למה מובטלי ההיי-טק לא יוצאים לרחובות?

בשנה וחצי האחרונות פוטרו בישראל קרוב לעשרת-אלפים עובדי היי-טק, ועוד מי יודע כמה עובדים אחרים מהמעמד הבינוני והבינוני-גבוה. והם לא שרפו צמיגים, ולא שבתו רעב, ואפילו לא העמידו הפגנות שקטות ותרבותיות מטעמם. איש אחד מקומברס איים לקפוץ מהגג, אחרים הטילו דופי בהנהלות של החברות שלהם פה ושם, אלא שזו מחאה מקומית, לא חברתית כי אם פנים-ארגונית. רובם המכריע לא מצא שום שותפות גורל עם כלל המפוטרים. מסה אדירה כזאת, של אנשים המאבדים את מקום עבודתם, היתה יכולה להרים בקול המחאה שלה את המדינה על הרגליים. ולמרות זאת, לא קמה כאן בינתיים תנועה חברתית המבוססת על מפוטרי המעמד הבינוני המשכיל. הם הולכים הביתה בשקט ואינם יוצאים לרחובות. למה לא קמה תנועה כזאת?

"היתה איזו התארגנות של מובטלי היי-טק", מספר ד"ר יצחק ספורטא, מרצה להתנהגות ארגונית ויחסי-עבודה וחבר בקשת הדמוקרטית המזרחית, "אבל הם צלצלו למטה הפעילות שלנו פעם אחת, ואז נעלמו. אני לא יודע מהי הנקודה המדויקת שלאחריה הם יחליטו לפעול. בצרפת פגעו בפנסיות, וחצי מיליון איש יצאו לרחוב. אצלנו, לצערי, אין תרבות כזו".

"לפני בערך שבועיים התקשרו אלינו מספר עובדי היי-טק", מספר גם עו"ד יובל אלבשן, חבר הנהגת המטה של הארגונים החברתיים ומנהל החטיבה לזכויות האדם במכללת רמת-גן. "הם שאלו איך אפשר להצטרף לפעילות, אבל אחר-כך לא חזרו אלינו שוב. אני מאמין שבסוף זה יבוא".

למה מכל המפוטרים הללו, רק קומץ אנשים צלצלו למטה חברתי זה או אחר, וגם אלה לא המשיכו את הדרך? האם המובטלים החדשים רק מתעכבים בהפנמת מצבם, ועוד מעט, כפי שמאמין אלבשן, ייפול להם האסימון והם יצאו להפגין? או אולי אין, לא היתה להם ולא תהיה להם לעולם תודעה מעמדית, והם תמיד יתפסו את הקורה להם כגורל פרטי ולא כחלק מתהליך חברתי?

זהו אותו מעמד שהיה מפונק ומטופח בעולם שבו כישורים שכליים שונים הם הנחשבים ביותר. לימדו אותו שהוא משתכר יפה, לעתים כפול מהוריו, למשל, רק מפני שהוא משכיל בתחומים רלבנטיים, יצירתי, או בעל יכולות אחרות. לא שילמו לו בעבור עבודה פיסית, כלומר השכרת הגוף, אלא בעבור עבודה הכרוכה בחשיבה, כלומר תמורת השכרת המוח. והרבה פעמים, בעיקר כאשר היה מדובר בהיי-טק, נראה היה לו שהוא נבחר וחביב השיטה, שכן הוא חוזר בלהט וזכה להטבות מפליגות.

אם נרשה לעצמנו קצת הכללות, זהו מעמד שבניו האמינו בכל לב בחוזים אישיים, שבהם יבוא לידי ביטוי כישרונם המיוחד. הם טיפחו את האינדיווידואליזם שלהם, ואם ראו את עצמם שייכים לקבוצה מסוימת, זו היתה קבוצת המוכשרים, שקצה הפירמידה שלה היו בעלי ההון, המעסיקים, אלה שהביאו לכלל מיצוי את הכישרון והיכולת (עובדה שהרוויחו כל-כך הרבה כסף). ובקיצור, הם מעולם לא ראו בעצמם חלק ממעמד עובדים או שכירים. לכן עכשיו, חלקם נתון בהכחשה, כלומר בטוח שהמצב הזה זמני, חלקם בבושה, וכמעט כולם מקבלים עליהם את הדין. "המעמד הבינוני עוד לא קולט מה קורה לו", אומר אלבשן.

"אני מכירה הרבה אנשים שפוטרו ממקום העבודה שלהם, אך ממשיכים להעמיד פנים כאילו שום דבר לא קרה", אומרת רחלי תשר, היום מזכירה זוטרה. "לדעתי, הבעיה העיקרית שלהם היא להודות בפני עצמם שאיבדו את היכולת הכלכלית שלהם. אני לא יודעת מה יקרה לכל אלה כאשר יגמרו את החסכונות שלהם. לי זה כבר קרה, ואני חייבת לומר שזו תחושה קשה מאוד".

"לעולם העבודה יש מבנה חדש", אומר הסוציולוג פרופ' יהודה שנהב. "אם בעבר אנשים עבדו במפעלי-ענק, שהיתה בהם מסורת פועלית מפותחת, וסולידריות שעברה מדור לדור - כיום, בעקבות הפיצול וההפרטה שהחלו בשנות ה-80, איבדו העובדים כמעט לחלוטין את המכנה המשותף, דבר שמונע מהם לגבש עמדה אחידה ולצאת לרחובות". ומה עם מובטלי ההיי-טק, צעירים, משכילים, שאמורים להיות אוכלוסייה ביקורתית? למה הם מקבלים את הדין?

"מובטלי ההיי-טק הם ברובם המכריע אינדיווידואליסטים, גלובליים וחסרי מודעות פוליטית. הם אינם קושרים את נפילת הענף שלהם דווקא עם המדינה, אלא בהקשרים גלובליים הרבה יותר. הם לא כועסים על המדינה, יש להם הסברים כלכליים הגיוניים למצב הפוליטי ולמצב הכלכלי, ולרובם קל מאוד להזדהות עם מה שקורה.

"הסופר הרברט מרקוזה כתב ספר על האדם החד-ממדי, שהוא תוצר של הקפיטליזם, המבטל את כל זרעי הניגוד וכל סוג של מחאה. צעירי ההיי-טק הם ביטוי די מובהק של אדם חד-ממדי כזה".

צריך להיות רע מאוד בשביל זה

"למחאה חברתית יש יחסי-ציבור גרועים. היא נתפסת כמשהו ששייך ל'דפוקים', לאנשים עם המקרר הריק. זה מועדון שהמעמד הבינוני לא רוצה להשתייך אליו", אומר ד"ר יוסי דהן, מרצה למשפטים ולפילוסופיה במכללה האקדמית למשפטים ובאוניברסיטה הפתוחה ופעיל חברתי.

"המעמד הבינוני בארץ מוכן להתחבר לתנועה לאיכות השלטון, לתנועה לבחירה ישירה של ראש הממשלה, ל'מושחתים נמאסתם', או למחאות שקשורות לסטטוס גבוה. הם ישמחו לחבור לתנועה שחברים בה דב לאוטמן, בני גאון ואנשי צבא, אך לא לתנועה של אנשים משדרות. מצוקה חברתית נתפסת עם בכיינות מהסוג הגרוע ביותר. בצרפת, לאנשים אין שום בעיה להתחבר עם תנועות חברתיות ולזכויות אזרח. שם לא מאשימים את המובטלים במצבם. אצלנו לעומת זאת יש פרוטסטנטיות הפוכה, שלפיה אם אתה מובטל אתה כישלון אישי.

"כנראה צריך להיות רע מאוד כדי שאנשים יצאו לרחובות. צריך שינוי בתודעה ושינוי בשיח שדוחה חלק מהנחות-היסוד של 'כל אחד לעצמו'".

לא היה לי כסף לבייביסיטר

בארגונים החברתיים בכל-זאת מבשרים על טפטוף, יותר זרזוף, של אוכלוסיית פעילים חדשה. "בכל הפגנה מול ביתו של שר האוצר, סילבן שלום", אומר אלבשן, "אני מגלה כמה פרצופים חדשים. אם עד לאחרונה הייתי רואה שם בעיקר שועלי הפגנות ותיקים, שנמצאים איתנו כבר עשרות שנים, לאחרונה התחיל לצוץ זן חדש. אנשים שקראו על ההפגנה בעיתון, הגיעו אליה במכונית, ואפילו מוכנים לתרום מעט כסף כדי לאפשר גם לאחרים להגיע. אנשי מצוקה קלאסיים לא קוראים עיתונים, ואין להם כסף לשלם לאוטובוס".

אלא שכל אותה חבורה - המתכנסת בכל יום שישי בצהריים, זה ארבעה חודשים, מול ביתו של שלום, וקוראת לו לחזור מהתוכנית הכלכלית של 2003 בשל הפגיעה הקשה שהיא עתידה לפגוע בשכבות הביניים - אינה מונה יותר ממאה איש. נכון שראשי הקואליציה של 70 הארגונים החברתיים המארגנים את ההפגנות טוענים בתוקף שגם מאה איש בשבוע מספיקים כדי להטביע אות קין על מצחם של ח"כים ושרים החשודים באי-חברתיות, שדי בזה כדי לגרום להם לחשוב פעמיים לפני שירימו את היד בהצבעה הבאה שתצמצם בזכויות אמהות חד-הוריות. אבל עדיין, נותרת בעינה העובדה שהמובטלים, חדשים וישנים כאחד, נשארים בבית.

"להפגנה ההמונית האחרונה שלנו", אומר אלבשן, "אומנם לא הגיעו 40 אלף איש, אבל גם 2,500 איש יכולים להיחשב להישג אדיר, בהתחשב בנכונותם הדלה של הישראלים לצאת לרחוב בנושאים חברתיים".

תשר לא היתה בהפגנה, למרות שמאוד רצתה להגיע. מה שהפריד בינה לבין שורת המפגינים היה התשלום לשמרטף.

היא פוטרה מעבודתה בעקבות סגירת אלפא קארד, ובמשך שנתיים לא הצליחה למצוא עבודה. אחרי עשרות ראיונות עבודה שהסתיימו במפח-נפש, החליטה להסתפק במשרת פקידות זוטרה, העיקר לעבוד. ממשכורת של 20 אלף שקל בחודש, היא ירדה למשכורת של 5,000.

"לקח לי הרבה זמן להבין מה קרה", היא אומרת. "הייתי מנהלת מצליחה, ופתאום אף אחד לא רוצה אותי. אחרי שנה התחלתי להבין שכנראה יש בשוק הרבה בחורות בנות 30 שמוכנות לעבוד שעות מטורפות, בדיוק כמו שאני עשיתי עשר שנים קודם לכן, ולכן אמא חד-הורית לתינוקת היא לא אטרקציה כל-כך גדולה, למרות הניסיון הרב שהיה לי.

"דן מרגלית שאל אותי באחת מתוכניות פופוליטיקה, האם אני מוכנה ללכת לעבוד בכל עבודה", מספרת תשר. "התשובה שלי היתה, שאם אלך לעבוד כפועלת במפעל, השכר שישלמו לי שם ידרדר אותי לעשירון הרביעי, ויהיה לי קשה מאוד לעלות משם. אני יודעת שקשה להבין את זה, אבל זה בדיוק מצטרף למה שכולם יודעים, שאם המעמד הבינוני בארץ יקרוס, יהיה למדינה קשה מאוד להרים אותו חזרה. אמרתי בתוכנית, אני לא מרגישה כמו מי שצריכה להתנצל. במשך שנים ארוכות שילמתי מסים ושילמתי ביטוח לאומי, שפרנסו הרבה אנשים. מדוע כשאני הייתי זקוקה לעזרה, פתאום עושים איתי חשבונות, ורומזים לי על כך שאני נצלנית ומפונקת.

"הדמוניזציה שעושים למובטלים גובלת בהסתה. רוב המובטלים שאני מכירה לא אשמים במצבם, ומוכנים בכל רגע לחזור למעגל העבודה, רק שייתנו להם.

"במשך כל שנות עבודתי חסכתי קצת כסף שיהיה לי לעת זקנה. בגלל החסכונות לא הייתי זכאית לקבל הבטחת הכנסה. בזבזתי את כל הכסף, וכיום כמעט שלא נותר לי דבר. אף פעם לא נזקקתי לעזרת המדינה, וכשבפעם הראשונה אני זקוקה לעזרה, היא מפנה לי עורף".

זאת בדיוק סיבה טובה לצאת לרחובות ולמחות.

"אני לא פעילה בשום ארגון חברתי, כי אני לא מצליחה להרים את עצמי ולהירתם. גם אם הייתי רוצה להתגייס, אין לי כסף לבייביסיטר".

אני לא מאמינה בהפגנות

חגית רבינוביץ', רווקה, 45, פוטרה במרס 2002 מעבודתה בחברה שעסקה בייזום נדל"ן. בעוד חודשיים תסתיים זכאותה לדמי-האבטלה שלה, והיא תישאר ללא כל הכנסה.

"אני חושבת שבאופן כללי אנשים כל-כך מיואשים, שפשוט אין להם כוח לקום ולהתקומם. כל אחד בארץ דואג אך ורק לעצמו, והסולידריות נעלמה כמעט לחלוטין. לכן מישהו צריך לקום, לקחת אחריות ולהפוך להיות הפה של כולנו".

ואת עצמך, תצאי להפגין?

"אני לא מאמינה בהפגנות. הן מבטאות רק חולשה, ולחזקים זה ממילא לא מזיז. הדרך היחידה לנצח היא דרך בית-המשפט. על הארגונים לפנות לבג"ץ ולדרוש ביטול כל הסעיפים המהווים הפרה של זכויות היסוד. אנשים שילמו כל חייהם לביטוח הלאומי, ופתאום המדינה אומרת שלא מגיע להם לקבל את הכסף הזה בחזרה. מדובר בהונאה של התושבים".

"אנשים לא מאמינים ביכולת שלהם לשנות את המצב", אומרת אלה גרא, יו"ר שדולת הנשים, המתגוררת, אגב, בכפר שמריהו. "ובארץ גם חסרה מסורת של מחאה חברתית. לכן אנחנו עובדות בעיקר על שינויי חקיקה ועל מניעת אפליה נגד נשים. לצערי, נשים הן הראשונות לפיטורין, מתוך מחשבה שפחות נורא לפטר אשה".

לדעת ישראלה גרציאני, היועצת המשפטית של השדולה, ומראשי מטה המאבק של הארגונים החברתיים בתוכנית הכלכלית, המעמד הבינוני לא יוצא לרחובות כי הוא טרם הפנים את חומרת המצב, וגרוע מכך, הוא מתבייש במצבו. להערכתה, הייאוש שמאפיין את השכבות החלשות מתחיל לפעפע גם למעלה.

"אנשים לא מבינים שהתוכנית הכלכלית תפגע לא רק בשכבות החלשות, כפי שהאוצר מנסה להציג. הפעם הפגיעה תהיה ישירות בבטן של מעמד הביניים", אומרת גרציאני. "התוכנית הכלכלית המוצעת אינה משקיעה בתשתיות, היא אינה משקיעה ביצירת מקומות תעסוקה, והיא אינה מעוררת צמיחה. היעדר הצמיחה פירושו שמי שעדיין אוחז בכוחותיו האחרונים במקום העבודה שלו, עלול ליפול.

"כל נושא הקפאת השכר במשק לתקופה של שנה וחצי, כשבמקביל האינפלציה גוברת, יגרום לכך שמי שמרוויח 25 אלף שקל לחודש, יסתדר. מי שמרוויח 10,000 שקל לחודש, ישקע בצרות קשות. לצערי, רוב האנשים טומנים את ראשם בחול, ומאמינים באופן שגוי ומוטעה, שמה שקורה עכשיו לא יגיע לפתח ביתם".

מי הוא הכוח שיניע את השינוי?

"אלה שבאו ממצב סוציואקונומי נמוך, והצליחו להתרומם למעלה. אלה יפחדו ליפול בחזרה למטה".

לא היה לי כסף לאוטובוס

שלום אוצ'ינסקי, 46, מתכנת מחשבים, מובטל כשנה. מקום העבודה האחרון שלו היה בחברת טלדור. לפני מספר חודשים החליט שהוא מוכן לקבל כל עבודה. הוא פנה למפעל מזון והציע את עצמו לעבודה. שם אמרו לו שהוא מבוגר מדי, וכי בכל מקרה הם מעדיפים עובדים זרים או עובדים ערבים שיש להם יותר ניסיון בעבודת-כפיים.

הוא ניסה להתקבל לשב"כ, כעובד ניקיון. אחרי חודשיים וחצי של תחקירים ביטחוניים, הוא נדחה. כיום הוא מקבל הבטחת הכנסה וקצת תמיכה מהוריו הקשישים. הוא פנה כבר לכולם, כולל לרב הראשי, מכולם קיבל מכתבי תמיכה, אך שום דבר יותר מכך. הוא הופיע בטלוויזיה, קיבל מכתבי תמיכה, אך לא הצעת עבודה.

"אשתי ראתה שנכנסנו לחובות, ועברה לגור אצל אמא שלה. את הילדה שלי אני רואה רק באמצעות צו של בית-משפט. להפגנות אני מתקשה להגיע, כי אין לי כסף לאוטובוס. הארגונים אומרים שאין תקציב להסעות, והבטיחו שלקראת אוקטובר תבוא פעילות אמיתית. הודעתי להם שאני מוכן לשבות רעב מול משרד ראש הממשלה, אך הם אמרו שזה עוד לא הזמן".

"ישראל בנויה כך, שלא יכולה להיווצר כאן מהפכה. המדינה אינה מאפשרת חוסר הסכמה עם הקונסנזוס. היא אינה תומכה ברעיונות יצירתיים, ולכן לאנשים מאוד קשה לצאת נגד החברה. כשמישהו מנסה לומר משהו שאינו חלק מהקונפורמיזם הכללי, מיד שואלים אותו כיצד הוא מעז לצאת נגד המדינה, השרויה במצב קשה כל-כך", אומר ד"ר ספורטא.

"במשך השנים הפכנו לאחות המטומטמת והלא-מתוחכמת של ארצות-הברית, והציבור אינו פוצה פה. העתקנו את השיטה הכלכלית שהיתה אופנתית באמריקה באמצע שנות ה-80, וכך אימצנו תוכנית שהיא הדבר הרע ביותר שיכול היה לקרות לנו".

היכן לדעתך נמצאים מפוטרי ההיי-טק, אנשים שהשקיעו בהשכלה ופתאום אין להם כלום?

"המדינה הזאת סובלת מאבסורד. בנושא הסכסוך אנחנו קולקטיביסטים, מהבחינה החברתית כל אחד דואג לעצמו. לפעמים אני שומע סטודנטים ומשתגע מאיך שהם מדברים. כל אחד מהם רק רוצה לעשות כסף. רבים מהם פתחו חברות סטרט-אפ, אחד יותר מטומטם מהשני, והפסידו את מה שהיה להם.

"למחאה חברתית יש פנים רבות. כשהאלימות ברחובות עולה, כשיש יותר עבריינות, יותר בעלים מכים נשים ויותר הורים מכים את ילדיהם, ויש יותר לכלוך ברחובות, זהו סוג נוסף של התנגדות, שהוא מסוכן לחברה הרבה יותר מחסימת כביש. כשאנשים חשים ניכור, הם פוגעים בעצמם, ובכך פוגעים קשות גם במערכת.

"אם המדינה לא תתעשת ותעשה משהו, היא תגרום במו-ידיה לכך שכל המערכת תתמוטט".

מה בכל-זאת יוציא את האנשים מהבית?

"קשה להוציא אנשים מהבית. עיקר הפעילות שלנו הוא בחוגים, הרצאות, ושיחות עם עיתונאים ופוליטיקאים. חלפו הימים של הלובי החברתי הבכייני, ששולח לתקשורת נשים עניות ללא שיניים. השיטה החדשה היא לדבר עם אנשים ולנצח. אני מאמין שלמעמד הבינוני יש תפקיד חשוב בלשכנע את מקבלי ההחלטות שיש דרך אחרת. אני נוסע לשדרות ולאופקים, מדבר עם סטודנטים, ומאמין שבכך אנחנו זורעים את הזרע".

רובם מקווים שמצבם זמני

אורן שקלים - מהנדס תוכנה, דתי, מאריאל, מובטל זה שנה וחצי - מתפרנס לפי שעה מהבטחת הכנסה. להערכתו, המדינה השקיעה בהכשרתו כ-100 אלף שקל, וזאת בנוסף לשכר-הלימוד שהוא שילם, בסך של כ-40 אלף שקל. הוא עבד בסך-הכול שלוש שנים, ומאז הוא מחפש פרנסה חלופית.

"אם הייתי שומר את כל מכתבי קורות-החיים ששלחתי, הייתי יכול למלא בהם ארגזים", הוא אומר. "שלחתי מכתבים לאמדוקס, לספיאנס, ולכל מי שאני מכיר. מחלקם קיבלתי תשובה שלילית, מאחרים לא קיבלתי כל תשובה. כתבתי מכתבים לשרים, כולם הסכימו איתי שהמצב קשה, אך לא מעבר לכך".

את התסכול הרב שלו הוא משקיע לפי שעה באתר אינטרנט, "הלכה", שבאמצעותו הוא מפיץ הלכות יומיות למנויים. האתר אינו מכניס כסף, אך שקלים מקווה שגם זה יבוא.

"מובטל", הוא אומר, "מתייחס אל עצמו כאל מי שעוד מעט ימצא עבודה, ולכן הוא לא ממהר להזדהות ולא ממהר להתחבר לסטיגמה. לכן אפשר למצוא מעט מאוד אנשי היי-טק בפעילות חברתית. רובם מקווים שהמצב שלהם זמני, שהנס יקרה שוב, ומחר העולם הישן והטוב יחזור. לכן כל-כך קשה להם להזדהות עם מצוקה של אחרים".

הם עדיין ב"דיליי"

תמי מולד-חיו, מנהלת עמותת מחויבות לשלום ולצדק חברתי, נחשבת לתקווה הגדולה של המחאה החברתית, והארגונים החברתיים מכשירים אותה במידה רבה להיות חברת הכנסת הראשונה של מפלגת תש"ח (תנועה לתיקון ושוויון חברתי), שתתמודד כנראה בבחירות הבאות. היא דווקא כן מאבחנת ניצנים של שינוי.

"אני נמצאת בתחום החברתי כבר הרבה שנים, ופתאום אני רואה הרבה אנשים חדשים, אמהות חד-הוריות וארגונים ירוקים, שמבינים שמשהו רע מאוד קורה לחברה שלנו", היא אומרת.

ומה הדרך? לצאת לרחובות?

"בניגוד לעבר, אנחנו לא מתכננים לצאת לרחובות ולשרוף צמיגים. המטרה שלנו היא להגיע לכנסת ולהחליף את מי שנמצא שם. זה חלק מהאבולוציה של המחאה החברתית".

"מעגל המחאה החברתית", אומר ד"ר דני גוטווין, מרצה בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה, "מתרחב בקטן. הוא לא מתנהל בפאזות של הפגנות-ענק, אלא בעשרות פעולות קטנות ובמעשים יומיומיים שמטרתם לשכנע את הציבור בכך שאפשר גם אחרת. אני מאמין שבשיחות קטנות ובמפגשים ניתן לעשות הרבה יותר עבודת שכנוע מאשר בעצרות גדולות".

ואיפה המובטלים החדשים בסיפור הזה?

"בינתיים הם בתהליך של 'דיליי'. כל מה שמובטל רוצה הוא למצוא עבודה. מי שחוטף מכה לא יוצא לרחוב. הבסיס הרחב שלנו הוא המעמד הבינוני שנשחק, אנשים שמבינים שמקצצים להם בשירותי הבריאות, הזקנה והחינוך. אנשים שלא יכולים לקחת משכנתא כי אין להם אופק תעסוקתי. המעמד הבינוני רק מתחיל לגלות שהוא הקורבן של השיטה הכלכלית, שמשמעות כלכלת השוק וההפרטה היא אך ורק אי-שוויון, וכי יש מקומות בעולם, כמו למשל ארצות סקנדינביה ה'מפגרות', שבניגוד אלינו, לא היו מוכנות לאמץ את השיטה הקפיטליסטית על כל מגרעותיה".

בקושי יש לי כוח לעצמי

ש' ל', בעל 15 שנות ניסיון בתחום רשתות תקשורת, מחשוב שרתים והובלת פרויקטים, אינו עובד כבר יותר משנה.

הוא עבד בחברת תקשורת בתפקיד בכיר, וכל הזמן היה עסוק בלדחות הצעות עבודה מפתות שהבטיחו אופציות, מניות ואת הכוכבים בשמים. כמה שנים קודם לכן הוא עבד בחברה אמריקנית, וכשזו קרסה, פוטרו כל העובדים. הוא חזר לארץ והחליט ששוב זה לא יקרה לו. הפעם הוא ידבוק במקום עבודה שמרני.

אבל יום אחד זה קרה. חבר הציע לו עבודה מבטיחה בסטרט-אפ שפיתח מוצר בעבור רשת הטלפונים האמריקנית. בראש הסטרט-אפ עמדה חבורת פרופסורים, שבעבר כבר מכרו סטרט-אפ מצליח. המערכת שהם פיתחו עבדה, והחוזה השמן נראה אטרקטיבי. הוא החליט להמר על עתיד מבטיח.

"בסוף, כשהפסדנו את החוזה לחברה אמריקנית גדולה, וכל הפרויקט ירד לטמיון", הוא אומר, "הוציאו אותנו לחופשה בת שבועיים, אחר-כך קראו לנו לחזור מתוך תקווה למכור את הפרויקט לחברה אחרת, שוב הוציאו אותנו לחופשה, ואחר-כך הודיעו שהכול נגמר.

"בראשית קיץ 2001 התחלתי לגשש את דרכי בחזרה לחברת התקשורת, אך גם שם היו הקפאות. בהתחלה הבטיחו לי שאם תיכנס הזמנת עבודה המתאימה לפרופיל שלי, הם יקראו לי, אבל זה לא קרה. בהרבה מקומות אני פשוט אובר קווליפייד.

"אני יושב בבית זה שנה, ומשמש משעות הצהריים כאמא עצבנית וחסרת סבלנות. אני משוכנע שהילדים שלי היו מעדיפים כל מטפלת בעולם על-פני האבא המובטל שלהם. אני משוטט שעות באינטרנט, וקורא הרבה ספרות מקצועית כדי לא לשכוח ולהתעדכן, ומתגעגע לימים שהיתה לי עבודה.

"את המכונית החזרתי כבר מזמן, ואנחנו כל הזמן מצטמצמים. הילדים הולכים להרבה פחות חוגים, אנחנו כמעט ולא מארחים, ומתחמקים מהצעות לצאת לבלות. חשבתי לפתוח משהו עצמאי, אבל אני יודע שזה לא הזמן לעסקים. לא אכפת לי אפילו לנסוע לחו"ל, העיקר לחזור לעבודה. יש לי חברים בקנדה. התחלתי תהליך של לבדוק הגירה. אני יודע שזה לא פשוט להוציא מהארץ ארבעה ילדים, שיש להם חברים והרבה קשרים משפחתיים.

"אני לא ישן בלילות. בבוקר אין לי חשק לעשות שום דבר, הפסקתי לעשות ספורט, חזרתי לעשן, ואני מרגיש כמו צל של עצמי. רופא המשפחה הציע לי לקחת פרוזק, לפי שעה החלטתי להסתדר בלי".

אתה יודע שהארגונים החברתיים מחפשים בדיוק אותך?

"יש לי כוח בקושי לעצמי, אז מאיפה שיהיה לי כוח לחברה. אני מקנא באנשים שיש להם מוטיבציה לפעול למען הכלל".

האינתיפאדה משתקת כל מחאה

ד"ר לב גרינברג, סוציולוג מהחוג למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן-גוריון ומתמחה בסוציולוגיה פוליטית של ישראל, מאמין שהאינתיפאדה מהווה זה זמן רב מסווה לבעיות-היסוד של החברה הישראלית, והיא משתקת כל מחאה חברתית.

"השאלה הגדולה היא מה יקרה כאשר יבוא הסדר מדיני, או אפילו תקופת רגיעה. האם אז תתפרץ מחאה חברתית, או תקום תנועה פוליטית חדשה?", תוהה גרינברג.

"בין 1967 ל-1970 היה שקט גדול בגלל המתיחות בתעלה, ולכן הפנתרים השחורים קמו רק ב-1971, אחרי הפסקת האש. אפילו תנועת המחאה של החיילים אחרי יום כיפור התחילה רק אחרי שהיה הסכם הפרדת כוחות".

באין מחאה קולקטיבית, מזהה גרינברג סוגים שונים של מחאה אישית, שבאה לידי ביטוי בשאיפה לעזוב את הארץ, או בהתכנסות פנימה ובהצהרות בנוסח "שום דבר לא מעניין אותי".

גרינברג מזהה בתופעת הסרבנות סוג של מחאה כלכלית של המעמד הבינוני, המנותבת לכיוונים צבאיים. "תראו כמה אנשי היי-טק יש שם", הוא אומר.

לדעת גרינברג, המחאה היא נגד המדינה, שמצד אחד שולחת את אזרחיה לבצע משימות שהם אינם מאמינים בהן, ומצד שני מפטרת, ופוגעת בכיסם של בני המעמד הבינוני. גרינברג מאמין שאפילו קריאתו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, לגיוס החרדים, היא סוג של מחאה של מי שנמאס להם לשאת לבד בנטל. התירוץ הוא אומנם הגיוס לצבא, אך התופעה היא כלכלית.

"סדר-היום מאז אוקטובר 2000 הוא מלחמתי-לאומי, ולכן כל הנושאים של החברה האזרחית נדחקו לחלוטין הצדה", אומר גרינברג. "האפשרות היחידה למחות היא נגד נושאים צבאיים, ולכן המצוקה האישית מנותבת דווקא לשם".

מדוע מפוטרי ההיי-טק אינם משתתפים בשום מחאה כלכלית?

"הם רואים את עצמם כחלק מהמשבר העולמי שפקד את הענף, ולכן הם אינם ממקדים את הכעס דווקא נגד השלטון הישראלי. הם רואים את עצמם כחלק מהגלובליזציה, ובמובן זה המדינה אינה נתפסת כאשמה, ולכן לא כמי שמסוגלת לסייע להם. בנוסף, אסור לשכוח שהפיטורים שלהם רופדו בפיצויים לא רעים, ולכן במקרים רבים הם יכולים להרשות לעצמם תקופות ארוכות של בטלה. למרות זאת ניתן למצוא אותם כמעט בכל ארגון שמביע מצוקה".

"הסיבה הקריטית ביותר להיעדר המחאה החברתית", אומר פרופ' שנהב, "היא היעלמותה של הפוליטיקה, וחוסר רצונו של הציבור לקחת בה חלק. עם פירוקה, ההסתדרות איבדה כמעט לחלוטין את יכולת המחאה שלה, ובמקביל חדלה לשקף את צורכי השכבות החלשות, וכיום היא משרתת בעיקר את עובדי הוועדים הגדולים. גם יתר הגופים, שבעבר היו בעלי פוטנציאל להוציא את הציבור לרחוב, אינם משתתפים יותר במשחק. אם בעבר ניתן היה למלא אוטובוסים בקיבוצניקים, כיום הם נעלמו כמעט לחלוטין, ואילו מצבם של החרדים והמתנחלים, שגם הם פוטנציאל להפגנות בשל היותם חברה מגויסת, מעולם לא היה טוב יותר".