הניסיון להציג את מסקנות ועדת הריכוזיות כפתרון למחאה החברתית מטעה ואף שקרי. האם מישהו חושב ברצינות כי דמי הניהול בחיסכון פנסיוני יירדו רק כי כלל ביטוח לא תהיה בבעלות אי.די.בי? האם הבנק הבינלאומי ייתן יותר אשראי ויפחית את הריביות למשקי הבית אם צדיק בינו לא יהיה הבעלים? האם שופרסל תהיה יותר זולה כי מתיו ברונפמן לא יהיה בה בעל מניות?
מסקנות הוועדה, כך על פי חסידיה השוטים, הן אלו שיצילו את המערכת הפיננסית, את המשק ואת הדמוקרטיה במדינה. אבל 400 אלף המוחים שדרשו צדק חברתי לא נשאו שלטים שקראו לנוחי דנקנר למכור את כלל ביטוח, ספק רב אם הם מודעים לכך שהפניקס בבעלות תשובה או שיכון ובינוי בבעלות שרי אריסון.
משיח על חמור לבן
כבר מכרו לנו את האשליה הזו בשנת 2005, כאשר מסקנות ועדת בכר הוצגו כ"מהפכה שתשבור את הריכוזיות ותפתח את השוק לתחרות". (החוק שיישם את רפורמת בכר נקרא "החוק להגברת התחרותיות וצמצום הריכוזיות"). מה יצא מזה? שכבה דקה של מאות פעילים בשוק ההון התעשרה. אלפי סוכני ביטוח, מנהלי השקעות, אנליסטים, אנשי ברוקראז' ומנהלים של בית השקעות הסתדרו בחיים, שכרם שודרג, הוכפל ושולש והם קיבלו תנאים מפליגים. ומי שילם את החשבון? הציבור, באמצעות עלייה דרסטית בדמי הניהול שפגעה בכל אזרח ואזרח והגיעה במצטבר ל-5 מיליארד שקל מאז 2007.
זה כמובן לא מפריע לפנאטים מקצועיים להיות דמגוגים ולהציג את מסקנות הוועדה כפעמי הגאולה ואת חיים שני היו"ר, כמשיח על חמור לבן. אבל האמת העגומה היא שהפרדת החזקות ריאליות ופיננסיות והשינויים בממשל תאגידי, ככל שהם חיוניים למבנה הנכון של המשק, הם עניין הקשור באופן עקיף ביותר לרווחת הצרכן או ליוקר המחיה במשק.