בפסטיבל קאן האחרון צוות השופטים לא העניק את פרס השחקנית הטובה ביותר לאישה אחת, אלא לחמש - כולן השחקניות של סרטו החדש של פדרו אלמודובר, "לחזור". למעשה, השופטים לא נתנו את הפרס לשחקניות, אלא למושג. בעת הענקת הפרס הסביר ראש צוות השופטים וואן קאר-וואי: "לא רצינו להעניק פרס לשחקנית. רצינו להעניק את הפרס למשפחה של שחקניות ולצורת משחק מאוד ייחודית". "משפחת השחקניות" אליה התכוון וונג קאר-וואי עונה לשם "נערות אלמודובר": שחקניות כמו כרמן מאורה, ויקטוריה אבריל, פנלופה קרוז, מאריסה פארדס וססיליה רות', שלא רק שיחקו בסרטים של פדרו, אלא גם, בהדרכתו, עיצבו סוג מסוים של אישה קולנועית, וסוג מסוים של נשיות בחברה ובתרבות העולמית שקשה להתעלם ממנו. עולם הקולנוע הכיר השנה בהמצאתו הגדולה ביותר של הגאון הספרדי.
חואקין סאבינה, אחד הזמרים החשובים והפופולאריים בספרד, כתב בתחילת שנות ה-90 שיר שנקרא "אני רוצה להיות נערת אלמודובר" (אני רוצה להיות נערת אלמודובר/ כמו פפי, כמו לוסי, כמו בום/ למכור בזול את סודות חדר המיטות שלי/ להיות באבל בגלל מטדור), ואכן כך מרגישות נערות ושחקניות רבות מזה 20 שנה. עם זאת, הנערות האלמודובריות הן גם שנויות במחלוקת: האם הן אמיתיות? האם יש בהן ממד פמיניסטי או שהן שם בשביל המבט וההנאה הגברית? האם הן מתוחכמות ומרתקות, או שמא מדובר בדמויות מקרטון, חיקוי זול של כוכבות קולנוע מן העבר?
מחשוף מרהיב
המושג "נערת אלמודובר" נולד יחד עם הקריירה הקולנועית של הבמאי הספרדי. סרטו הראשון "פפי, לוסי בום, ועוד נשים מן ההמון", סיפר את עלילותיהן של שלוש נשים עצמאיות, מפוזרות, חזקות ומלאות מרץ. הנערה המרכזית, פפי, גולמה על ידי כרמן מאורה, אשר הפכה למוזה של אלמודובר בסרטיו הראשונים והייתה לנערה האלמודוברית החשובה הראשונה, זו שלמעשה גרמה להמצאת המושג. מאורה כבשה את הצופים והצופות בזכות האנרגיות שלה, ההומור הבוטה, החוצפה, השקדנות, תפיסת החיים האופטימית, הגישה המחוספסת לסקס ואופייה החופשי והעצמאי. ספרד הייתה בשנותיו הראשונות של עידן של חופש ופתיחות בתום כארבעים שנות פשיזם. במדריד צמחה תנועה תרבותית שדגלה בחופש, אופטימיות וגישה פתוחה למיניות שנקראה "לה מובידה", ואלמודובר היה חלק ממנה. מדריד החופשית והמשתוללת אימצה את סרטיו הבוטים של אלמודובר ואת היחס שלו לסקס. עם זאת, העולם בו הנערות שלו מתקיימות הוא לא עולם עליז. הנשים בסרטיו סובלות, וצרותיהן נגרמות ברוב המקרים על ידי גברים, והחברה הנצלנית והמאצ'ואיסטית. אלמודובר מטפל בעולם הזה באמצעות הרבה הומור שחור, וכן באמצעות קיטש, מלודרמה, פרודיה והומור צעקני המהווה את הסביבה המושלמת לנערות שלו.
כותרות סרטיו הראשונים נותנות ביטוי לעולם הנצלני בו נשותיו נאלצות להתקיים: "מה עשיתי שזה מגיע לי?", "מבוך התשוקות", "נשים על סף התמוטטות עצבים", "באפלה". למעשה, המאפיין המרכזי ביותר של הנשים בסרטיו של אלמודובר הוא שהן "שורדות": הן נמצאות בעולם כדי לשרוד, להתמיד, להחזיק מעמד, ובמשחק ההישרדות הכול מותר. מה שגורם להן לסבול הוא הנצלנות הגברית, אכזריות העולם, ותשוקותיהן העזות ורגשותיהן החזקים. מה שעוזר להן לשרוד הוא האחווה הנשית (הנשים תמיד מתלכדות בכדי לעזור אחת לשנייה), החוכמה והיצירתיות שלהן, וכמובן - מיניותן, המנוצלת על ידן במודע. בכדי לשרוד הן יעשו מעשים כמו לרצוח גברים, לשקר, ולבנות תכסיסים ותוכניות לא ממש חוקיות. להיות נערת אלמודובר זה סגנון, אורח חיים, אישיות, גישה לעולם, עמדה מול החברה.
הנשים של אלמודובר הן לא משכילות, אינטלקטואליות, או מן המעמד הגבוה. אדרבא, הן זונות, קוקסינלים, עקרות בית נואשות, נשים מוכות, נזירות, ספריות. בנוסף, הן לא מייצגות את אידיאל היופי הנשי כפי שהוא נתפס בקולנוע ובחברה המערבית בכלל. מדובר בנשים שהאופי הייחודי שלהן והסקסיות שלהן הם אלה שהופכים אותן ליפות ומעניינות. לצד כרמן מאורה הופיעו רבות ומגוונות: ביבי אנדרסן, טרנסקסואל שהפכה לכוכבת גדולה בספרד בקולנוע, בטלוויזיה ובמוזיקה. ביבי הינה בלונדינית מושלמת שכבשה את ספרד כולה ואף הופיעה בעירום מלא באחד מסרטיו של אלמודובר כדי להראות את פלאי הרפואה המודרנית. רוסי דה פאלמה, האישה שנראית כאילו נלקחה מציור של פיקאסו. כיעורה הייחודי הוא למעשה יופי שאין דומה לו. רוסי הופיעה תמיד בתפקידי משנה אצל אלמודובר ובמקביל פיתחה קריירה אינטנסיבית בעולם הדוגמנות. ססיליה רות הארגנטינאית, המוכרת בזכות תפקידה הראשי ב"הכל אודות אימא", דיבבה דמויות רבות בסרטיו של פדרו והופיעה בסרטיו בתפקידי אורח ותפקידי משנה. ססיליה גילמה את דמותה של סקסיליה בסרט "מבוך תשוקות". שם הדמות אומר הכל.
הנערה האלמודוברית יוצאת הדופן היא פנלופה קרוז, שניחנה ביופי טבעי אידיאלי. אלמודובר אמר לאחרונה לעיתונות הספרדית שהוא חושב שפנלופה נמצאת היום בשיא היופי שלה. "העיניים, הפה, הצוואר, והחזה! יש לה את אחד המחשופים המרהיבים בקולנוע העולמי". בסרטו החדש, "לחזור", אלמודובר מנצל את גופה של פנלופה ומתמקד ברגליה הארוכות והמושלמות, מחשופה והישבן שלה. על פי עדותו של אלמודובר, הדבר היחיד המלאכותי של פנלופה בסרט הוא התחת - הוא שם לה תותבת מאחור כדי להגדיל את נתוניה האחוריים. אלמודובר נהנה להראות את היופי הנשי וזה כולל לעיתים מבטים פולשניים, פטישיסטיים, נצלניים. אחרי הכל, למרות עצמאותה, הנערה האלמודוברית נמצאת שם בשביל הגבר ובשביל מבטו. היא לא יכולה לברוח מהגבריות המאיימת.
גברים הם מיותרים
אלמודובר צוטט לא פעם כאומר "אני לא סומך על גברים. הגבר היחיד שאני סומך עליו הוא אנטוניו באנדרס". הקשר של נערות אלמודובר עם הגברים מורכב. הן שם בשביל ללמד את הגבר, לספק אותו, לחשוק בו, לסבול בגללו, להיות מנוצלות. ב"נשים על סף התמוטטות עצבים" כרמן מאורה שורפת את המיטה לאחר שהגבר עוזב אותה. התמונה של המיטה העולה באש היא אחת התמונות הבלתי נשכחות בסרטיו של אלמודובר. אל מול הנערה האלמודוברית ניצב הנער האלמודוברי, אשר גולם בסרטיו הראשונים על ידי אנטוניו באנדרס. מדובר בחנון חסר ביטחון, שמסוגל לבכות ולהיות רגיש, אך מתגלה במיטה כחסון ומכונת מין. זהו גבר נשי, כמו השחקן מיגל בוסה ב"עקבים גבוהים", אשר מסוגל בעת הצורך להפוך גם לאישה. הגבר השני בסרטיו הוא המאצ'ו הספרדי. הפאשיסט, זה שבמבט ראשון מגרה ומעורר תשוקה בגלל הגבריות השופעת שלו, אך במהירות רבה מתגלה כגבר נצלני, גס, חסר התחשבות, אגוצנטרי. הלקח הגדול ביותר שלומדות הנערות האלמודובריות הוא שהן לא זקוקות לגברים בכלל, שקהילה נשית המושתתת על אחווה יכולה לספק אותן. לכן, ברוב הסרטים, הנערה האלמודוברית לומדת להיפטר מן הגבר ולחיות בחברת בנות מינה.
הפריצה הבינלאומית הגדולה של אלמודובר הגיעה בסוף שנות ה-80 בזכות "נשים על סף התמוטטות עצבים", אשר היה מועמד לאוסקר לסרט הזר. עם זאת, אלמודובר לא רק יצא מהטקס בידיים ריקות, אלא גם ללא המוזה שלו. כרמן מאורה ואלמודובר נפרדו לדרכיהם עקב חילוקי דעות, ריב שאת סיבותיו הם מעולם לא חשפו בפומבי. במשך 17 שנה לא עבדו יחדיו. השנה, הסרט "לחזור", מסמן את חזרתה של מאורה, הנערה האלמודוברית המקורית, לשורותיו של המאסטרו.
בעקבות המשבר עם מאורה, מצא לעצמו אלמודובר נערה חדשה - ויקטוריה אבריל. הנערה האלמודוברית הפכה למינית והזויה יותר. "קשור אותי, אהוב אותי" מראה נחטפת המתאהבת בחוטף שלה, אנטוניו באנדרס. שנתיים מאוחר יותר, שילובה של השחקנית מאריסה פארדס כגיבורת סרטיו באמצע שנות ה-90 סימנה את השינוי הגדול ביותר שעברו הגיבורות שלו: הן הפכו מ"נערות אלמודובר" ל"נשות אלמודובר". פארדס לא רק בוגרת יותר, אלא גם דרמטית יותר. אלמודובר החל להתרחק מהקומדיות וסרטיו הפכו לאפלים יותר, רציניים וכואבים יותר מקודמיו. "עקבים גבוהים", "פרח הסוד שלי" ו"הכול אודות אימא" מראים נשים בוגרות, משכילות ואלגנטיות יותר שכבר לא מסוגלות לקחת בקלילות את העולם האכזר. העולם הפך למלודרמטי, וההומור וצורת ההישרדות למעודנים ופחות עליזים.
מאמא אלמודובר
"נשים הן חזקות יותר מאיתנו", כך מסביר אלמודובר את המשיכה שלו לעסוק בהן. הוא אומר שהן משעשעות וזוהרות יותר, אבל שלמעשה הוא לא יודע למה הוא מעוניין יותר בנשים מאשר בגברים, ולא מעוניין ללכת לפסיכולוג בכדי לגלות זאת. "גדלתי בלה מאנצ'ה, אחד האזורים המאצ'ואיסטים ביותר בספרד. הגברים שם הם כמו אלים בביתם. אני זוכר את אימי רוחצת את רגליו לאבי. זה נראה במבט ראשון כמו עבדות, אבל זה נורמלי". אלמודובר מוקסם מהיכולת של האישה לשרוד ולשלוט בחייה למרות המסורת של שליטה גברית. קוסמת לו היצירתיות בה נשים מצליחות למצוא את החופש שלהן, והאופן בו הן מתחברות אחת לשנייה בעת צרה.
בפסטיבל קאן אמר אלמודובר שהוא לא מרגיש כמו הבמאי של השחקניות שלו, אלא כמו האימא שלהן. ומאמא אלמודובר צודק. הוא המציא אותן, הוא נתן להן חיים, ואפילו אם הן אינן אלא הזיה, פנטזיה נשית אישית המתקיימת אך ורק בסרטים, הן הפכו לסמל תרבותי, הקצנה פרודית אך מלאת רגש שכובשת את לבבות העולם בכל סרט מחדש. "