1. מי היועץ התקשורתי של נוחי דנקנר?
מי לחש על אוזנו של דנקנר את עצות האחיתופל שגרמה להחשכת המסך של "עובדה"?
האם זה רני רהב, איש יחסי הציבור שלו? כנראה שלא. רהב הוא הרי גם איש יחסי הציבור של אל-על, והוא מנוע מלטפל גם בישראייר, המתחרה הקטנה שלה.
האם משה תאומים, איש הפרסום של ישראייר, הוא שיעץ לו להרים טלפון למוזי ורטהיים ולנהל איתו שיחת נימוסין?
ואולי זה אבי פישר, שותפו של דנקנר באי.די.בי, מנהל-עו"ד, שרוקד על שתי חתונות: מנהל משותף בכלל תעשיות ושותף בזרוע המשפטית הארוכה של אי.די.בי ודנקנר, באמצעות משרד עו"ד פישר-בכר-חן (המשרד ששלח את מכתב האיום לקשת)?
יהיה מי שיהיה יועץ האחיתופל, דנקנר הרי קיבל בסופו של דבר את ההחלטה בעצמו, כי דנקנר אוהב מאוד לרדת לפרטים הקטנים ולהחליט בעצמו.
כיצד קרה, אם כן, שהאגרסיביות, הנחישות, הלוחמנות והאמביציה של דנקנר חזרו אליו כבומברג?
כיצד קרה שדנקנר, מנהל שמקדיש חלק ניכר מזמנו לפעילות תקשורתית, ביצע את הטעות התקשורתית של השנה?
מה בער לדנקנר לדחות תחקיר שכולו אטריות קרות, שחומם מחדש והוגש לצופים בצורה תיאטרלית ודרמטית, כאילו גילו כאן את אמריקה? מה גרם לו לדחות תחקיר ממוחזר שפורסם כבר ב"ידיעות אחרונות", ואשר הפרומואים ששודרו לקראתו בטלוויזיה כבר חשפו חלק ניכר ממנו?
מה גרם לדנקנר, שרכש בעמל רב יוקרה מקצועית ופרסומים מחמיאים ומפרגנים, להרוס הכל ברגע של היסח הדעת?
איך יצר דנקנר במו ידיו סקרנות ציבורית עצומה סביב ישראייר, איך הוא יצר הרגשה מעיקה בציבור, תחושה של הפעלת כוח, לחץ ואיומים, אולי הרבה יותר ממה שהוא באמת?
איך הוא לא חשב שפעולת הסיכול הממוקד שלו תעביר את הביקורת על הריכוזיות שלו מהמדורים הכלכליים לקדמת הבמה?
ואיך נפל דנקנר בפח של כל העיתונאים שמלהגים כבר יומיים רצוף בעניין "זכות הציבור לדעת"? איך הוא נפל ברשתם של כל הצדקנים שמבכים כעת את מר גורלן של העיתונות והטלוויזיה? איך הוא נתן לכל האסתטיקנים לצייר בקווים אפוקליפטיים את גורלו המר והנמהר של צרכן המדיה הישראלי? איך איפשר לכל המתחסדים להתייצב כעת בעמדה הירואית-לכאורה, ולספק תיאורים קורעי לב של הצרכן המסכן הנעשק על-ידי אינטרסנטים ובעלי הון? איך נתן במה לכל שומרי הראש-כביכול של האתיקה ושל ההיגיינה הציבורית לגלגל על לשונם ערימה גדולה של מילים פואטיות?
התשובה לכל אלה פשוטה: אנשי עסקים, בדומה לעיתונאים, מאוהבים מאוד בכוח, בכבוד ובאגו. אצל דנקנר האהבה הזו גדולה שבעתיים. הוא רכש את אי.די.בי בשביל לייצר לעצמו ולמשקיעים כסף רב, אבל הוא קנה את אי.די.בי גם בשביל לייצר לעצמו השפעה, כוח, שליטה, כבוד, הערכה, הערצה, תשומת לב ציבורית. דנקנר רצה להיות סטאר עם רייטינג גבוה.
למרבה הצער, בחיפוש אחרי עוד-ועוד (כסף, כוח, הישגים וחוזר חלילה), יש מנהלים שחוצים לעתים את הגבול בין פעילות שנעשית בתבונה למעשים ללא מחשבה. וגרוע מכל, כמה מהם אינם מודעים לעיתים כלל לעובדה שיש קו גבול כזה.
דנקנר, שחיפש לעצמו באובססיביות תשומת לב ציבורית חיובית, קיבל תוצאה הפוכה ב-180 מעלות: תשומת לב ציבורית שלילית כפולה, משולשת ומרובעת. אפשר כבר לוותר על האטריות הקרות של אילנה דיין: בפועל, "עובדה" על ישראייר שודרה ללא הרף מאז ביטולה, לפני חמישה ימים, וזכתה לרייטינג עצום: 100% רייטינג מדי יום, 100% רייטינג שלילי על נוחי דנקנר.
2. מאמר אחד חסר לנו מאוד בעמודי הדעות של "ידיעות אחרונות" בימים האחרונים. להערכתנו, ההגינות מחייבת את דוידה לחמן-מסר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, להגיב לא רק למאמרו של מוזי ורטהיים אלא להתייחס לכל הלהג של "זכות הציבור לדעת".
זיכרונכם בוודאי בגד בכם, אבל לחמן-מסר ניהלה לפני כארבע שנים מלחמת חורמה על "זכות הציבור לדעת". היא ניהלה קרבות בשאלת הבעלויות הצולבות או במה שהיא ראתה כריכוזיות בתחום התקשורת. היא ניהלה קמפיין שאליו גויסו עיתונאים אמיצים-כביכול, כי ראתה צורך דחוף בצמצום הריכוזיות בתחום התקשורת משום שלדעתה "לריכוזיות יש משמעות - מבחינת ההשפעה על הדעה לעובדה, שבעלי הבמה הם גם, שלא במקרה, בעלי מאה...".
חמושה בכלי השרת שלה ניהלה לחמן-מסר מתקפת הפחדה. הפרנויה של לחמן-מסר הפכה לכוח. בשבילה ובשביל חסידיה, צרכן המדיה הוא קורבן. גופים תקשורתיים מסוימים שבידיהם כל-כך הרבה כוח, לפי התזה של לחמן-מסר, מסוגלים לשלוט על חייכם הדיגיטליים (לחמן-מסר כיוונה במיוחד לנוני מוזס, המו"ל של "ידיעות אחרונות"). הם שולטים בכל מה שאתם רואים, שומעים, נוגעים ומרגישים. הם מכתיבים לכם מה לשמוע, לראות, ללמוד ולהריח. הם כופים עליכם מה לחשוב. הם שולטים על המוח שלכם, דרך העיתון, אתר האינטרנט וערוץ הטלוויזיה שבבעלותם. הם פוגעים בזכותכם לדעת.
התיאוריה של לחמן-מסר מביכה. זה מביך משום שמעולם לא היה טוב יותר להיות צרכן מדיה מאשר היום. אם נדמה לכם שגוף מדיה מסוים אינו מספק את הסחורה, "מסתיר" מכם מידע, "מאלץ" אתכם לחשוב בצורה מסוימת, אתם פשוט עוברים לבא אחריו, או צורכים מידע מכמה מקורות (ובעידן האינטרנט, זה אפילו בחינם). ובכל זאת, בתוך שפע המדיה וכוח הצרכנים הזה, לחמן-מסר ראתה רק צמצום, מחסור, איומים ואת הצרכנים היא תיארה כקורבנות.
מהפרנויה הזו נולדה פשרה: העיתונים נפרדו מאחזקותיהם בערוצי הטלוויזיה כדי לצמצם את הריכוזיות. "ידיעות אחרונות" נפרד מרשת, "מעריב" נפרד מטלעד, עליה השלום.
למרבה המבוכה, דווקא "ידיעות אחרונות", הגוליית התקשורתי בעל השליטה כביכול על מוחו של הצרכן, בעל הדעה ובעל המאה של לחמן-מסר, הוא זה שפרסם את התחקיר על ישראייר. הוא לא פחד מדנקנר ומכוחו הכלכלי. ממילא, רק כלי תקשורת עשירים, חזקים ובעלי אמצעים יכולים בכלל להרשות לעצמם לערוך תחקירים מסובכים ויקרים, ולעמוד בלחצים הכרוכים בכך.
למרבה המבוכה, דווקא קשת, חלק מהמרקם התקשורתי החדש שייחלה לו לחמן-מסר, סירבה לשדר את התחקיר. אפשר להניח שאם "ידיעות אחרונות", למשל, הייתה שותפה בקשת, ישראייר הייתה עולה לאוויר של "עובדה" ומוזי ורטהיים מעולם לא היה מפרסם מאמר שמתנער מתחקירים.
לכן, אנו עומדים על זכותה של לחמן-מסר לכתוב מאמר שיעמוד על זכותו של הציבור לדעת. הציבור חייב לדעת איך פרנויה של רגולטור דווקא פגעה בזכות הציבור לדעת.