בדיוק כשאולמרט מציע לסגור את ערוץ 1 ולבנות ערוץ קטן וחכם לפי המודל של צ'אנל
פור הבריטי, שמזמין עבודות מבחוץ, וכאשר רובי ריבלין מציע לבטל את האגרה ולהרוג
את השידור הציבורי (כולל ערוצי הטלוויזיה והרדיו), זה הזמן לבדוק ערוץ ציבורי
ישראלי שפועל בדומה למודל הבריטי האיכותי. עם התוכניות שהוא מציע נמנית תוכנית
התחקירים האיכותית "60 דקות" - תוכנית הדגל של סי.בי.אס, סרטי תעודה מהערוץ
הגרמני-צרפתי האיכותי "ארטה", סדרות מדע והיסטוריה אמריקאיות - כולם עם תרגום
לעברית, התוכנית "נדודי שירה" העברית וגם הלהיט של רשת פוקס: "אליל אמריקאי
- עונה חמישית".
לא טעיתם, זהו ערוץ 33 - ערוץ טלוויזיה סביר ולא מיוחצן. אז נכון שהתוכניות
"ריח מנטה" עם ירון אילן ו"הלילה יענקל'ה לאן" עם יעקב מנדל לא מתאימות לכל
חיך, אבל איפה עוד אפשר לראות הופעה של להקת הבנים "ווסטלייף" בבלפסט במסגרת
שידור מופעים קנויים מהבי.בי.סי?
מקפיאים
בחודש שעבר נמסר כי מליאת רשות השידור הקפיאה את הפקות ערוץ 33 בשל
המשבר התקציבי והניהולי בו הערוץ שרוי. עוד דווח שלמרות ההקפאה, הצופים בבית
לא ירגישו בשינוי משמעותי מכיוון ששידורן של סדרות והפקות בעברית ובערבית שכבר
נמצאות ברשות הערוץ, ימשיך כסדרו בעתיד הקרוב, עד לסיומן. אחר כך צפוי הערוץ
להיכנס לשגרה של שידור מחזורי.
חובבי הפרטות בכלל, והפרטת השידור הציבורי בפרט, מקורבים ואנשי טלוויזיה אחרים
ודאי שמחים לאידו של ערוץ 33, והיו שמחים לראות אותו גווע לאטו. בעבר שידר
הערוץ את ישיבות הכנסת, אלא שהשירות הזה הופרט והוא מועבר עתה ב"ערוץ הכנסת".
הערוץ הזה ממומן על ידי הכנסת באמצעות מכרז שעולה לנו היום הרבה יותר מאשר
כאשר מומן על ידי חברת החדשות של ערוץ 2.
עם ההודעה של מליאת רשות השידור על ההקפאה, התגייסו עובדי ערוץ 33 להצלתו.
במכתב ששלחו לחברי המליאה מחו נגד סגירתו של הערוץ: "הערוץ הינו משאב ציבורי
ייחודי בנוף התקשורת הרב ערוצי. מגוון הנושאים שמועלים בערוץ מייצג רבדים שונים
באוכלוסייה. אנחנו הח"מ, רואים חשיבות רבה לשמירת משאב ציבורי, איכותי, אשר
למרות תקציבו הדל שומר על איכות שידור גבוהה ולפיכך מבקשים מכם שלא תתנו יד
לסגירת הערוץ ולמסחור מפת התקשורת בישראל". בנוסף, גייסו עובדי הערוץ אמנים,
סופרים, משוררים ושופטים שחתמו על העצומה והביעו את תמיכתם בהמשך פעילות הערוץ.
בנוסף לאיכויות התכנים שאמנה כאן בפני קוראי "פירמה", במבחן המיוט - כשמכבים
את הסאונד של הטלוויזיה - הערוץ שולט לחלוטין בערוצי התוכן הישראליים. מבקרי
הטלוויזיה ודאי יגידו שהערוץ "אינו טלוויזיוני", כי אף אחד בו לא עבר החלקת
שיער וכולם עברו כבר את גיל 33, אבל האמת היא שתמיד עדיף לצפות בדמות בעלת
אופי המהנהנת, מנידה בראשה, משתדלת לחייך, מאשר בילד מעצבן המתנפנף כלולב קוצני
ומחומצן, כפי שהדברים נראים בערוץ 24 למשל (שלא לדבר על המוזיקה הנוראית שם;
תמיד עדיף לצפות ב"סקאלה" עם אריה יאס בערוץ 33). בין תוכניות המקור של הערוץ
ראוי להזכיר את "דאטפופ" בהגשת ערן דיה, שמציגה מוזיקאים ואת טעמם המוזיקלי;
את "נקודות עימות" בהנחיית אלעזר שטורם; את "ריח מנטה"
שמביאה מוזיקה ישראלית ים תיכונית בהגשת ירון אילן, שמצליח להגדיר מחדש את
המושג "קול". ראיתי את תוכנית הספיישל בביתו של באלדי אולייר הנהדר, וגם דורון
מזר התארח לשיר משותף לקראת מופע חדש שלו שיעלה בקרוב; את "הלילה יענקל'ה לאן",
שהיא מעין תוכנית תרבות שבה המגיש מגדיר מחדש את המושג "לא קול" - היפראקטיביות
ופטפטת היוצרות את התחושה שתרבות היא דבר מאוד אינטנסיבי (אולי אפילו מצריך
ריטלין); את "קראתי לך", תוכנית תרבות בהנחיית אריה יאס, נסיך התרבות החיפאי,
הסוקרת את היצע הספרים שראו אור בשבוע החולף - ספרות מקור עברית, ספרות עולם
וספרות ערבית בתרגום לעברית - ומארחת מבקרים וכותבים; את "קפה תיאטרון" בהגשת
נועם סמל, מנכ"ל תיאטרון הקאמרי, שבה מתארחים, ובמיוחד מתארחות, יוצרות שיצירתן
מבהירה כי "התרבות הישראלית" היא כתיבה אינסופית של "הדור השני". התרבות הישראלית
מצטיירת בתוכנית הזאת כמו משהו זר ומוזר - ממש דאדאיסטי; את "בקו הבריאות",
תוכנית בהנחיית פרופ' אליעזר רחמילביץ', המביאה חידושים בציוד הרפואי ובשיטות
הטיפול; את "אפרופו", תוכנית אירוח בנושאי החברה הערבית בישראל בהנחיית רוז'ה
תבור; את "אש צולבת" עם ד"ר חיים משגב ואלוף במיל' אורן שחור, אחת מתוכניות
הדגל של הערוץ, המוכיחה את הכלל הלא-כתוב החשוב ביותר של הטלוויזיה: בלי דוגמניות
צעירות, דקיקות וריקות. עדיף להיות גבר מזדקן, שמן, נפוח ודברן. משגב ושחור
הם לונדון וקירשנבאום האמיתיים. הם מראיינים פוליטיקאים, ויש הרגשה ששניהם
יכלו להיות ח"כים באחת ממפלגות המרכז-מרכז. רואים שהם נהנים מהתוכנית - עוקצים,
צוחקים, מרצינים, תוקפים ומהנהנים. בראיון עם רובי ריבלין הם ממש הסתחבקו איתו,
ובראיון עם קולט אביטל גם מצאו שפה משותפת עם הח"כית. אגב, "אש צולבת" היא
התוכנית היחידה בטלוויזיה הישראלית (חוץ מ"מי רוצה להיות מיליונר?") שבה המגישים
לוחצים את ידי המרואיינים.
זכרוני בעניינים
עוד תוכניות תרבות חשובות בערוץ: התוכנית "דיאלוג" בהנחיית
יוסף פרח, המביאה לדיון דמויות מגוונות מבחינה אתנית, דתית ופוליטית; "מסע
נשי", תוכנית אירוח שמגישה ג'יהאד נסאר; "חוק וצדק" בגרסתה הישראלית היא תוכנית
פאנל עם שלושה מנחים - עו"ד יחיאל גוטמן, עו"ד יוסף תוסייה-כהן ועו"ד אלון
גלרט - שיחד עם אורחיהם מלבנים שאלות המצויות על סדר היום הפוליטי, המשפטי
והתקשורתי. גם כאן האווירה היא של חברים ותיקים. גם כשהנושא לא כל כך מעניין
או אם העיסוק בו שמרני, עדיין שפת הגוף, המימיקות והמניירות של המשתתפים ממלאות
את החלל הטלוויזיוני; "בחברה טובה'' היא תוכנית אירוח בהנחיית אהרון פררה המקסים
והחייכן; שידורים חוזרים של המיני-סדרה "מר מאני" לפי ספרו של א"ב יהושע; מגזין
ספורט בערבית על הארץ והעולם; חדשות בערבית; חדשות איי.בי.אי באנגלית; "הטור
השבועי", עוד תוכנית דגל של הערוץ - רב שיח של מומחים בהנחיית עו"ד אמנון זכרוני;
"מצפה", מגזין אירוח של יוצרים ערבים ויהודים בנושאי ספרות ותרבות, בהנחיית
נזיה ח'יר.
כמו כן ישנה תוכנית הילדים בערבית, "הסטודיו של אמאל וכמאל", ותוכנית הלייפסטייל
בערבית "גוונים" בהנחיית רובא ורור (שתיהן עם תרגום לעברית); ב"סוף פסוק" מראיין
רוז'ה תבור דמויות מהחברה הישראלית שהשפיעו ומשפיעות על החברה הערבית; ב"לגעת
ברוח עם יואב", פוגש יואב גינאי את ה"קרם דה לה קרם" של התרבות הישראלית -
מועמדים לפרס ישראל בתחומי האמנות השונים בעבר, בהווה ובעתיד. כמו חבר ותיק
או בן דוד בשמחות משפחתיות, הסגנון של גינאי הוא אישי, רגיש, לחשני, קצת מתיש
וידידותי.
בנוסף לשיחות על ספרות ולהופעות מוזיקליות, הערוץ מתמקד באמנות הקולנוע: "שירים
מהסרטים" היא תוכנית כיפית בהנחיית ראזי אבו בכר, שמביאה את מיטב השירים ומיטב
הכוכבים של הקולנוע הערבי; "מגזין קולנוע ואמנות" בהנחיית זוהיר עקל מביאה
כתבות פרופיל על כוכבי קולנוע ערבים ובינלאומיים; "סינמה 3" הוא מגזין קולנוע
בעריכת אלברט אילוז הוותיק והאהוב, הסוקר את הסרטים החדשים שיוצאים לאקרנים.
התוכנית של מיכל זוארץ, שכוללת ראיונות עם במאים ישראלים וצילומי חוץ, היא
אחותה גבוהת המצח של "טלסינמה" בערוץ 1.
עוד תוכניות: "אדם ואמונה", המביאה שיחה יומית בענייני דת בהגשת נור א-דין
דריני (אבו ג'ריר), עם תרגום לעברית; "רב שיח", המביאה לדיון יחסי ישראלים-פלסטינים
בהנחיית שלמה גנור; "עיניים ירוקות" עם פרופ' עבד ג'רה והשחקן דיראר סולימאן,
העוסקת בטיולים, איכות הסביבה ובחקלאות (!), גם היא כמובן בתרגום לעברית. ועכשיו
הגענו לאחת מגולות הכותרת של הערוץ, לדעתי - תוכנית המוזיקה הקלסית "סקאלה",
עם המשיכה המיוחדת של המנחה אריה יאס לאופרות ולסדרות, המביאה למסך קלסיקות
של הספרות האירופית, כמו למשל "בית בודנברוק" מאת תומס מאן או חמישה מסיפורי
מרגרט אטווד שהומחזו. ויש גם שידורים חוזרים של תוכנית הבישול הכי טובה בטלוויזיה,
"שום פלפל ושמן זית", עם השף החינני חיים כהן.
בתוכניות הרכש שמשודרות בתקופה האחרונה בערוץ בולטת הסדרה התיעודית המעולה
"עבדות באמריקה", המוגשת בקולו של השחקן צאצא העבדים, מורגן פרימן; "קליידוסקופ",
סדרת תעודה המציגה את תולדותיהן ותרבותן של ערים גדולות בעולם; למי שמתעניין
יש גם טלנובלות מפרו ומוונצואלה; "סודות המדע", הסדרה התיעודית-מדעית של הנשיונל
ג'אוגרפיק, החושפת תופעות מסתוריות מרחבי העולם - אסטרואידים, משולש ברמודה,
רעידות אדמה ועוד; "איזה יום נפלא", סדרה לילדים ולנוער, שבדיוק הגיעה לסיומה,
שביקרה בכל פעם בארץ אחרת והביטה דרך עיניו של ילד מקומי על התרבות שלו, החל
באירועי חג המולד בלבנון והרמדאן במרוקו, וכלה בפסטיבל המים בתאילנד וחג סוכות
בישראל; "מדריך ערים", סדרה בז'אנר מדריכי הטיולים שרק התחילה לרוץ; "על פני
השטח", מיני-סדרת תעודה על ניתוחים פלסטיים.
ויש כמובן את הטקס הקבוע של שישי אחר הצהריים עם הסרט הערבי, שהפך כבר למיתולוגיה
ישראלית, אולי השיעור הראשון החשוב של כל ילד ישראלי, שממנו הוא למד מהמלודרמות
הערביות האלה שני דברים: 1. הערבים מאוד אקספרסיביים; 2. הם בני אדם עם רגשות
וחיים (!); יש את המעברונים שנקנו ממדינה דוברת אנגלית כלשהי (ללא ספק מדינת
רווחה), רוב הסיכויים שמדובר בניו זילנד או באוסטרליה. ראיתי מעברון שעסק בתחרות
גלישת גלים לזוגות, שבה הגבר נושא את האישה על כפות ידיו - אקסטרים!, ומעברון
שעסק בתחרות סירות פדלים שונות ומשונות - ביזאר!
רצועת "ארטה ב-33" מביאה את מיטב הסרטים התיעודיים של הערוץ העילי הצרפתי-גרמני
בתרגום לעברית. שם ראיתי למשל את התוכנית על ההומור היהודי ששודרה בערוץ האירופי
לפני מספר שנים. ומדי יום רביעי, ב-20:30 בערב, מוצגים בערוץ 33 סרטים היסטוריים
מתורגמים בנושאי ספורט, ספרות ומדע, הלקוחים מהערוץ המהולל; ויש כמובן את "אליל
אמריקני 5", סדרת הריאליטי הפופולרית והיקרה ביותר מבית פוקס, שזו העונה החמישית
שלה, שמשודרת בערוץ 33 כשבוע לאחר שהיא משודרת בארצות הברית.
הו אילנה
על פניו, נדמה לצופה המשלטט שערוץ 33 הוא מיש-מש של תוכניות מכל מיני
סוגים ואיכויות, המשדר שאריות מכל מיני מקומות. לצופה המתמיד, שמתעקש לצפות
בערוץ, מתגלה עולם שלם, נחבא ונהדר; הערוץ מתמחה בפרשנות פוליטית ומשפטית,
משדרי מוזיקה קלסית, תוכניות תיירות וסדרות ספרותיות מומחזות, תוכניות בנושאי
קולנוע והקרנת סרטים, שידור סדרות תיעודיות ושידורים בשפה הערבית. התמהיל הזה
עושה את ערוץ 33 לערוץ התרבות המוביל בטלוויזיה בישראל. הוא פותח לצופה הישראלי
צוהר הן לתרבות הערבית הישראלית והן לתרבות האזור כולו. מי צריך צ'אנל פור
ישראלי כשערוץ 33 מסתמן כ"ארטה" המקומי, עם שידורים מהערוץ הצרפתי, עם סדרה
מעולה על העבדות בארצות הברית, עם התוכנית "קפה תיאטרון", שבה התרבות הישראלית
הופכת לתרבות זרה - לא מוכרת, נינוחה ותרבותית בחוסר העניין שהיא משרה על הנחשף
לה. זו אולי ההוכחה לכך שערוץ 33 חייב להמשיך לפעול ואף להרחיב את מקומו בתרבות
הישראלית.
בשעתו, כשהיה לי מקלט רדיו, התוכנית האהובה עליי היתה "בימת שיר" שערכה אילנה
צוקרמן. כפי שאני לא מוכן שיפסיקו את שידורי "קול המוזיקה" ברדיו, למרות שכבר
אין לי מקלט רדיו (וגם לא אוטו), אני דורש שישאירו את ערוץ 33 על כנו. החומרים
המשודרים בערוץ הזה יוצרים אצל הצופה בו עונג, פליאה והתרגשות. ונקודה נוספת
לסיום: מאחר שהאגרה שאנחנו משלמים מכסה גם את ערוץ 33, כדאי לנו לצפות בו.
האגרה היא ה-Pay per View היומי שלנו.