזעזעת של דני.
2. אנחנו ממליצים לכם על חומר קריאה מרתק לסוף השבוע: כתב התביעה של דב לאוטמן נגד חברת מרץ השקעות, הברוקר שהשקיע (בטעות?) את כספו במניה אחת זניחה. לאוטמן מעלה חשדות לא קלים כלפי הברוקרים שלו: שהם רכשו ומכרו בכספו שלא בהסכמתו מניות של החברה באותו יום. שהם ניפחו באופן מלאכותי את מחירי המניות שהחזיק, שהם ביצעו סדרות בלתי סבירות של פעולות קנייה ומכירה בחשבונותיו. לאוטמן מתאר בפרוטרוט את סדרת הפעולות באותה מניה זניחה, סדרת מכירות של מניות שנרכשו באותו יום ממש. לאוטמן חושד שמדובר ב"מסחר עצמי פסול, שיש בו להשפיע באופן מלאכותי על מחיר המניה ולשוות לה מסחר אמיתי ער מצד אנשים שונים".
לאוטמן מתאר מסכת של פעולות בורסאיות מוזרות ותמוהות שמעלות ריח רע. המניות הזניחות, אגב, הן המניות של חברת פורמולה ויז'ן, עוד חברה לא מוצלחת מבית היוצר של דני גולדשטיין, ששווי השוק שלה עומד על כ-100 מיליון שקל בלבד, ולכן "קל" לבצע מניפולציות מהסוג שלאוטמן מתאר בכתב התביעה שלו.
אל תבינו אותנו לא נכון: לגולדשטיין אין כל קשר ולו הקלוש ביותר לכל העניין הזה, אבל לנו יש מחשבה אחרת לגמרי: אם דני היה מתרכז בייצור ערך ולא בהנדסה פיננסית או בביקורת על שלי, קרוב לוודאי שמניות החברה שלו לא היו כוכבות כתב תביעה על מניפולציות בניירות ערך.
3. אנחנו מסכימים בדבר אחד עם גולדשטיין: ישראל רוצה להיות אמריקה והיא עשתה דרך ארוכה לשם, גם בשכר המנהלים. אבל הדרך עוד ארוכה. השבוע התברר שהשיא החדש של הישג בקריירת מנהל הוא לא רק להיות מועסק בחברות ענק, אלא להיות מפוטר (בעקבות כישלונות) ולזכות במצנחי זהב.
סטן אוניל, מנכ"ל מריל לינץ' המודח, יקבל חבילת פרישה של כ-160 מיליון דולר. צ'אק פרינס, שעזב את סיטיגרופ כ"מוצא של כבוד" (כלומר, רגע לפני שלחצו לו על כיסא המפלט), יהיה זכאי לפרוטות: 30 מיליון דולר, לבד מחבילת מניות של 60 מיליון דולר שנמצאת כבר ברשותו.
אוניל ופרינס ייזכרו בחודשים הקרובים כמהנדסים הפיננסיים הבכירים של וול סטריט. אלה שיצרו מכשירים על מכשירים, נגזרים על נגזרים, אג"ח על אג"ח ושאר מוצרים פיננסיים אקזוטיים. התוצאה של ההנדסה הפיננסית הזו: מחיקות עצומות של עשרות מיליארדי דולרים, רווחים של מספר רבעונים, שדחפו את הבכירים החוצה בתוספת בונוס שמנמן.
אכן, לדני יש עוד לאן לשאוף.
eli@globes.co.il
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.