השבוע התבשרנו כי רוג'ר ווטרס העביר את הופעתו הצפויה (ב-22 ביוני) מפארק הירקון ל"נווה שלום" שליד לטרון. הוא הסביר את המהלך כך: "העברתי את ההופעה כמחווה של סולידריות עם הישראלים והפלסטינים המחפשים דרך לא אלימה לשלום צודק בין העמים". לדבריו הוא הקדיש זמן רב ללימוד הסכסוך באיזור ואף יצר קשר עם תושבים יהודים וערבים המתגוררים ב"נווה שלום". למי שלא הבין את הרמז הוא הוסיף: "הסבל שנגרם מכיבוש בן 40 שנה הינו בלתי נסבל ובלתי ניתן להבנה. אני תומך במאבק לחופש". כצפוי, עוררה הודעתו של ווטרס מאות תגובות נזעמות באתרי האינטרנט השונים וכמובן שלא מתוך סיבות צרכניות (מפיקי ההופעה הבטיחו ל-35 אלף קוני הכרטיסים שיוכלו לקבל את כספם בחזרה אם לא ירצו לראות את המופע בשדות החומוס של נווה שלום). רוב הגולשים המגיבים, וגם חלק מבעלי הטורים שכתבו בנושא, מתרעמים על כך שווטרס מערבב מוסיקה ופוליטיקה ו"מיהו בכלל שיביע דעה בנושאים כאלה??!!! עדיף לו שיתרכז במוסיקה נטו!!!".
וזה די מצחיק או בעצם די עצוב. משפטים כאלה מתאימים, אולי, לחלק מהאמנים המבקרים בארצנו (ולרוב האמנים החיים ופועלים כאן), אבל בוודאי לא לאחד כמו ווטרס שהנושאים החברתיים והפוליטיים הם מרכז ביצירתו. הוא עושה את זה עוד מימי האלבומים "חיות" (1977), "החומה" (1980) ו"החיתוך הסופי" (1983) של "פינק פלויד" ובכל אלבומי הסולו שלו, כולל בחידושים ליצירות להקתו הישנה (למשל במופע "החומה" בברלין ב1990). ווטרס של שלושים השנים האחרונות אינו "רק מוסיקאי" שמביע מדי פעם דעה פוליטית או משתתף בעצרות תמיכה של ארגונים חברתיים. הוא, ביסודו ובעצם מהותו, יוצר בעל אג'נדה פוליטית ויש לו גם מה לומר על המדיניות הישראלית עוד מימי מלחמת לבנון. אפשר בהחלט לא להסכים איתו או לחשוב שהוא רואה את תמונת המצב אצלנו בצורה מעוותת, אבל אי אפשר לצפות ממנו לא להיות הוא. מגוחך לצפות ממנו להתרכז רק במוסיקה. ואגב, עצם ההופעה שלו בישראל היא בעלת משמעות פוליטית הצהרתית. ישנם בעשרים השנים האחרונות לא מעט אמנים שמסרבים להגיע אלינו מסיבות פוליטיות (כמו שסירבו להופיע בזמנו בדרום אפריקה).
העובדה שווטרס כן מופיע כאן היא הצהרה לכל העולם, כולל הפלשתינאים, שהוא אינו שונא ישראל או אנטישמי וגם שאינו תומך בחמאס או בטרור (כן, כן, ככה חושבים חלק מהגולשים). אלא בסך הכל אומר את המובן מאליו: הוא אמן רציני שיש לו מה לומר גם על פוליטיקה כחלק מהחיים. לא רוצים? לא צריך. אבל ממה הפחד והחשש הגדול? גם לסטינג ולדיוויד בואי היו התבטאויות בענייננו לפני שהופיעו כאן וגם בונו סולן "יו-2" הקדיש שיר למרדכי וענונו. ומה קרה? נשארנו בחיים.
שיר כאב
בתזמון מצמרר באקטואליות שלו, בשבוע שבו שוב התרחש פיגוע בתל אביב ובתקשורת מתפרסמים איומים בדבר גיוס שאהידים מוסלמים בריטים, דווקא השבוע הגיע קליפ חדש לערוץ מוסיקה 24, לשיר "ממתקים" שהלחין ושר ארקדי דוכין. והוא גורם למחשבות לנדוד לסוף אפריל 2003, אל מועדון "מייק'ס פלייס" בטיילת תל אביב. 55 אנשים נפצעו ושלושה נרצחו בפיגוע שהתרחש שם כשמחבל מתאבד ממוצא בריטי פוצץ עצמו בכניסה למועדון. אחת הנרצחות, קרוליין דומיניק ז"ל, היתה המלצרית במקום, ושניים, ינאי וייס ז"ל ורן ברון ז"ל היו מוסיקאים שהופיעו שם.
ינאי וייס, בן 46 מחולון, היה הגיטריסט הקבוע במייק'ס פלייס. הוא אמנם עבד לפרנסתו כאיש מערכות מידע, אך כל חייו, מאז שהשתחרר מלהקת הנח"ל, התעסק במוסיקה. הוא ניגן עם מוסיקאים שונים וגם היה מורה למוסיקה בבתי ספר ובאופן פרטי. הוא אהב לנגן בעיקר בלוז והלחין בעצמו לא מעט קטעים שחלקם הקטן אף הוקלט. אשתו אורנה (הוא הותיר אחריו אשה ושני ילדים) הפיקה לאחר מותו קליפ זכרון יפהפה על רקע קטע אינסטרומנטלי קורע לב שהלחין ינאי: "קיץ 97".
את רן ברון נדמה לי שהכרתי אישית. אולי בגלל תצלום שלו שתלוי בבית הספר לטבע בו למד (שם אני מבקר לעתים, מסיבות משפחתיות, בכיתה ב' וז') ואולי מכיוון שמשפחתו פועלת להנצחת זכרו בשיתוף בית הספר לטבע. הם הקימו יחד את "הינשוף", מרכז לחשיבה מדעית ויצירתית שפועל בתוך בית הספר ומחוצה לו.
רן ברון היה בן כמעט 23 כשנהרג. הוא היה בוגר הקונסרבטוריון למוסיקה בתל אביב במגמת ג'אז, ניגן בפסנתר, גיטרה, סקסופון וכלי הקשה, הלחין וכתב שירים ויצר גם קטעים קומיים רבים. מאז השתחרר מצה"ל בילה זמן רב בהופעות כמוסיקאי וכסטנדאפיסט עם צוות "נזק", בין השאר הוא הופיע במועדון "הגדה השמאלית" ועם "מעגל המתופפים". כך הגיע באותו ערב ל"מייקס פלייס", בכוונה להצטרף לג'אם סשן של מוסיקאים במקום. שבועות אחדים לאחר מותו כתב אחיו הצעיר של רן, עידו ברון, את השיר "ממתקים" לזכרו. ארקדי דוכין, שהכיר את רן, ואף עיבד הקלטת שיר שלו, הלחין את המילים והקליט את השיר בביצועו. עכשיו, כשנה אחרי הוצאת השיר ביים לו במאי צעיר בשם נמרוד לווין קליפ אנימציה רגיש ויפה שהופך את האמירה הפרטית לשיר כאב וזיכרון המתאים לכל מי שאיבד מישהו יקר. "