עקרון יסודי בדיני ההפקעות הינו, כי בצד כוחה של הרשות להפקיע מקרקעיו של הפרט לצרכי ציבור, קיימת לנפגע זכות לקבלת פיצוי הוגן מאוצר המדינה. האם חלות הוראות חוק ההתיישנות על תביעה לתשלום פיצויים עקב הפקעה? שאלה זו נבחנה לאחרונה בהרחבה ע"י השופטת רנה משל מבית המשפט המחוזי בת"א, במסגרת פסק דין מקיף ומפורט.
ואלו עובדות המקרה בקצרה: התובע היה בעל הזכויות במגרש בשטח 183 מ"ר ועליו מבנים, המצוי ברחובה הראשי של העיר טייבה. בשנת 1989 מימשה הנתבעת הפקעות שפורסמו לגבי המגרש, ותפסה חלק בשטח 127 מ"ר לצורך הרחבת כביש קיים. הנתבעת מינתה שמאי אשר העריך שווי המבנים שהיו על המגרש ונהרסו, אולם הפיצוי לא שולם לתובע.
בשנת 1999, כעשר שנים לאחר מימוש ההפקעה, הגיש התובע תביעה לקבלת פיצויים בגין ההפקעה. לטענת הנתבעת, הואיל והמדובר בתביעה כספית, הרי שלאור הוראות חוק ההתיישנות ולנוכח העובדה כי חלפו מעל ל-7 שנים ממועד היווצרות העילה לתביעת הפיצויים, חלה על התביעה התיישנות, ויש לסלקה על הסף. מנגד טען התובע, כי בנושא הפקעת מקרקעין חל הסדר מיוחד הגובר על הוראות חוק ההתיישנות.
האם חלות הוראות חוק ההתיישנות על תביעות לפיצוי מכח הפקעה?
סעיפים 9 ו-16 לפקודת הקרקעות (הפקעה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: "פקודת ההפקעות") קובעים הסדר מיוחד לגבי תביעות פיצויים מכח הפקעה, בין היתר מקנים לממשלה ולכל אדם שיש לו טובת הנאה, זכות להגיש בקשה לבית המשפט להכריע בשאלת הפיצויים. אולם אין בהוראות הפקודה סעיף הקובע התיישנות, ולכן לא ניתן למצוא בלשון הפקודה תשובה ברורה לשאלה.
בפסק דין מקיף ויסודי בחן בית המשפט את הפסיקה והספרות המשפטית הקיימת בנושא ופסק, כי הוראות חוק ההתיישנות אינן חלות על התביעה.
לדברי השופטת משל, שאלה זו טרם הוכרעה על-ידי בית המשפט העליון, אם כי שאלה דומה נבחנה בפרשת אבו דאיה, לגבי היחס בין הוראת סעיף 1660 למג'לה (שהוא סעיף ההתיישנות הרלבנטי לאותה הפרשה) לבין הוראות פקודת ההפקעות, ושם נפסק כי הוראה עותומנית זו אינה חלה על פקודת ההפקעות.
בפסיקת בתי המשפט המחוזיים הסתנו שתי גישות שונות. הראשונה גרסה, כי אין תחולה להוראות חוק ההתיישנות בתביעת פיצויים מכח הפקעה, והשנייה קבעה ההיפך. בבסיס הגישה האחרונה עומד הנימוק, כי לא ניתן לראות בהוראות פקודת ההפקעות משום הסדר ספציפי הגובר על הוראות חוק ההתיישנות, במיוחד לאור המשמעות הכלכלית.
במחלוקת זו מצטרפת השופטת משל לעמדה הראשונה, הנתמכת גם בספרות המשפטית. באיזון האינטרסים שבין הטעמים העומדים בבסיס דיני ההתיישנות לבין זכותו של התובע גוברת זכותו של התובע לקבלת הפיצויים, שכן הוראות פקודת ההפקעות מאפשרות למדינה לכלכל צעדיה ולחסום הגשת תביעות ללא הגבלת זמן, באופן שהיא עצמה תיזום את ההליך. זאת ועוד: ידוע כי הטיפול בנושא ההפקעה עשוי להמשך זמן רב, ולעיתים חולפות שנים רבות בין הפרסום עד לנטילה בפועל ובוודאי עד להגעה להסדר פיצוי. בנסיבות אלו, אין לומר כי בהגשת תביעה לאחר למעלה מ-7 שנים מביצוע ההפקעה יש לראות משום ויתור על הזכות. באשר לחשש שהובע כי הדבר עשוי לגרום לשיטפון של תביעות פיצויים ישנות, הרי שהמציאות הוכיחה כי למרות חוסר הבהירות המשפטית הקיים מזה עשרות שנים, לא הוצפו בתי המשפט בתביעות כאלו.
יתירה מכך, הזכות לקבלת הפיצוי הוכרה ע"י הפסיקה כזכות יסוד אוניברסאלית, ולפיכך יש לנקוט בגישה המעדיפה פירוש המקיים את זכות הנפגע מאשר פירוש השולל אותה. מסקנה זו מתחזקת לנוכח הוראות חוק יסוד, אשר העלה את זכות הקניין לדרגה חוקתית על חוקית ובצידה גם זכות הגישה לערכאות.
לפיכך, הגישה הפרשנית השוללת תחולת הוראות חוק ההתיישנות עדיפה, שכן היא מעניקה הגנה טובה ומידתית לזכויות הנפגע, ואינה פוגעת בצורה קשה באינטרסים הלגיטימיים של הציבור.
לא זו אף זו: בדיקת הרקע החקיקתי של סעיף 27 לחוק ההתיישנות מלמדת, כי מנסחי החוק נתנו דעתם לכך שבדיני ההפקעות קיימים הסדרים ספציפיים שהחוק לא בא לשנותם, ולכן מסקנת בית המשפט מתיישבת גם עם לשון חוק הפרשנות.
לסיום נקודה זו, פנה בית המשפט למחוקק בקריאה להסדרת סוגיית הפקעת המקרקעין בחקיקה מודרנית אשר תחליף את הדין המנדטורי הארכאי הקיים.
בית המשפט גם דחה את טענת הנתבעת כי התובע אינו זכאי לפיצוי בשל העובדה כי ההפקעה כללה פחות מ-40% משטח כלל החלקה בה היה המגרש, וקבע כי לאור העובדה כי מהתובע הופקע כמעט כל שטח המגרש השייך לו, הוא זכאי לפיצוי מלא בגין ההפקעה.
סוף דבר: נפסק כי הנתבעת תשלם לתובע את הפיצוי שנקבע ע"י השמאי מטעם בית המשפט בסך 79,810 שקל, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.89. כמו כן חויבה הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 שקל בצירוף מע"מ. (ת.א 1195/99 בלעום עלי מוחמד נ' הוועדה המקומית טייבה, 25.7.05).