רווח למעטיםברוח הזמנים, הדו"ח השנתי של האגודה מקדיש הפעם חלק נרחב למדי לתחום הכלכלי, ובתוכו לתוכנית ויסקונסין. התוכנית נועדה לשלב מקבלי קצבאות בעבודה ובמסגרתה הוקמו מרכזי תעסוקה למקבלי הבטחת הכנסה. פרטי התוכנית, קובעת האגודה, מגלים כי היא פועלת במטרה לחסוך בהוצאות המדינה על קצבאות ומטרתה אינה שיפור איכות חייהם של מקבלי הגמלאות אלא משיכת ידיה של הממשלה מעיסוק ברווחתם.
מתברר שבמודל הישראלי נקבעה שיטה ייחודית לתגמול החברות המפעילות: רווחיהן כרוכים בחיסכון בהוצאות הממשלה על תשלומי רווחה. כל משתתף שנגרע ממצבת מקבלי הבטחת ההכנסה תורם לרווחי החברות ואין שום תמריץ מהותי לחברות למצוא עבודות איכותיות.
התוכנית לא יוצרת מקורות תעסוקה חדשים, לפי הדו"ח, אלא רק מפנה את המובטלים לשוק העבודה הרווי. במקרה הטוב יידחקו המשתתפים לעבודות לא יציבות בשכר נמוך ויצטרפו לשכבה גדלה והולכת של עובדים עניים; במקרה הרע יישלל מהם סיוע מהמדינה. המעטים שישתלבו בעבודה אולי יצאו זמנית ממעגל מקבלי הבטחת הכנסה, אך ספק רב אם מי מהם יזכה להכנסה בטוחה.
לפי נתוני מינהלת התוכנית, בתום שלושה חודשים להפעלתה החלו לעבוד כ-11% מכלל משתתפי התוכנית, מרביתם בשכר מינימום ובעבודות מזכירות, שמירה, ניקיון, קייטרינג ומלונאות. ידוע על כך שעובדים עזבו באחרונה עבודות אלה, כי שכרם שהיה זעום מלכתחילה, לא שולם. עוד כ-5% ממשתתפי התוכנית שובצו בעבודות שירות לקהילה. שירות זה משתלם למקומות שמקבלים עובדי חינם, אך לא למשתתפים עצמם. האגודה מציינת כי "באצטלה של הפרטה ובשמה של יעילות, הממשלה מושכת ידיה מאחריות לשירותי רווחה... היא מותירה אותם בידיהן של החברות הפרטיות ומעבירה את תשלומיה מרווחה לרבים, לרווחי מעטים".
האגודה יוצאת נגד טיפול המדינה באבטלה, ומציינת שרבים מהמובטלים מידרדרים ונזקקים לקצבת הבטחת הכנסה. על פי נתוני המוסד לביטוח לאומי, בשנת 2004 ירד שיעור המובטלים שקיבלו דמי אבטלה, לכ-20% מכלל הבלתי מועסקים, לעומת 45% בשנת 2001. כמו כן, מספר המובטלים שמיצו את זכאותם לדמי אבטלה ופנו להבטחת הכנסה וכן שיעור המובטלים שחזרו לקבל דמי אבטלה, נמצאים בירידה. ירידות אלו, מציין הדו"ח, נובעות בחלקן לא מכך שמובטלים השתלבו בשוק העבודה אלא מכך שבשנים האחרונות הוחמרו מאוד תנאי הזכאות לדמי אבטלה. שיעור האבטלה בישראל ושיעור העובדים שלא זוכים להתקיים בכבוד מעבודתם, מסכמת האגודה פרק זה, עדיין גבוהים, וצריך לפעול לכך שיהיו אפשרויות עבודה.
המציאות החברתית-כלכלית בישראל 2005, על פי דו"ח העמותה, עגומה למדי. הקיום בכבוד נפגע כתוצאה ממדיניותה הכלכלית של הממשלה: קשישים נאלצים לוותר על מזון ותרופות בשל מצבם הכלכלי; יש פגיעה נרחבת בזכויות עובדים, במיוחד עובדי קבלן וחברות כוח אדם, ושל מקבלי הבטחת הכנסה; נמשכת תופעה של ניצול עובדים זרים בידי מעסיקים, בעוד המדינה פועלת באופן נמרץ נגד העובדים המנוצלים ואינה ממצה את הדין עם המעסיקים המנצלים.
מדיניותה הכלכלית של הממשלה גורמת ליותר קשישים, ילדים ומשפחות שלמות, לשקוע בעוני, קובעת האגודה בדו"ח. הפגיעה בזכותם הבסיסית של האזרחים להתקיים בכבוד הולכת וגוברת ובמיוחד הפגיעה בזכותם של אנשים עובדים להתפרנס בכבוד, בשל השכר הנמוך ואי אכיפת חוקי מגן. למרות שבהצעת התקציב ל-2006 הוצהר במפורש על יעד של חיזוק חברתי, מהדו"ח עולה שבפועל ההוצאות החברתיות של הממשלה דווקא ירדו. הפערים הכלכליים התרחבו ונמשכת ההידרדרות במצב השכבות החלשות, כתוצאה מאופייה הלא מאוזן של הצמיחה הכלכלית וממדיניות הממשלה בתחום המיסים.
האגודה יוצאת נגד מדיניות ההפרטה, בה היא רואה העדפת ערכים של ייעול כלכלי על פני זכויות האזרח, והעברת תפקידים שבאחריותה המובהקת של הרשות המבצעת לידי חברות פרטיות - חלקן חברות זרות. ברבים מהתחומים, קובע הדו"ח, יש "הפרטה זוחלת, בעוד הממשלה מצמצמת את השירותים שהיא נותנת ומנגנוני השוק מצמיחים שירותים חלופיים פרטיים. בניסיונה לשווק את רעיונות ההפרטה, מציגה המדינה את תפקידה כרגולטור ולא כספק שירותים, אך הניסיון מלמד שבתחומים שבהם היה עליה לפקח ולהבטיח עמידה של זכיינים בתנאים הנוגעים לזכויות אדם, המדינה משתמטת ממילוי התפקיד ואינה מפקחת". "
