קל להתבונן בדיעבד ברגעים קריטיים בהיסטוריה, אבל פרספקטיבה בהירה לגבי העתיד - ואפילו לגבי ההווה - היא כבר עניין אחר. עם זאת, כעת כבר הולך ומתברר כי המלחמה בעזה מהווה נקודת מפנה, המגדירה מציאות חדשה באזורנו. היום כבר ברור, כי אין אפשרות לתחום לחימה לשטח גיאוגרפי נתון, גם כאשר העימות הוא אסימטרי.
התפשטותם המהירה של הטכנולוגיה, הציוד והחימוש המאפשרים ירי טילים, אפשרה למחבלים להרחיב את שטח העימות, כך שיכלול גם בתי מגורים, בתי חרושת ובתי ספר. ההבחנה בין חזית לעורף הולכת ונעלמת לנגד עינינו.
במציאות חדשה זו עומדות בפנינו כמה אופציות: האופציה הראשונה - לחסל את הרקטות בשטח. זאת על-ידי איתור והשמדה של הרקטות וצוותי השיגור: פתרון חשוב, אך מוגבל. כאשר כל מחסן הוא מחסן טילים בפוטנציה, וכל סמטה היא אזור שיגור פוטנציאלי, אין בגישה זו להביא לפתרון שלם של הבעיה.
אופציה נוספת היא ניתוק קווי האספקה: בהנחה שהרקטות והחומרים לייצורן מגיעים ברובם מחוץ לעזה, יכול פתרון זה לצמצם את הבעיה בטווח הארוך. פתרון זה מצריך גם מחויבות פוליטית רצינית וארוכת-טווח.
אופציה נוספת היא הרתעה. להרתעה שני ממדים. פעולות התקפיות: עם הריסת מאות מתקני חמאס, הופך תג המחיר של תקיפות הטילים לגבוה יותר. אולם גישה זו מהווה גם חרב-פיפיות. נזק פיזי אמנם מחליש את המחבלים, אולם המחבלים, שכוחם, גאוותם והאידיאולוגיה שלהם מושתתים על אלימות והם ניזונים ממנה, זקוקים לכל מה שיאפשר להם להראות שהם חיילים של ממש הנלחמים במלחמה של ממש. חיילים היכולים להמשיך לפגוע באויב גם בשעה שהם סופגים מהלומות. מבחינה זו, מצב המלחמה למעשה מסייע להם.
הממד השני הוא הגנה אקטיבית בפני טילים: אם ניירט את מרבית הרקטות שנורות עלינו, הן יהפכו מסמל של גאווה לסמל של מבוכה וכישלון. הגנה אקטיבית מטילים מבטלת את הצורך בפעולות התקפיות, שכן היא שבה וממקדת את התודעה בהרתעה.
לרוע המזל, אי אפשר לראות במלחמת עזה אירוע מבודד. פעולות החמאס, לרבות צבירת טילים מאסיבית של החיזבאללה, של איראן ושל סוריה, מוכיחות כי אנו מצויים בתקופה היסטורית שונה. טרוריסטים ומדינות סוררות מתחרים ביניהם על רכישת עוצמה ויכולת מינוף פוליטית באמצעות פיתוח טילים ורקטות שאינם ניתנים לחיסול מוחלט, ושיש בכוחם להטיל אימה על קהילותינו.
אין בנמצא תשובות קלות ופשוטות. אולם גם אם הגנה אקטיבית מפני טילים אינה תרופת קסם, היא מהווה מרכיב חיוני בכל פתרון כוללני. מיטב כלי הנשק ההתקפיים שלנו, ממטוסי קרב ועד טנקים, מעוצבים ומוגנים בזכות מנגנוני ההגנה המובנים בהם. אסטרטגיות התקפיות טובות מושתתות על יסוד איתן של הגנת הכלים המתקיפים והגנת העורף, וזה דורש שהעם, המפעלים ונכסי המפתח יהיו מוגנים באורח אקטיבי.
המשמעות היא, שיש לבחון באופן אחר את העדיפות, את תשומת הלב ואת המימון המוקדשים היום לכל סוגי ההגנה האקטיבית נגד טילים. הגיעה השעה לפתוח בדו-שיח לאומי על קבלת ההחלטות ועל ההשקעות הנחוצות כדי להפוך את ההגנה המקפת נגד טילים לעדיפות לאומית.
מה הן האופציות, מה הן ההזדמנויות? אפשר לתת למערכת "כיפת ברזל" עדיפות גבוהה ביותר, ולבחון בעין רעננה את שילובם של מיירטי רקטות נוספים במסגרת הגנה משולבת ועמידה יותר. כך למשל ניתן להציב את האתגר בפני מפתחי מערכות הלייזר והתותחים האנט-רקטיים, ולדרוש מהם לתת מענה אמין וקביל לבעיות שעלו בעבר, כגון לוחות-זמנים, עלויות וערבויות.
עלינו לשקול אפשרויות לשדרג את המיירטים הנוכחיים, בעלי הטווח הבינוני, ואף לרכוש מיירטים מוכנים המסוגלים להגן על העורף עד שיסתיימו הפיתוח והפריסה של מערכות חיוניות כגון "קלע דוד". יש לבחון מחדש גם את ההגנה הפאסיבית, את התשתיות אזרחיות ואת המוכנות האזרחית. במקביל לבחינה מחדש של אופציית הציוד והחימוש, הגיע הזמן לבחון גם את האפשרות לשפץ ולעדכן את דוקטרינת ההגנה בפני טילים הנקוטה בידינו, כדי להבטיח שהטקטיקות ינוסחו באופן ברור במסגרת תוכנית מקיפה, שתכלול נוהלי קבלת אחריות בחירום שייפרסו עד לדרגים פיקודיים נמוכים ככל האפשר.
בדומה למלחמת לבנון השנייה, מהווה העימות בעזה ובערי הדרום נקודת מפנה ואזהרה לעתיד. עלינו לשנות בהתאם את האסטרטגיות שלנו ואת יכולותינו, ועלינו לעשות זאת מהר. שוב איננו יכולים להרשות לעצמנו מותרות כגון עוד מלחמה שהיא המלחמה הלפני-אחרונה. *
בודינגר, אלוף במיל' הוא יו"ר עיט; שניאור הוא מנכ"ל עיט, העמותה להגנה בפני טילים