משהו טוב עובר על החשב הכללי באוצר. בחוזר שפרסם, ביטל ד"ר זליכה את המונופול וההעדפה שהייתה נהוגה עד כה לחברת אל על, בטיסות עובדי המדינה לחו"ל. מדובר ברפורמה מקיפה בנסיעות עובדי מדינה לחו"ל. בנייר עמדה נוסף הוא קורא לקידום מדיניות כלכלית של עידוד הצריכה הפרטית, במקום המדיניות הנוהגת של עידוד הייצוא. מה המיוחד בניירות עמדה אלה? לכאורה שום דבר מיוחד. זליכה מנמק זאת בכך שיצוא כמעט ולא מייצר מקומות עבודה, בניגוד לצריכה הפרטית ופתיחת השוק לתחרות חופשית. זה נימוק כלכלי ישן נושן. ואולם נדמה כי משתרבבת כאן עמדה אחרת במתחם השיקולים של פקיד האוצר הסביר. אמרנו חברתי? יותר נכון צרכני. וגם זה בסדר. עמדתו של זליכה, שמעדיפה שיקולי צרכנות פנים, מבטאת היענות לקריאות חוזרות ונשנות למיסוד מגזר ציבורי יעיל יותר, פתוח יותר ונענה יותר לדרישות האזרח הישראלי. קריאתו זו של זליכה מעניינת ומבטאת את תחילתה של היענות ציבורית.
רק לאחרונה אנו שומעים כי רמת ההשתתפות הפוליטית של הציבור בישראל יורדת פלאים וכי מעורבותו הציבורית של האזרח הולכת וקטנה. ובכן מה הפלא? אם מידת השיתוף שהממשל מסוגל להעניק לאזרחיו שואפת לאפס, מדוע שהציבור יפנים שערך ההשתתפות הוא מועיל ורצוי? ומדוע שישתתף בכלל כדי לספק את המוצרים שבמחסור? במילים אחרות, יש השפעה לכך שהממשל מעדיף את השוק הבינלאומי ולא את השוק המקומי. העדפה זו באה לידי ביטוי בשורה של החלטות ציבוריות הפוגעות באזרח הישראלי ומעצבות לטווח ארוך אמונה כי הממשל מנוכר ומסוגר. ואז מה תימה כי תתעצב גישה בקרב הציבור כי הממשל לא מתייחס אליו ולצרכיו? לאי שביעות רצון זו של הציבור פנים רבות ובישראל היא דווקא מתבטאת באימוץ תרבות של יוזמות עצמיות, הליכה על התפר ואי לגאליזם. בעייתי מאוד.
נדמה כי בתוך האוצר חל מפנה. זליכה מאתר את הבעיה החברתית שקשורה בתפקודו של המגזר הציבורי. חוסר האמון בטיב המוצרים שהמגזר מספק מתבטא בסקרי ביצועי המגזר הציבורי. ענף התיירות בו זליכה בחר להתערב במיסוד הרפורמה בטיסות עובדי המדינה הוא רק דוגמא אחת, אבל היא מעידה על הכלל. הנה כי כן, ענף התיירות בישראל מתאפיין באימוץ מדיניות המעדיפה את רצונו של התייר הנכנס ומזניחה כמעט כליל את רצונו ומאווייו של הצרכן הישראלי המקומי. משרד התיירות לא עורך סקרים הבוחנים את מידת שביעות הרצון של הצרכן הישראלי מרמת השירותים התיירותיים שהוא מקבל. על כך ניתן להוסיף כי תקופה ארוכה לא מונה מנכ"ל למועצה הישראלית לצרכנות והנה לכם התוצאה: ציבור שאינו מרוצה מרמת המוצרים התיירותיים קורא להגברת פיקוח על מחירים, אבל אין עונה. ועכשיו יש - משרד האוצר.
בישראל, בשונה ממדינות מערביות (ראו את הפגנת הסטודנטים בצרפת), הציבור אינו מוחה ואינו תובע את זכויותיו כצרכן אלא מאמץ לעצמו נתיבים אלטרנטיביים עצמיים, הרבה פעמים על גבול החוקי. עם הזמן הוא גם למד כי זו הדרך הטובה ביותר והעדיפה כדי לפתור את בעיותיו. במקרה זה אנו כחברה הפסדנו בגדול.
לסיכום, אם נמשיך את מעשי זליכה אזי יש למסד חשיבה עקבית אודות האזרח הישראלי. נעודד אותו להשתתף ואז נראה כי הוא ירגיש שותף בייצור המוצרים הכלכליים שלו. עם שביעות הרצון והגברת האמון בדרך הניהול, אולי גם הכלכלה תצמח.
הכותב הוא ד"ר לכלכלה פוליטית במכללה האקדמית של תל אביב-יפו