מי היה מאמין?

גם אלה וגם אלה, על פי החשדות, היו מעורבים במה שמכנים "עבריינות תעסוקתית". כלומר, ביצוע עבירות במקום העבודה. הם עשו זאת בגלל שלא עמדו בלחצים או בגלל שלא עמדו בפיתויים, אבל בסופו של דבר הם הסתבכו עם החוק. חשוב להדגיש, שאף אחד מגיבורי הפרשיות הללו - ביניהם מנהלים מכובדים ומצליחנים, מפכ"ל משטרה לשעבר ופקידת בנק, שזכתה לאמון ואהדת לקוחותיה - לא סחב מאחוריו עבר פלילי.

ומכאן נובעת השאלה הטבעית: האם יש עובדים או מנהלים, המועדים לעבריינות תעסוקתית? האם מדובר בעניין של אופי או של תרבות ארגונית? או שמא ההתנהגות הזו נקבעת פשוט על פי הקירבה לקופה, או כפי שאומרים, הפירצה שקוראת לגנב (גם אם כלל אינו יודע, שהוא גנב)?

"התופעה של עבריינות תעסוקתית", גורס ישעיהו ("זיגי") הורוביץ, פסיכולוג קליני וקרימונולוג, המנהל את מכון מידות - מערכי אבחון מהימנות, "שונה מאוד מעבריינות אחרות. לא מדובר כאן במשהו מולד, לא מדובר בפגם באישיות או באופי. זו תופעה, שחוצה מעמדות חברתיים. האנשים האלה לא סבלו בילדותם ממצוקות והם גם לא סובלים היום ממצב כלכלי קשה יותר מזה של אחרים. הם לא אנשים רעבים, אלא פשוט אנשים עם תיאבון יותר גדול".

רוב העבריינים התעסוקתיים, מציין הורוביץ, אינם עבריינים בתחומים אחרים של החיים. "רובם שומרי חוק, אנשי משפחה למופת, שאינם תוקפניים או אלימים".

לדעת הורוביץ, עבריינות תעסוקתית משגשגת במיוחד בתקופות של פריחה כלכלית. "בכל הפרשיות הללו, החל מאנרון ועד לבנק למסחר, העבירות בוצעו כבר לפני כמה שנים, בתקופה של הגיאות הכלכלית. עכשיו הן רק מתגלות ויוצאות לאור".

עם זאת, הורוביץ מקפיד להדגיש, כי לא מספיק רק תיאבון גדול, אלא יש צורך גם באווירה מתאימה. אווירה כזו שוררת בין כתליו של ארגון, שמקיים תרבות ארגונית של העלמת עין או יחס סלחני כלפי עבריינות תעסוקתית. "זאת התנהגות נרכשת, והיא פורחת בסביבה ארגונית שמעודדת אותה", מגדיר הורוביץ. "זוהי סביבה מתירנית, שמתייחסת בסלחנות לתופעות כאלה ורואה את האינטרס הארגוני כבעל חשיבות גדולה יותר מאשר האינטרס הכללי-חברתי. ברגע שהארגון מלמד, כי האינטרס שלו חשוב יותר מהאינטרס של המדינה, של החברה או אפילו של המקצוע, העובדים שלו מפתחים מוסר כפול".

אין צורך ללכת רחוק, כדי לחפש דוגמאות. רק השבוע דווח, כי מאיר גרוס, מי שהיה מנכ"ל בנק לאומי שווייץ, מונה למנהל מרכז חדש לבנקאות פרטית, שפתח בל"ל בהרצליה פיתוח. מדובר באותו מאיר גרוס, שכיהן כמנכ"ל לאומי שווייץ בתקופת מעילת הענק, שזכתה לכותרות לא רק בארץ אלא גם בעולם. ככל הידוע, גרוס לא הבחין במעילת הענק, שהיקפה מוערך ב-100 מיליון דולר, אך על רקע הפרשה, החליטו ראשי הבנק המרכזי בשווייץ, כי הוא אינו רשאי למלא משרת בנקאי במדינה, ודרשו מבל"ל להחליפו. בבל"ל, מסתבר, יש עליו דעה אחרת, והמינוי הנוכחי משקף אותה.

מאפיין אחר של עבריינות תעסוקתית, אומר הורוביץ, הוא הנטייה להצדיק את המעשה. "יש כאלה, שאומרים 'מה רוצים ממני? הרי כולם עושים את זה'; אחרים אומרים, 'אם זה לא גורם נזק לאף אחד, זה בכלל לא חשוב'; ויש מי שיגיד, 'אם לא אעשה את זה, אין לי דרך להתקדם בארגון'". ברגע שעושים את זה פעם אחת ומצליחים, מוסיף הורוביץ, נולד הפיתוי לעשות זאת שוב ושוב.

לרוב העבריינים התעסוקתיים, גורס הורוביץ, יש דעה טובה על עצמם, וגם הממונים עליהם מחזיקים מהם. "זו, כנראה, הסיבה לכך שתמיד מתפלאים, כשסיפור כזה מתגלה סוף סוף".

מסיבה זו, גורס הורוביץ, חובה על המעסיקים להבין את פוטנציאל הסכנה, הטמון בכל עובד. "כל עובד יכול לגרום נזק לארגון המעסיק אותו מתוקף האמון שנותנים בו", הוא מדגיש. "התפיסה שלנו אומרת, שהערך של הכספת, של הסיסמה, של הקוד או של המנעול אינו גבוה, אם אתה נותן את המפתח לגנב".

מחקרים בינלאומיים, שבדקו את הנושא, מגלים כי כ-35% מפשיטות הרגל בעולם נובעים ממעילות של עובדים. "מדובר בעובדים מכל הרמות - החל מהמנהל הבכיר ביותר ועד לפועל הזוטר ביותר", מציין הורוביץ. "כמו כן, עיקר הנזקים לארגונים - בערך 80%-90% - נגרמים על ידי אנשים בתוך הארגון. האחראים העיקריים לנזקים בבנקים, למשל, אינם שודדים וזייפנים, אלא בעיקר עובדים. כנ"ל לגבי ארגוני היי-טק. רוב החברות אינן מבינות, שהסכנה העיקרית רובצת בפנים. ולכן, הם מעדיפים להשקיע הרבה במערכות אזעקה, תוך שהם מזניחים את מה שקורה בפנים".

רוצים לדעת למי יש סיכויים גבוהים להפוך לעבריין תעסוקתי? חפשו את המקומות, שבהם קיים פער גדול בין משכורות העובדים לבין הכסף שעובר תחת ידיהם - כך גורס רו"ח עופר אלקלעי, מנהל מחלקת ביקורת חקירתית במשרד רו"ח פאהן-קנה. "מדובר, למשל, במחסנאים או קניינים, האחראים לתקציבים ענקיים, אבל מרוויחים בעצמם סכום קטן יחסית. כאלה גם גם פקידי דואר, שמקבלים לידיהם הרבה צ'קים, חלקם לא חתומים, ובעיקר גורמים, הנמצאים בתחום הכספים. מנהלי חשבונות, למשל, או חשבים. המקרה הכי קלאסי הוא זה של חשבי שכר, שכמעט איש אינו טורח לבדוק אותם. היו לנו לא מעט מקרים של חשבי שכר, שהצליחו להתעשר על ידי רישום עובדים פיקטיביים".

הדוגמאות הללו יכולות להסביר, אולי, את מעשיה של אתי אלון. אך מה לגבי כל האחרים, שהסתבכו באחרונה, ואינם נופלים תחת ההגדרה של מי שמקופחים מבחינת שכר ותנאים? "גורמים אחרים יכולים להסביר את ההתנהגות שלהם", אומר אלקלעי. "גורם אחד, למשל, זה בצע כסף. זה קורה, כשמאמינים שהסיכוי להיתפס נמוך ביחס לסיכוי להתעשר. אנשים כאלה אומרים לעצמם - 'למה להתאמץ ולעבוד קשה?'. בצע הכסף יכול להיות גם עניין של צורך כספי, כמו הסתבכות בחובות, מצב שיכול להסביר את מניעיה של מישהי כמו אתי אלון".

כמי שנמצא בשטח, מעיד ירון לברטובסקי, מנהל הסחר והתפעול של מוקד חקירות, כי "אין פרופיל של גנב, בטח לא תעסוקתי. הקירבה למקום הגניבה, היא זו שיוצרת את הגנב. בחקירות האחרונות שלנו היו מעורבים רואה חשבון, מחסנאי ופקידת בנק. במלים אחרות, זה יכול להיות כל אחד".

לברטובסקי אינו מרגיש נוח עם הביטוי עבריין תעסוקתי. "האם מי שגונב שעות - כלומר זה שמחתים כרטיס נוכחות ויוצא לסידורים ואז חוזר לעבוד - הוא עבריין תעסוקתי? או אותו עובד, שגונב שיחות לחו"ל? ומי שמעביר תחזיות לא נכונות לבורסה - האם גם הוא גנב?" אם כן, אומר לברטובסקי, השאלה כבר איננה מיהו עבריין תעסוקתי, אלא מי לא.

בניגוד לדיעה הרווחת, גורס דוד פרנקל, פרופסור למשפטים ומומחה לאתיקה עסקית מבית הספר לניהול באוניברסיטת בן-גוריון, ככל שעולים גבוה יותר בסולם הארגוני, כך גדל הפיתוי. וזאת מפני ששם, למעלה, יש הכי פחות פיקוח. "אלה שאמורים לפקח על בעלי התפקידים הבכירים מתמנים על ידם, ולכן הפיקוח לא יעיל", מסביר פרנקל. "המקרה הקלאסי הוא אנרון. מי שהיו אמורים לפקח שם על המנהלים הבכירים קיבלו מהם טובות הנאה, ולכן הם היו חייבים להם. ככל שעולים יותר גבוה, יש יותר אפשרויות, ומנצלים אותן".

מנהלים בכירים, מסכים אבי רימר, הפסיכולוג הראשי של מכון פילת, עומדים בפני הפיתוי הגדול ביותר. "יש להם הכי הרבה הזדמנויות למעול, כי יש עליהם הכי פחות פיקוח. אז גם אם אין להם בעיות של שכר, יש פה עניין של חמדנות".

מי מועד יותר ומי פחות לעבריינות תעסוקתית? לפי רימר, שני הגורמים המכריעים הם רמת הפיקוח על העובד או המנהל וגודל השלל. "השאלה היא בעצם, עד כמה ברורה לאנשים רמת הפיקוח עליהם. לדוגמה, האם יש בדיקות בכניסה וביציאה מהבניין? האם עושים סיפור גדול בארגון, אם מישהו נתפס או שמשתיקים את העניין? עד כמה ברורים השכר ועונש ועד כמה ער השוטר?"

עובדים, שתחת ידיהם עוברים סכומים גדולים של כסף, אומר רימר, חשופים יותר באופן טבעי. "בהקשר זה אכן יש חשיבות לפער בין מה שהאדם עצמו משתכר לבין כמות הכסף, שעוברת דרכו. וכן יש חשיבות לשאלה, מה צפוי להיות גורלו, אם ייתפס במעילה".

אך לא רק אלה שנמצאים ליד הכסף הגדול חשופים, אלא גם אלה שנמצאים לידם ומייעצים להם, גורס רו"ח אלכס הילמן, לשעבר נשיא לשכת רואי חשבון בישראל. "ניקח את הדוגמה של רואי חשבון ועורכי דין. כשאתה מגיע לפוזיציה כזאת, פוזיציה שבה אתה חושב שאתה יודע הכל וגם אחרים חושבים שאתה יודע הכל, יש רתיעה מלהתייעץ לגבי נושאים, שאתה אמור להכיר, גם אם אינך מנוסה מספיק. וזה אחד הסימפטומים - שמהססים לשאול אם זה בסדר או לא".

כל יום מביא איתו פרשייה חדשה ומעילה חדשה. ולכן נשאלת השאלה: האם מעשי העבריינות התעסוקתית היו קיימים תמיד ורק לא דיברו עליהם, האם פשוט לא גילו אותם או שמא - כפי שנדמה - מספר העבריינים עלה. ואם זה המצב, האם ניתן להסיק ממנו, כי גם אנשים, שבעבר לא היו מועדים לעבריינות תעסוקתית, עשויים למצוא את עצמם היום, מסיבה זו או אחרת, מסובכים עם החוק?

בהחלט כן, משיב רימר מפילת. "העובדה שכל הפרשיות הללו צצות עכשיו איננה מקרית. היא משקפת את טשטוש הגבולות בין מותר ואסור, בין נכון ללא נכון. החיים שלנו היום בעולם הווירטואלי מגבירים את איזור הדימדומים".

על רקע פריחת הכלכלה החדשה, מוסיף רימר, "המציאות הרבה יותר מטושטשת, והפיתוי לייפות את המציאות או לעשות שיפורים קטנים ובלתי בולטים גובר כל הזמן. כך, למשל, כדי לגנוב בעבר, היה צורך לבצע מאמץ פיזי, לסחוב דברים ולקחת סיכונים. וגם כך, הסכומים היו קטנים. היום אפשר להשיג הרבה יותר עם פחות מאמצים".

רימר גורס, כי בגלל טשטוש הגבולות, "יש תחושה, שכבר אין מותר ואסור בצורה אבסולוטית. נמוגו רבים מהדברים, שפעם אמרו עליהם 'זה לא יעלה על הדעת'. כזו, למשל, היא התגובה למי שנשפט. היום אומרים עליו - 'הוא זכאי'. אחרי כל פסק דין, יש ערעור, ולכן נוצר רושם, שאין שום דבר אבסולוטי. השאלה החשובה היום איננה אם זה מותר או אסור, אלא אם עושה המעשה ייתפס או לא".

בנוסף לכך, מסביר רימר, הפיתויים היום יותר גדולים. "היום הפערים בין יש ובין אין הם פערים של מאות שנות עבודה. בגלל שאנחנו נמצאים בתקופה חלשה יחסית, הפיתוי נעשה גדול עוד יותר".

מכון מידות עוסק באבחון עובדים, המועמדים לתפקידים רגישים, ואשר "יכולים לגרום נזק לארגון המעסיק אותם מתוקף האמון שנותנים בהם", כדברי הורוביץ. הנושאים שנבדקים במבחנים של המכון הם: אמינות הדיווח של המועמדים, הנטייה לבצע עבירות רכוש, הנטייה לקבל טובות הנאה אסורות והנטייה להפר נורמות של הארגון.

למעלה מ-30 שנה עוסק הורוביץ בתחום הזה, ולדבריו, המצב הולך ומחמיר כל הזמן. למרות שסוג האבחון שונה לגבי כל ענף, אבל אחוז הנפסלים הולך ועולה. כך, למשל, בענף הקמעונאות, אחוז הנפסלים עומד היום על 15%-20%, בענף ההיי-טק - 12% ובענף הבנקאות - 8%-10%.

איך אתה מסביר את זה?

"קודם כל, החברה שלנו מתחילה להיות יותר אנונימית. פעם כולם הכירו את כולם. היום כבר לא, אז פחות מתביישים לעשות דברים כאלה. בכלכלה המודרנית יש גם פחות נאמנות למקום העבודה. פעם, עובד היה נשאר אצל אותו מעסיק 15-20 שנה. היום מחליפים מקום עבודה מדי שנים ספורות. יש גם הרבה אנשים, שעובדים עבודות זמניות או חצי משרה פה וחצי משרה שם, ומצב זה מפחית אף הוא את ההזדהות עם הארגון. בכלכלה המודרנית, חברות גם עוברות מיד ליד. מי שהיה המעסיק שלך לפני חודש, יכול להיות המתחרה שלך היום. בנוסף לכך, ישנה גם ההתפתחות הטכנולוגית. מבחינה זו, שוד הכספות בבנק דיסקונט הוא די חריג, כי היום הרבה יותר קל לגנוב כסף באמצעות המחשב".

מה גורם למנהלים להיסחף עם הונאות חשבונאיות, דוגמת אנרון וורלדקום?

"זה מתחיל עם הלחץ להצליח, אבל אני גם מייחס את זה למה שאני מכנה 'תופעת המשפטיזציה'. כלומר, ההתייחסות לכל דבר רק מההיבט המשפטי. כאשר רואה חשבון או מנהל מוצא פירצה בחוק, הוא זוכה להערכה אצל עמיתיו למקצוע. אם הוא מצליח לעקוף נהלים, הוא כבר נחשב לגיבור גדול. פעם דיברו במונחים של מוסר ואתיקה מקצועית. היום מדברים רק במונחים משפטיים. לא אומרים שהבן אדם ישר, אלא שהוא זכאי. לא אומרים שהוא לא ישר, אלא שהוא אשם. אם אתה כל הזמן מחפש פרצות בחוק ודרכים לעקוף נהלים, היחס שלך כלפי החוק הוא מאוד אינסטרומנטלי. אתי אלון בבנק למסחר, פקידים וחשבים בבנקים אחרים, בכירים שעברו על חוקי ניירות ערך, איש המחשבים שגונב תוכנה, ראש העירייה שמקבל שוחד והשוטר שמשתף פעולה עם עבריינים - אלה אינם שודדי בנק, שהגיעו מבחוץ באישון לילה וביצעו עבירה. אלו הם אנשים, שבאים מתוך הארגון, אנשים ששייכים למימסד".

האם ניתן להגביר את הפיקוח?

תחת הכותרת "שערוריות בלתי נמנעות", מנסה הכלכלן הידוע לסטר ת'ורו להסביר במאמר בעיתון "ניו-יורק טיימס" מה עבר בראשיהם של אלה שהסתבכו בפרשיות ההונאה הגדולות בארה"ב.

"לא הגענו לנקודה הזאת במקרה", כותב ת'ורו. "בסוף כל תקופת גיאות, יש תמיד לחצים אדירים למשוך עוד קצת זמן. כל החברות רוצות 'לקלוע למספרים שלהן', דהיינו להבטיח, שההכנסות והרווחים תואמים את אלה שנחזו על ידי האנליסטים של וול סטריט. האילוץ הזה מורגש למעלה ולמטה בפירמידה הארגונית, והוא מדביק לא רק את הארגון עצמו אלא גם את העובדים בתוכו.

"נציגי מכירות, למשל, עשויים למצוא את עצמם בלי עבודה, אם הם אינם קולעים לתחזיות. מכיוון שהם אינם רוצים להיות מפוטרים, הם עושים התאמות. במוקדם או במאוחר, התאמות קטנות הופכות להיות התאמות גדולות. ואז, איש אינו רוצה להסתכל מקרוב מדי על המספרים ולהיות זה שמצהיר על סיום החגיגה.

"בדרך זו, חברות שלמות, אפילו תעשיות שלמות, משכנעות את עצמן, שהזמנים הטובים עומדים לחזור.

"הם אומרים לעצמם, שמדובר רק בירידה זמנית, שהתאמת המספרים לא תשנה דבר, כשהזמנים הטובים חוזרים. הזמנים הטובים אפילו יהפכו את הנתונים השקריים לנתונים אמיתיים. וכך אפשר לרשום כבר ברבעון הנוכחי חלק מהגידול הצפוי בהכנסות וברווחים של הרבעון הבא".

המסקנה של ת'ורו פשוטה: "זו תמימות לחשוב, ששינוי כללי החשבונאות ישנה את התרבות הזאת. פוליטיקאים, שקוראים לקביעת כללים חדשים, כדי למנוע שערוריות פיננסיות בעתיד, הם כמו גנרלים הנלחמים את המלחמה הקודמת. עד שהם דורשים שינוי, זה כבר מאוחר מדי".

ת'ורו, כמובן, נמצא היום בעמדת מיעוט. לא רק בארה"ב, אלא גם בארץ, מרבים לדבר היום על הצורך בהגברת מנגנוני פיקוח, כדי למנוע עבריינות תעסוקתית מכל הסוגים. "כולם חשופים לפיתויים, בכל תפקיד, בכל משרה ובכל מקום", אומר פרופ' דוד פרנקל, מומחה לאתיקה עסקית מבית הספר לניהול באוניברסיטת בן-גוריון. "לכן, בעיני הפיתרון הוא ליצור מנגנוני בקרה יותר אפקטיביים. מה זה אומר? לגבי דירקטורים חיצוניים, למשל, שאמורים לפקח על המנהלים, זה אומר שצריך לקבוע כללים ברורים לגבי הכישורים הדרושים, רמת ההשכלה ותחום העיסוק; צריך להגביל את מספר החברות, שבהן מותר לכל דירקטור לשבת; צריך להטיל עליהם חובה להשתתף בישיבות דירקטוריון; וצריך לחייב אותם לשאת באחריות אישית על הנעשה בתוך הארגון, כמו כל בעל תפקיד אחר בארגון".

שערוריות ענק דוגמת אנרון וורלדקום יכולות לקרות גם בישראל?

פרופ' פרנקל: "למה לא? כבר הפכנו להיות אמריקנים. הדבר הזה כבר מתחיל פה, ויום אחד זה יתפתח".

רו"ח אלכס הילמן מחזק את דבריו. "אנחנו אמריקה לכל דבר", הוא אומר. "אבל היתרון שלנו פה הוא, שאנחנו מדינה קטנה, שבה כולם מכירים את כולם. לפיכך, בסופו של דבר, הכל מתגלה. הסיפור הזה עם רפי פלד - זה תוצר מהיר של מדינה קטנה".