השילוב בין עם שיכול להוציא פטנט על חוש הומור למדינת צבא הנלחמת על חייה אמור היה להוליד בישראל מסורת ארוכה ומפוארת של קומדיות צבאיות. אחרי הכול, על מה נצחק אם לא על החוויה היחידה המשותפת כמעט לכל האוכלוסייה בארץ, חוויה שמחלחלת ומעצבת רבים מתחומי החיים האזרחיים, חוויה טראומטית מעצם טבעה?
סרטי דרמה צבאיים, סרטי אקשן ואפילו מלודרמות צבאיות הופקו כאן למכביר, אבל מבט מהיר לאדמה הפרחונית שהשארנו אחרינו בחמישים ושש שנותינו מגלה במלאי הקומדיות הישראליות מעט מאוד יצירות ראויות העוסקות בעולם הצבאי. רוב התוצרת ירודה ומבישה, ושייכת לסוגה החבולה המכונה "בורקס". משום מה, למרות התמחות נפרדת בהומור מחד וצבא מאידך לא צמחה יצירת מופת דוגמת "מ.א.ש", או "מלכוד 22".
בין ההומור מרומם הרוח של הצ'יזבטרון לזה התבוסתני של "מ.ק. 22" נותר חלל גדול ובתוכו מעט מדי פסגות ראויות. אולי בגלל שהמלחמה אצלנו טרם נסתיימה ואנו חוששים כי יש מי שיראה בקומדיה צבאית עוד ניצחון מתועב של ארגוני הטרור, אולי בגלל שצה"ל עדיין נתפס בעיני הזרם המרכזי כעסק רציני מכדי שיושם ללעג, אולי בגלל שאם כבר מדברים על החבל בביתו של התלוי, מן הראוי שזה לא יהיה תוך כדי ניסיון להצחיק את המשפחה השכולה.
מה זה הביזיון הזה?
לתיאטרון היה את חנוך לוין, לקולנוע הגיע יעקב בודו. אם חייבים להתחיל בנקודה אחת, אפשר לעשות זאת בשנת 66' כשאורי זוהר ביים את "מוישה וינטלטור". קומדיה כן, צבאית אכן, מוצלחת? בחלקה. היה זה עיבוד קולנועי ללהיט של יעקב בודו, ובהשתתפותו יחד עם שייקה אופיר ושלישיית הגשש החיוור.
זהו סיפורו של חייל קטן בשם משה פריבס הלוקה בשגעת חיסכון שמטריפה את המערכת הצבאית, מסכנת את ביטחון מדינת ישראל ובסופו של דבר גם מצילה את בטחון מדינת ישראל.
בפעם הראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי, אחרי לא מעט סרטים שהציגו את צה"ל כצבא הרואי ונחוש, נראה כאן הצבא הישראלי מגושם הרבה יותר, שלא לומר ביזיונרי.
בודו הפך סופרסטאר ובעקבות ההצלחה הגיעו בתחילת שנות ה-70 שתי קומדיות צבאיות מבית היוצר של ג'ורג' עובדיה: "פישקה במילואים" (71') המתעדת את חוויותיו של תלמיד ישיבה חרדית המגוייס בטעות ליחידת מילואימניקים, ו"נחצ'ה והגנרל" (72'), שוב, בהשתתפות בודו, שהפעם מופיע לצד דובי גל וציפי שביט בסיפור שאינו שווה איזכור.
גולני? גמאסי
אבל שלושת הסרטים הללו היו רק מתאבן לקראת הסרט היחידי בתולדות הקולנוע הישראלי שהצליח לשלב הומור והווי צבאי: "גבעת חלפון אינה עונה" (75'). כותרת הסרט קורצת לסרט אחר, סרט שאם יראה את סרג'יו קוסטנצה קורץ לעברו לא יבין ודאי מה הוא רוצה מחייו, סרט שהיה להפקה הקולנועית הגדולה הראשונה בתולדות מדינת ישראל, "גבעה 24 אינה עונה" (55').
סרט זה, דוגמה מובהקת לתעמולה פטריוטית בוטה שחיונית כל-כך בשלב גיבוש הזהות הלאומית של עם מהגרים במדינתו הצעירה, גולל את סיפורם של ארבעה לוחמים המסבירים מדוע נעשו ציונים הלוחמים למען ארצם, וזאת שעה שהם עושים את דרכם בלב קרבות מלחמת העצמאות אל עבר "גבעה 24".
טוב, למעשה, מדובר רק בסיפורם של שלושה לוחמים. הרביעית, חובשת ישראלית גאה אך לא אשכנזייה, מתלווה אליהם במסע אל הגבעה אך סיפורה אינו נגלה בפני הצופה. אל דאגה, ב"גבעת חלפון" מעניקים אסי דיין והגששים את זכות הדיבור לכל עדות העם.
"גבעת חלפון" נקט גישה הפוכה לפאתוס והפומפוזיות של "גבעה 24" והוצאת האוויר מהבועה הצה"לית העניקה לו את כוחו. מדי כמה שנים נבחר "גבעת חלפון" כסרט הישראלי האהוב ביותר, למרות שכשיצא לאקרנים נקטל על ידי רוב המבקרים, שראו בו הידרדרות נוספת של הקולנוע המקומי לעבר תעשיית ביבים.
ללא ספק זהו שיאם הקולנועי של שלישיית הגשש החיוור, ולא במקרה שיא זה מגיע כשהרקע הוא יחידה של מילואימניקים. כור ההיתוך הצבאי משמש תרבית גידול אידיאלית להומור הגששי. העלילה הסבירה בהחלט מוצאת את ויקטור חסון (שייקה) כשהוא עושה את דרכו אל עבר מוצב צה"לי בסיני, היכן שמחזר ביתו הצעירה (גברי) משרת יחד עם משתמט רומני בשם סרג'יו קוסטנצה (פולי) אשר חייב כספים לויקטור.
אחרי שנשבה בכלא המצרי ונחלץ על ידי מבצע התחזות ערמומי של חבריו לקציני או"ם שבדיים, מגלה מר חסון שחלקת החול שקנה מקוסטנצה אכן רוויה בנפט והשלושה מחליטים להקים את חברת הנפט הידועה "ויקטור ובנותיו בע"מ" בשיתוף "סרגי'ו גז" ו"ג'ינג'י פז" ולשווק את מרכולתם הרחק מהחזית. ואם להסתפק בציטוט אחד קצר מהמצאי האדיר הרי שהוא יהיה הדיאלוג הבא בין ג'ינג'י למר חסון: "אני פשוט יותר חשבתי בכיוון של יעלי". "למה שלא תחשוב יותר בכיוון של הדלת, לפני שאני מוריד לך סטירה אחת בכיוון של הלחי?"
נו, מה יהיה מושון?
בשנת 79' פרץ יואל זילברג לתחום עם "אמי הגנרלית", עיבוד קולנועי למחזה מצליח של התקופה. גילה אלמגור שיחקה בו את זלדה בינשטוק העושה את דרכה במדבר כדי להביא מעט אוכל ביתי לבנה המפקד. עוד במאי צעיר ומבטיח, בועז דוידזון, שילב את הצבא כרקע לקומדיה שלו, "ספיחס".
אם ב"אמי הגנרלית" עוד היה נסיון להעביר מסר על גורל אמהות במצב לחימה הרי שסדרת אסקימו לימון דורשת מהיוצרים והצופים ויתור מראש על כל יומרה, וטוב שכך. "ספיחס" (82'), ובמידה לא מבוטלת גם הספין אוף שלו, "סבבה", מתרכזים במה שחשוב באמת בצבא: השתמטות וזיונים. אל החבורה האהובה הצטרף גם חבר חדש, רס"ר פרסי בשם שמש (יוסף שילוח) שהגה את המילה "שושנה" בשורוק.
צפירות עולות ויורדות
מי שחשב שההומור הצבאי הגיע לתחתית החבית בפסקה הקודמת שכח שיש לנו את יהודה ברקן בתעשייה המקומית. בשנת 85' הוא הוציא את "קומפוט נעליים", ניסיונו הראשון בז'אנר הקומדיה הצבאית, והציב רף שמאז אף אחד לא הצליח לזחול תחתיו. רק כדי לסבר את האף נזכיר שסרט זה עוסק באדם בשם איגור שייחודו ביכולתו לשחרר נפיחות רמות במיוחד.
כשהוא מגויס למילואים ומצווה לפרק שדה מוקשים, לא צריך להיות גאון קולנועי כדי להבין שאיגור ישתמש בנשק הסודי שלו. כל מה שהוא זקוק לו הם כמויות נכבדות של שעועית, וקצת עזרה בכיוון התחת שלו.
היחיד שניסה להגיע לרמתו לברקן היה דובי גל. ב"גבעת חלפון" משמש השירות הצבאי, ובמקרה הישראלי שירות המילואים, כאופציית בריחה של סרג'יו מצרותיו בעולם האזרחי. גישה דומה מאמץ גל בסרטו "ד. צ. אילת" (89') בו בעל בוגדני משתמש בתירוץ של שירות מילואים פיקטיבי כדי להרחיק עם מאהבתו לאילת (ואינו יודע כי אשתו ומאהבה עתידים להגיע גם הם לאותו המלון בדיוק. שלוש נקודות). הקשר בין קומדיית הטעויות של דובי גל לשירות הצבאי קלוש ביותר, אבל כך גם שאר הרכיבים בסרט.
הסורים על הגדרות
אם לא מכניסים לרשימה את "הלהקה" (שאינו ממש קומדיה) יוצא שפרט ל"גבעת חלפון" המצב ממש לא טוב. אל חשש, תמיד היינו מעטים מול רבים. מצד שני, כדי לא להשאיר את הגששים בגפם נציין גם את "מבצע סבתא" (99'), סרטו המצוין של דרור שאול.
למרות שהסרט אינו קומדיה צבאית של ממש, ואפילו לא פיצ'ר מבחינת אורכו, הוא עושה מטעמים מכל הקלישאות הצבאיות הישראליות הקיימות דרך התנהלותו הנלעגת של אלון (רמי הויברגר), סגן אלוף ביחידת מסתערבים, המנסה להביא את סבתו לקבורה.
על המרקע הקטן המצב לא הרבה יותר טוב מאשר בקולנוע. מיעוט ההפקות המקוריות בכלל מכתיב מראש מיעוט של קומדיות צבאיות. "החמישייה הקאמרית" כמובן טחנה את המוסד הצבאי, ואפילו בתוכנית הבידור האחרונה בהיסטוריה שלנו, "ארץ נהדרת", נשמר מקום של כבוד לצבא בדמותה של דוברת צה"ל, תא"ל מרכבה פלדמן, אבל אלה שברירים ופינות ולא תוכניות שלמות.
ב"זהו-זה" השתמשו גם כן בצבא כרקע לעלילות שונות אבל פרט לפרק בו דבל'ה גליקמן מגלם קצין קשוח שנכנס להריון (רעיון שנגנב מאוחר יותר לסרט "ג'וניור" עם ארנולד שוורצנגר) אף אחד מהפרקים הללו לא השאיר את חותמו והפך לקלאסיקה.
יש'ך שבת, שב!
בכל זאת אפשר לציין הפקה אחת של קומדיה צבאית ראויה בטלוויזיה, "כן, מה?". תוכנית זו היתה ניסיון אמיץ למדי של רשות השידור להפיק קומדיית מצבים מקורית בסוף שנות השמונים, זמנים בהם נשאר כסף בתקציב הרשות גם אחרי ששילמו משכורות לכל העובדים.
סיפור המסגרת הוא היפוך של "אמי הגנרלית". במקום להביא את הבית לצבא מביאים את הצבא לבית. גידי גוב גילם את מליק, סגן אלוף בעל אגו שברירי ומאצ'יזמו מנופח. אורלי זילברשץ היתה סוניה אשתו, ודב נבון שיחק את איציק - שחקן מתחיל המתגורר בדירה שממול ומהווה בעצם קיומו קוץ בעינו של המפקד הצבאי.
למרות כתיבה טובה ובימוי חינני סדרה זו נעלמה מהר מאוד לתהום הנשייה ופרט ל"צה"ל 1" שיוצריה לא ניסו, ככל הנראה, להצחיק, לא היתה אף קומדיה צבאית מקורית אחת עד "מ.ק. 22".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
