*לפי אסנת בן-שלום, בעוד שקיבוץ כברי לא הכיר בגדולתו של אביה, הוא גילה יחס אחר אל הפסל יחיאל שמי, שהיה חבר בקיבוץ, ושלא כמו ריזמן, זכה ב-1986 בפרס ישראל לאמנות ופיסול על מפעל חיים ונהנה מהכרה בגדולתו עוד בחייו. "לשמי לא היו עושים דבר כזה", אמרה ל-G בן-שלום, אולם הקיבוץ דווקא נוהג בעזבונו של שמי, שנפטר ב-2003, בדרך שהוא נוקט כלפי עזבונו של ריזמן. לא זו בלבד: בעוד שריזמן החולה לא הותיר אחריו צוואה, שמי, ממייסדי הקיבוץ, עשה זאת, וציווה מחצית מרכושו לבני משפחתו, ומחצית לקיבוץ.
הצוואה המפורשת לא מנעה מהקיבוץ להעלות את אותה הטענה שהוא מעלה בעניין ריזמן, שהקיבוץ העמיד לרשות שמי אמצעים כדי ליצור, ולכן היצירות שייכות לקיבוץ ושמי לא היה רשאי לצוות רכוש שאינו שלו בצוואתו.
בין שלושת ילדיו של שמי לקיבוץ נפתח מאבק על היצירות. עם שניים מהילדים נחתם הסדר שלפיו 90% מהיצירות ייוותרו בידי הקיבוץ. הבן השלישי, ד"ר אמוץ שמי, שהנו סמנכ"ל במדינול, ממשיך במאבק משפטי. לטענתו, העקרונות הקיבוציים בנוגע לרכוש אינם חלים בצורה דומה על יצירות אמנות. "לא לשם בצע כסף התייצבתי נגד הקיבוץ, אלא כדי שיינתן גם בידי הכוח למלא אחר משאלתו של אבי לשימור מורשתו, ולבוא כשווה בין שווים מול קיבוץ, על-פי רצונותיו וכוונותיו של אבי", כתב בפנייתו לבית-המשפט.
חמל מסר בתגובה כי עמדת הקיבוץ בעניין שמי זהה לעמדתו בעניין ריזמן.