כל להקה (טובה) מכירה את הרגע הזה, את ההופעה המיוחדת הזו שבה הכל דופק כמו שצריך, הכל יושב בדיוק, השירה והנגינה והכימיה בין המשתתפים. אין פספוסים ואין זיופים. הכל מושלם, האנרגיות מהבמה מתערבבות בקהל, וכולם ביחד עוברים חוויה חד פעמית שלא ישכחו לעולם. לפעמים, כשיש מזל, זה קורה יותר מפעם אחת, וכשזה קורה, כולם מרגישים את זה ויודעים שבאותו רגע זו הלהקה הכי גדולה בעולם. ובכלל לא משנה שבאותה שניה, אי שם במרחק אלפי קילומטרים "הרולינג סטונז" או "לד זפלין" עושים את שלהם בפני קהל שבטוח שהם הלהקה הכי גדולה בעולם.
להקת "תמוז", לפני שלושים שנה, היתה בשבילי בדיוק בנקודה הזו, ויותר מפעם אחת. ראיתי מאז מאות הופעות, חלקן פנטסטיות, חלקן של גדולי הפרפורמרים בעולם. אבל לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה ההיא ב"צוותא" בתל אביב. את האולם הקטנטן והדחוס שנראה ענקי, את חמשת החברים שעלו לבמה כשהאולם עדיין בחושך, אריאל זילבר שהתיישב ליד הקלידים והתחיל לנגן שני תווים שוב ושוב ושוב, ויהודה עדר שהצטרף עם הגיטרה החשמלית, ואיתן גדרון בבס ומאיר ישראל בתופים ואז שלום חנוך עם האקוסטית מתחיל לשיר "מה שיותר עמוק יותר כחול", ויש התפוצצות של אהבה מהבמה לקהל ולהפך.
והנה זה חוזר. אחת ההופעות הראשונות של "תמוז" ב"צוותא", הונצחה אז על ידי הטלוויזיה הישראלית (כשאת הלהקה מציג אהוד מנור ז"ל) ועכשיו, כבונוס להוצאה מחודשת של האלבום "סוף עונת התפוזים" מצורפת ההופעה ההיסטורית ההיא. זוהי רק ההתחלה של "תמוז", עוד לפני הוצאת האלבום ולפני שההופעות הפכו להיסטריה, אבל זה מרגש בטירוף ונותן רמז למה שהלהקה הזו היתה בזמן אמת: הלהקה הכי גדולה בעולם. ולא רק בגלל ההופעות ובטח לא בגלל הנוסטלגיה. כששומעים עכשיו את האלבום הוא נשמע טרי ורענן ממש כמו לפני שלושים שנה. כל שיר הוא פגז מבחינת המילים, המנגינה והעיבוד: "מה שיותר עמוק יותר כחול", "פנס הרחוב" (ששלום מציג בהופעה כ"הפסקת זרם"), "אנ'לא יודע איך לומר לך", "הולך בטל", "אהבה שקטה", "לא יכול לישון עכשיו", "ככה את רצית אותי" והשיר שמסמל יותר מכל את "תמוז" ואת רוח התקופה: "סוף עונת התפוזים". השילוב החד פעמי בין העדינות בקולו של שלום, המוסיקליות הישראלית כל כך של שיריו, הפראות השובבית של אריאל זילבר הנגינה המשובחת של כל החברים והאריזה הרוקית העמוסה של המפיק לואי להב (אז משוחרר טרי מעבודה עם ברוס ספרינסטין) הפכו את האלבום הזה ליצירת מופת.
"תמוז" לא ניסתה "לעשות בידור", אלא לומר משהו אמיתי וישיר. שלום חנוך אמר בראיון שכוונת הלהקה הייתה לממש את שלמד בלימודי התיאטרון, "לשבור את הקיר הרביעי": להגיע אל הקהל ללא מחיצות ולשתף את המאזינים בחוויה. "תמוז" הגשימה את מטרתה, והשפיעה בכך על כל מה שקרה במוסיקה הישראלית אחריה. זה קרה בהופעות וזה קורה גם באלבום. אחרי "החלונות הגבוהים", "שבלול", "בדשא אצל אביגדור" ו"אחרית הימים" זה האלבום שכל אחד מכם חייב להשמיע לדורות הבאים. ואם כבר אנחנו בפאזה חינוכית, הנה קצת טריוויה.
להקת "תמוז" קמה ע"י חמישה חברים שלא היה להם מה להפסיד. שלום חנוך ואריאל זילבר חזרו ארצה מניסיונות מאכזבים לעשות קריירה בחו"ל. מאיר ישראל, מתופף בכיר בלהקות הקצב, ידע שזמנן של הלהקות האלה חלף והוא חייב להשתלב במוסיקה הישראלית. לשני הצעירים בחבורה, איתן גדרון ויהודה עדר, הייתה זו הזדמנות ראשונה לחשיפה אחרי השירות הלהקת הנח"ל.
באחת הפגישות הראשונות של חנוך וזילבר הלחינו השניים טקסט שכתב מאיר אריאל, ששהה באותה תקופה בניו יורק: "סוף עונת התפוזים". וכך, הקטע המזוהה ביותר של "תמוז" היה היחיד שחנוך וזילבר יצרו יחד.
אריק איינשטיין גרם להקמת "תמוז" כשהציע לשלום ואריאל לחמם את המופע שלו "סע לאט" עם "הצ'רצ'ילים". לצורך זה הקימו שלום ואריאל את ההרכב הראשוני של "תמוז" עם אדם זיידל, תייר אמריקני שניגן בגיטרה וחליל, עמי טרייבטש מ"הצ'רצ'ילים" בתופים ונעם (זייד) הלוי בכלי הקשה. אריק איינשטיין היה גם זה שהציע ללהקה את השם "תמוז".
המופע "סע לאט" רץ כשנה בתדירות גבוהה. במאי 1975 הוא היה חלק ממופעים גדולים בשם "הזמן הכפרי" בהם השתתפו גם נתנאלה, שלישית "קצה השדה", ואורח מחו"ל, הזמר והמוסיקאי האמריקני טים הרדין.
באמצע 1975 הקליטה "תמוז" תקליטון שדרים ראשון: "הולך בטל" ו"סוף עונת התפוזים" בגרסה מקורית בה שרים חנוך וזילבר (וגם היא מופיעה כבונוס בהוצאה המחודשת). באלבום הפך השיר לסולו של חנוך מאחר שזילבר לא אהב את העיבוד החדש.
רוב שירי האלבום היו חידושים לשירים ישנים. "מה שיותר עמוק יותר כחול", יצא ב-1970 באלבום "שבלול" של אריק איינשטיין ושלום חנוך. את "אנ'לא יודע איך לומר לך" הקליט שלום ב-1973 עם להקת "בני נוח". "אהבה שקטה" הופיע ב-1971 בתקליט הבכורה של שלום שהיה כולו באנגלית. "הולך בטל" (למילים של מאיר אריאל) הולחן על ידי זילבר ב-1971 למופע של תיקי דיין ואת "ככה את רצית אותי" (למילים של יהונתן גפן) הוא הלחין ב-1968 לצמד "העופרים" (שהקליטו אותו באנגלית כ-"Purple Eyes").
ברגע האחרון לפני ההופעות הוזעק אורי זוהר לביים את המופע. בסופו של דבר עבודתו של זוהר כמעט ולא הורגשה כיוון שהדגש בהופעות היה על המוסיקה ולא על "קטעי מעבר" אם כי שלום חנוך, בעצתו של לואי להב, הוסיף מעט דברי קישור. הוא, לדוגמא, נהג לספר שכילד חשב שכשעושים סקס צריך לקפוץ על הבחורה מלמעלה, מארון שנמצא ליד המיטה.
בסיום ההפסקה במופע, לפני החלק השני היה עולה לבמה החשמלאי של הלהקה ושר בליווי גיטרה שיר מוזר שלו, כשהלהקה, עדיין בחושך, מצטרפת אליו ברקע. קראו לבחור הזה רמי פורטיס והשיר שלו היה "אינקובטור". זילבר, שלא אהב את השינויים שעברו על "תמוז" בעבודה עם לואי להב, הלך והתנתק מחבריו. הוא הגיע להופעות לבדו, באוטובוס או בטרמפים, והפתיע גם בהופעות, כשמדי פעם היה עוזב את הבמה, מסרב לנגן בחלק מהשירים ולעתים חובש על ראשו שקית כדי שלא יראו אותו.
באמצע 1976 הציע זילבר ללהקה את השיר "רוצי שמוליק" שכתב ידידו שמוליק צ'יזיק. בהצבעה בין החברים הוחלט שהשיר אינו מתאים ל"תמוז" כיוון שהוא קליל ופופי מדי (מאיר ישראל אמר שהשיר מתאים ללהקות כמו "כוורת"). זילבר, פגוע ונעלב, הקליט את השיר עם חיים רומנו וכש"רוצי שמוליק" הפך ללהיט ענק, החליט זילבר לפרוש מהלהקה.
למרות שהיום נחשבת "תמוז" לקלסיקה (ויש אף המכתירים אותה כ"להקה הכי גדולה בעולם"), בזמן אמת נמכר האלבום רק מעט (בוודאי יחסית ל"סיפורי פוגי" שנמכר אז ב-70,000 עותקים) וגם הופעות הלהקה לא היו רווחיות. לקראת פירוקה היתה הלהקה חייבת 80,000 לירות והיא נאלצה להמשיך להופיע עד להחזרת חובותיה.
ההופעה האחרונה של "תמוז" התקיימה ביום ההולדת של יהודה עדר, ב-10 ביולי 1976, בקיבוץ איילת השחר. הלהקה התאחדה לשלוש הופעות בשנת 1983 וחזרה בהרכבה המלא לבמה רק עוד פעם אחת, בשנת 2000, כשביצעה שני שירים במופע "עם הגב לים" לזכרו של מאיר אריאל ז"ל.
להקת "תמוז" - "סוף עונת התפוזים" גרסה מיוחדת בסדרה "סימני דרך" (NMC).