תום-לב של סוחרים

המציאות הישראלית העכשווית והמצערת מצביעה על הקמתן ונפילתן, ובמיוחד נפילתן, של חברות רבות. יש שהנפילה גוררת אחריה "נפילת-שרשרת" של גורמים מסחריים המצויים עימן בקשר מסחרי (ספקים, קבלני משנה וכדומה), עקב אי פירעון החובות הכספיים המגיעים להם. האם חובות תום-הלב צריכות לאלץ את בעלי השליטה בחברות המצויות בקשיים כלכליים לדווח על קשייהן לצדדים השלישיים הבאים עימן בקשרים מסחריים, בכדי למנוע, או לפחות להקטין, את אותן "נפילות-שרשרת"?

בסוגייה אקטואלית זו עוסק פסק הדין שייסקר להלן, שניתן לפני ימים ספורים ע"י הרכב הערעורים האזרחיים בבית המשפט המחוזי בת"א (בראשות ס' הנשיא יהושע גרוס והשופטות אסתר קובו ומיכל רובינשטיין).

המערערים היו בעלי מניות בחברת מערכות טכנולוגיות מתקדמות בע"מ (החברה). החברה נהגה לרכוש סחורות מהמשיבה. בחודשים אוגוסט וספטמבר 96' היא רכשה מהמשיבה ציוד בכ- 30,000 שקל ושילמה עבורו בשיקים מעותדים. בסוף חודש ספטמבר קרסו עסקי החברה והיא חדלה לפעול. השיקים שנמשכו לפקודת המשיבה לא נפרעו כמובן.

החברה כתבה לנושיה מכתב המזמין אותם לבוא וליטול ממחסנה את הציוד שנותר בו. המשיבה נטלה סחורה בסך 5,000 שקל והגישה תביעה כנגד בעלי מניותיה של החברה, הם המערערים, לתשלום יתרת הסכום. את הטענה בדבר חבותם האישית כביכול של המערערים השתיתה המשיבה על שני אדנים עיקריים:

הראשון (והעיקרי) - חוסר תום הלב שאיפיין לכאורה את מעשיהם של המערערים. לטענת המשיבה, כבר בחודשים שקדמו להזמנת הציוד הנ"ל היתה החברה בלתי רווחית, נזקקה לניצול מלוא האשראי הבנקאי שניתן לה, וגם מעבר לו, ואף נזקקה להלוואת בעלים. במצב דברים זה, על פי הנטען, למרות הסיכון העסקי הגבוה שבו היתה מצויה החברה, הזמינו המערערים את הסחורה, בגלגלם את הסיכונים על ספקי הסחורות של החברה.

השני - מכח ערבותם האישית לחובות החברה. טענה זו הסתמכה על חתימתם של המערערים על חשבוניות המס שהנפיקה המשיבה עם הספקת הסחורה לחברה.

בית משפט השלום בת"א קיבל את התביעה, מחמת הנימוק הראשון דלעיל. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, בהופכו את התוצאה. נימוקי השופטים ראויים לעיון ולהרהור שקדני.

את חיובם האישי של המערערים בחובות החברה (למשיבה) ביסס בית משפט השלום על מבחני רווח חודשיים של החברה ועל דו"חות המע"מ שלה. שופטי בית המשפט המחוזי קבעו, שלא די בניתוח טכני של הדו"חות הנ"ל, שכן הם מציגים תמונה חלקית בלבד של זכויותיה וחובותיה הכוללים של החברה. דו"חות אלה לא יכלו לספק תמונת מצב שלמה בדבר יכולותיה של החברה לפרוע את השיקים שניתנו למשיבה.

בבוא בתי המשפט לשקול בקשה לחייב אישית את נושאי המשרה בחברה בחיוביה של חברה, נעשית הבחנה בין אחריות אישית חוזית לבין אחריות נזיקית. שכן, האחריות החוזית מבוססת על חבות רצונית והנושה החוזי הינו נושה רצוני. לא כאלה הם פני הדברים בהתייחס לחבות נזיקית, שבמסגרתה הנושה איננו חופשי לבחור את מסלול הקשר שבינו לבין החברה.

השופטים אינם מסכימים עם קביעתו הנורמטיבית של בית משפט השלום, לפיה בנסיבות המתוארות לעיל היה על המערערים ליידע את המשיבה על הימצאותה של החברה בקשיים כלכליים, וכי הימנעותם מכך לוקה בחוסר תום לב. "קביעת הערכאה הדיונית", קבעו השופטים, "משמעה גזירה שאין הציבור העסקי יכול לעמוד בה ואף אין הוא צריך לעמוד בה. שכן, מתעורר חשש כבד מפני תופעת 'כדור השלג', לפיה כל אימת שחברה תיתקל בקשיים כלכליים כלשהם במסגרת פעילותה העסקית הרגילה, מיד תחול עליה חובת גילוי כלפי נושיה".

"אלו האחרונים, מטבע הדברים, יפסיקו עימה את הקשר ואף ידרשו את פירעון חובותיהם המיידי. התוצאה העגומה היא מניעה מראש של כל סיכוי להצלת העסק. שכן, בכך נמנעת מההנהלה האפשרות לנסות לשקם ולהציל את החברה שנקלעה לקשיים. בעצם הטלת חובת הגילוי במקרים כגון דא, מביאים את הקץ על כל חברה שנקלעת לקושי כלכלי. למותר לציין את משמעות הדברים האמורים במצב בו שרוי המשק הכלכלי בארצנו בעת הזו". במקרה הנדון, אין ראיה לכך שהמערערים ידעו (בעת רכישת הציוד מהמשיבה) שהחברה תקרוס ולא יעלה בידה לפרוע את השיקים. יתר על כן, פניית החברה לנושיה, לבוא ולאסוף את הציוד שלהם ממחסניה ראויה לשבח. "אין לצפות מסוחר או מנהל סביר כי יספר לנושיו על כל בעיה כספית המתעוררת בחברה אותה הוא מנהל", הוסיפו וקבעו השופטים. "לא הרי דרישת תום הלב ביחסים שבין בני משפחה כהרי דרישת תום הלב ביחסים שבין סוחרים. ההלכה הפסוקה הבהירה לא אחת כי תום הלב אינו דורש שאמת המידה תהא 'אדם לאדם - מלאך' ושחובת תום הלב אינה מחייבת אלטרואיזם, כי אם מותירה בידי האדם זכות להתחשב באינטרסים שלו עצמו".

בית המשפט המחוזי דחה גם את האדן השני שעליו השעינה המשיבה את תביעתה (חתימת המערערים "כערבים" על חשבונית הספקת הציוד). מעת לעת נתקלת העין בחשבוניות, או בתעודות הספקת ציוד, שבצד חתימת האישור לקבלת הציוד מוספות מילים המתיימרות לחייב את החותם בערבות אישית לתשלום. לפיכך, ראוי לקרוא היטב את קביעתם של השופטים בנושא זה.

"המדובר בחתימה של אנשים מזדמנים על חשבונית מס סטנדרטית, שניתנה לאחר הספקת סחורה, תוך שרבוב תנאי חריג בשורת תנאים כלליים", קבעו השופטים. "אין אנו סבורים שיש בחתימה על חשבונית מס, שיש בה הוראה בדבר ערבות אישית, שאינה שכיחה בחשבוניות מעין אלה, כדי לחייב את המערערים אישית".

(ע"א מחוזי ת"א 2643/00 כץ ואח' נ. טיצר סופט, פס"ד מיום 3.12.02. ס' הנשיא יהושע גרוס והשופטות אסתר קובו ומיכל רובינשטיין)