לאחרונה יצא פרופ' אבישי ברוורמן עם התוכנית הכלכלית חברתית של מפלגת עבודה. ברוורמן, מבכירי הכלכלנים בארץ ורכש מבטיח בשמי מפלגת העבודה, כינס לטובת העניין קבוצת מומחים בעלי שם: הפרופ' לכלכלה אמיר ברנע ואפרים צדקה ואנשי המשק דוד ברודט ויורם גבאי. הללו ישבו על המדוכה וגיבשו עיקרים לפניה הכלכליים-חברתיים של מפלגת העבודה.
ואולם, למי שמעיין בתוכנית נכונה מידה מסוימת של אכזבה. התוכנית, כך נדמה, סותרת אמירות קודמות של מפלגת העבודה. לא עוד החזרת גיל הפרישה ל-65 לגברים ו-60 לנשים, לא עוד השבת מלוא הזכויות הקודמות לעמיתים בקרנות הפנסיה ההסתדרותיות, ולא עוד קביעת ערך של קיום בכבוד מינימלי בכנסת ישראל.
ניתוחיו של ברוורמן מלמדים בצורה ברורה, כי לדיכוטומיה בין סוציאליזם לקפיטליזם אין שחר במדינות המודרניות, וכי אנו נמצאים אי שם בתווך. נכון הוא. ואולם, בעת בחירות עסקינן. השאלה שצריכה הייתה להדיר שינה מעיני הצוות היא, איזו מפלגה תיצור את הדימוי היותר סוציאלי בעיני הבוחר הישראלי ואיזו מפלגה תיצור את הדימוי היותר קפיטליסטי. התשובה לשאלה זו עושה את כל ההבדל.
בראשית דרכו קידם עמיר פרץ את הראייה, כי נטייתה של מפלגת העבודה בראשותו היא לכיוון הסוציאלי יותר. אז מה קרה כאן? מדוע החזרה הזאת? בעיה.
האם לא מן הראוי היה לגוון ולהושיב ליד הכלכלנים ברנע וצדקה כלכלנים נוספים, דוגמת הפרופ' אביה ספיבק או מי מחבריו בקבוצת ון-ליר, ולצד אנשי המשק ברודט וגבאי אנשים, כמו יובל אלבשן, דני גוטווין, שלמה סבירסקי, אברהם דורון ואחרים, שדומני כי חלקם, כמו אלבשן וגוטווין, כבר משמשים כמעצבי האג'נדה החברתית-כלכלית של מפלגת העבודה.
נכון, התווספותם של חברים לצוות תקשה על גיבוש תוכנית כלכלית-חברתית בטווח הקצר, ואנו הרי בתקופת בחירות. אבל נדמה, כי בהחלט ניתן להסכים על עיקרי תוכנית, שתשמר את הגוון הסוציאלי ולו בשל העקביות הדרושה כל כך לביסוס האמון הציבורי בעת בחירות.
החידוש הוא לא תמיד בפרטי התוכנית המוצעת, כי אם ביכולת של מפלגה לגבש צוות מומחים שונה, משתף יותר. העדר תשומת לב חברתית תיתקל ללא ספק בחושיו החדים של הציבור בישראל והאמינות שניתנה בעבר תיפגע, או אז לא בנקל תחזור. שכן עת הופרה, זה המקום אליו נכנסות הקונספירציות. למשל, האם המאבק הערכי הוא בין הפרופ' ברוורמן לבין היו"ר פרץ והאם מפלגת העבודה מאחזת את עיני הבוחר? ומה אז הועילו חכמים בתקנתם? דו"ח העוני נותר על מכונו וכך גם העדר הלכידות החברתית. מן הסתם, את הבעיות הללו, בין השאר, אנו רוצים לפתור.
הכותב הוא ד"ר לכלכלה פוליטית במכללה האקדמית של תל אביב-יפו