"פרשת השבוע", HOT3, שבת 22:05
בין השירים ששובצו בפס הקול שליווה את שני הפרקים הראשונים בסדרה "פרשת השבוע" בלטו להיטים מאת ג'ון לנון, ג'ים מוריסון ומיילס דייויס. גם אם נניח לרגע לעניין התמלוגים שחברת HOT משלמת או דווקא לא משלמת לתסריטאים במאים ומלחינים שיוצרים עבורה הפקות מקור והופכים את ההתלבטות בין מנוי לשירותיה לבין מנוי לחברת yes לבעלת איזשהו ערך, הבחירה במנגינות כה מוכרות לסדרת דרמה מעוררת נוחות מעט מעיקה. יש בה רצון, כך נדמה, לגרום לקהל היעד לחוש ביטחון, כאילו לא עזב את ביתו, מוקף נעימות שמלוות ממילא את חייו.
הליהוק הצפוי מדי משלים את אפקט פס הקול. רונית אלקבץ בתפקיד אישה הנוטה להתפרצויות זעם, קרן מור בתפקיד השינקינאית המעופפת, אפרת בן צור בתפקיד המעצבנת וקלרה חורי בתפקיד הערבייה, אם להתייחס רק לדמויות הנשיות הבולטות.
פס קול נגיש מאוד וליהוק שאינו דורש מהצופה זמן הסתגלות אינם בעיה כשלעצמה, וודאי כל עוד מדובר בפרקי אקספוזיציה. לו היו שני המרכיבים הללו משולבים ב"פרשת השבוע" כדי להוות בסיס יציב שיאפשר לסדרה לפרוץ בעלילה יוצאת מגדר הרגיל או, נניח, לפתח שפה קולנועית חריגה ניתן היה אף לקבל אותם בהבנה יתרה, אלא שעל פי שני הפרקים הראשונים (וזהו סייג לא קטן) גם בתחומים האלה לא צפויה בשורה.
מה שמותיר אותנו עם היומרה, שהיא ללא ספק החידוש הגדול בסדרה: שזירת השתלשלויותיהן של ארבע משפחות שעולמן נפרד לסיפור מעשה אחד, כאשר כל פרק שואב את דגשיו מהפרשה התורנית של השבוע והכול מובא תחת הכותרת 'היחסים בין האדם לאלוהיו'. היומרה מבורכת. ללא יומרה אין סיכוי ליצירת מופת, אלא שהיא טומנת בחובה גם מלכודות.
בשלב זה של "פרשת השבוע" עולמות ארבע המשפחות טרם מתנגשים זה בזה, לכל היותר משתפשפים. את הקישורים מספקים הדהודים של מצבים דרמטיים וטקסטים, המבצבצים פעם במשפחה זו ופעם באחרת. לא תמיד התרגיל עובר חלק. לעיתים האמינות מוכפפת ליומרה כמו, למשל, כשטקסט יוצא מפי דמות שאינה מסוגלת להוות לו אב טבעי.
זו עדיין הסדרה הישראלית הטובה והמושקעת ביותר שניתן למצוא כיום בלוח השידורים (כולל "ספי" ו"ייסורי אפריים" ש"קשת" שלפה מהארכיון בלא התנצלות), היא בוודאי עונה להגדרה המשעממת 'עשויה היטב', כוללת מספר הופעות משחק משובחות (בעיקר של נציגי הדור הצעיר), ומצליחה מדי פעם לעורר סקרנות.
אלא שלא בטוח שדי באלה כדי להחזיק את הצופים עד לפרקים בהם הדרמה המשולבת תיכנס להילוך גבוה והדמויות תאלצנה לחרוג מהשבלונות שלהן.
כמו לדבר עם החמאס
"האמן ומרגריטה", ערוץ ישראל פלוס, חמישי ושישי
עוד מיני סדרה רבת רבדים אשר (בחלקה הקטן לפחות) מתרחשת באזורנו עלתה לשידור בימים האחרונים, עיבוד טלוויזיוני לרומן מאת מיכאיל בולגקוב שנחשב עד היום בלתי ניתן לעיבוד. ולדימיר בורטקו ביים את עשרת פרקי "האמן ומרגריטה", בתקציב של חמישה מיליון דולרים, אחת ההפקות הגדולות שידעה התעשייה הרוסית מעודה. לפני חודש בלבד שודרה לראשונה במולדתה וסחפה את הקהל שם בסערת רייטינג שטרם נודעה כמותה.
הסקרנות לקראתה גדולה גם עבור מי ש"האמן ומרגריטה" אינו חלק מקוד התרבות המוטבע בו עם לידה. די באזכור שמות כגון ברליוז, בליבית, וולנד ועזאזלו כדי לעורר צמרמורת נעימה בגוום של ישראלים רבים. האם הסדרה מצליחה להעביר את הקסם הייחודי לרומן? כן, עד כמה שסדרת טלוויזיה עשויה להצליח במשימה בלתי אפשרית שכזו. כלומר, במחיר הפשטה, תוך משיכות מכחול גסות יחסית, ובעזרת טכניקות טלוויזיוניות שמלמדות כי לפעמים אין די גם בתקציב של מיליונים (הדיבוב מרוסית לרוסית מעט מביך; האנשת החתול, בהמות, לא לגמרי משכנעת). אך הפגמים הללו בטלים ברגע שצוללים אל עולמו הססגוני עד אימה של בולגקוב. עם תסריט הנאמן למקור במידה אובססיבית, כראוי, "האמן ומרגריטה" מסתמנת כסדרה שתיהנו להתהדר בעובדה שאתם צופים בה בכל פעם שמישהו סביבכם ימלמל דבר מה על אודות "פרשת השבוע". הנה, סופסוף, סדרה שעוסקת לא רק ביחס בין האדם לאלוהיו, אל גם ביחסו אל השטן.