השבוע, לפני עשר שנים, ב-23 ביולי 1996, נחתם בוושינגטון מזכר הבנה בין ממשלות ארה"ב וישראל לפיתוח פרויקט "נאוטילוס", להשמדת קטיושות באמצעות קרני לייזר. היום, בעיצומה של הלחימה בלבנון נגד החיזבאללה, ועם כל החששות מפני "ההפתעות" שמנהיג הארגון, חסאן נסראללה טוען שיש באמתחתו, ניתן לומר במידה רבה של פסקנות, כי אין וכנראה גם לא תהיה בידי ישראל בעתיד הנראה לעין מערכת נשק להשמדת קטיושות או טילים קצרי טווח, שניתן ליירטם במהירות האור.
החברה האמריקנית המפתחת את המערכת, נורת'רופ-גרומאן, אינה מוותרת, וסגן-נשיא החברה נפגש בחודש שעבר עם שר הביטחון, עמיר פרץ, בניסיון להטמיע מחדש את הפרויקט. ואולם, משרד הביטחון מסר היום, כי לא חל שינוי בעמדתו. מנקודת מבטה של המינהלת למחקר ופיתוח אמצעי לחימה ותשתיות (מפא"ת) במשרד, הפרויקט מקורקע.
האמת היא, שאחרי עשר שנות עבודת מחקר-ופיתוח, ישראל חשופה לפגיעות בעורף. גם מרכזים המאוכלסים בצפיפות וגם יעדים אסטרטגיים, דוגמת בתי-זיקוק, תחנות-כוח וכורים גרעיניים, לא מוגנים מירי קטיושות, רקטות וטילים ארוכי טווח של עד 200 ק"מ.
ח"כ יובל שטייניץ, ראש ועדת-המשנה לכוננות ולביטחון שוטף בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, היה במחצית הראשונה של העשור בין הח"כים שפעלו במרץ לקידום נאוטילוס. בתפקידו כיו"ר ועדת חוץ וביטחון בשלוש השנים האחרונות קיים שטייניץ שורת מפגשים עם בכירי הקונגרס והסנאט האמריקני שבהם הדגיש את החשיבות הרבה שישראל מייחסת לפיתוח מערכת שתוכל ליירט את הרקטות ואת הטילים שיש בידי חיזבאללה. והוא חולל את הנס.
בשנים 2003-2004 הצליח שטייניץ, בעזרת חבורה ח"כים, שכללה את אפרים סנה, חיים רמון, עומרי שרון, טומי לפיד ואהוד יתום, שהשתתפו במפגשים בארץ ובוושינגטון עם ראשי הוועדות של הסנאט, לגייס את בית-הנבחרים האמריקני לרעיון. לפני כשלוש שנים התקבלה בבית-הנבחרים החלטה להקציב 250 מיליון דולר בפריסה לחמש שנים, לפיתוח מערכת מבצעית ניידת של מערכת נשק הלייזר. שטייניץ: "הצלחנו להבטיח את ההקצבה לשנה הראשונה. אבל אחר-כך באו נציגי הצבא האמריקני וצה"ל, ואמרו שזה לא בסדר העדיפויות שלהם, והורידו את הנושא".
אתמול במהלך סיור של סיעת הליכוד באתרים בחיפה שנפגעו מירי הקטיושות, קרא שטייניץ להתניע מחדש את פרויקט נאוטילוס. אולם שטיייניץ', שידוע שאינו בוחל בביטויים קשים כאשר יש לו ביקורת אינו מתלהם. הוא אפילו נשמע מסויג כשאמר היום ל"גלובס": "אני לא מתעקש דווקא על המשך פיתוח נשק ליירוט קטיושות. אני יודע שהמערכת מגושמת מדי. הבעיה העיקרית שלה שהיא מסוגלת לתת הגנה לאזור מוגבל לשטח מצומצם, וכדי לספק הגנה היינו צריכים הרבה מאות מערכות. אבל אולי היינו יכולים לשכנע את ארה"ב להצטרף אלינו בפיתוח כיוונים אחרים ליירוט טילים לרקטות קצרות טווח שבידי החיזבאללה.
המערכת הוכרזה כבלתי שמישה
הנקודות ששטייניץ שם עליהן את האצבע, היו בלב המחלוקת בין החברה המפתחת לבין הצבא האמריקני לצה"ל. הצבאות קבעו, שהמערכת לא מספקת מענה לצרכים שלהם. חשוב לציין, כי ויכוחים בין גורמי מחקר-ופיתוח הנתמכים בעיקר על-ידי משרדי ההגנה והתעשיות הביטחוניות לבין מפקדי צבא אינם חדשים. בישראל התפתח בשנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 ויכוח ביחס לפיתוח לווייני ריגול ומערכת טיל החץ, ליירוט טיל בליסטי. ראשי הצבא התנגדו לפרויקטים.
במבט לאחור אפשר לטעון, כי שני שרי הביטחון באותן שנים, משה ארנס ויצחק רבין, שהובילו את שני הפרויקטים גילו נחישות גדולה יותר מול הצבא לעומת שרי הביטחון שבאו אחריהם. אך יש היבט נוסף. שני הפרויקטים הלווייניים וטיל החץ מספקים מענה לאומי ואסטרטגי. הבעיה של מערכת נשק לייזר לירי קטיושות היא, שהיא מערכת טקטית. היא הציבה סימן שאלה על הפרויקט מרגע התנעתו.
אולם בניסויים שבוצעו מאז חתימת ההסכם על המזכר ובשש השנים הבאות הצליחה המערכת ליירט ניסויים עשרות קטיושות ואפילו פגזי מרגמות במהירות האור. בכמה מקרים הדהימה המערכת והיכולת שלה ליירט מספר קטיושות בהלומת אור אחת. הישג היסטורי ללא תקדים. למרות זאת היא הוכרזה כבלתי שמישה. כדי להבין מה קרה ראוי לחזור להתחלה.
ממלחמת הכוכבים לאצבע הגליל
באמצע שנות ה-80 החליטה ארה"ב על תוכנית הגנה אסטרטגית (SDI), שנועדה להקים בסיסים בחלל שמהם תגן ארה"ב על עצמה מפני מתקפת טילים בליסטיים. התוכנית זכתה לשם הפופולרי "מלחמת הכוכבים". אחד הרעיונות שפותחו במסגרת התוכנית היה בניית מערכת קרני-לייזר שישמידו טילים בליסטיים.
התוכנית הזו זועזעה עם קריסת בריה"מ. מותה של האימפריה הרוסית הביאה גם לקבורת תוכנית מלחמת הכוכבים ויחד עימה להפסקת מאמצי הפיתוח, ביניהם של חברת TRW, שהשקיעה בפיתוח מערכת הלייזר ונשארה עם טכנולוגיה מתוחכמת, מעבדות וכוח-אדם מיומן ומעולה שנותר ללא עבודה.
בתחילת שנות ה-90, זמן קצר לאחר מלחמת המפרץ, נוצר קשר בין מי שהיה מפקד מערך הכוח נגד-מטוסים (נ"מ) של חיל האוויר הישראלי, תת-אלוף בדימוס אורי רם, לבין שני מהנדסים אמריקנים עובדי חברת TRW. השלושה תהו כיצד אפשר להחיות את טכנולוגיות הלייזר למטרות צבאיות עבור ישראל. באותה תקופה הירבה החיזבאללה להפגיז את יישובי צפון הגליל בקטיושות. הנחת היסוד הייתה, שהמשך ירי הקטיושות לאצבע הגליל הוא מחסום בפני דעת הקהל בישראל לוויתורים ולנסיגות. הרעיון שעלה בפגישה היה לשכנע את הקונגרס האמריקני להקציב כסף לפיתוח מערכת-לייזר שתיירט קטיושות לקידום תהליך השלום.
לנציגי החברה האמריקנית היה אינטרס נוסף. הם קיוו שדרך מה שייקרא לימים "פרויקט נאוטילוס" הם יוכלו להתניע פרויקט נוסף - פיתוח מערכת נשק לייזר, מותקן על מטוס ג'מבו (ABL) ליירט טילים בליסטיים בעת שיגורם, מגובה של 20 ק"מ ולטווח של עד 500 ק"מ. הרעיון הצליח מעל המשוער, ובשנת 96' לאחר רצח רבין ובעת ששמעון פרס כיהן כראש-הממשלה ושר הביטחון, התקבלה בארה"ב הסכמה עקרונית להתנעת שני פרויקטים לבניית מערכות ירי באמצעות קרני לייזר. אחד, ליירוט טילים לטובת ארה"ב, והשני, ליירוט קטיושות לטובת ישראל. סוכם, שרוב הכסף יהיה במימון ארה"ב.
בצבא ארה"ב, שהיה אחראי לפיתוח המערכת עבור ישראל, נקרא הפרויקט מערכת לייזר טקטי-רב-עוצמה (THEL). עד שנת 2000 נערכו בשדה הניסויים (ווייט-סנדס) בניו-מקסיקו, שורת ניסויים מוצלחים, שהושגו בהם תוצאות בלתי רגילות. קרן הלייזר הצליחה להתיך קטיושה בשלוש שניות. אחת ההמצאות הייתה פיתוח של "יכולת הרג נצפית", שמאפשרת לקרן הלייזר לנוע לעבר מטרת הירי הבא, ובכך צומצם פרק הזמן בין ירי לירי משלוש שניות לשנייה אחת בלבד. לאחר שקרן לייזר נעה במהירות האור (כ-300 אלף ק"מ בשנייה) אין היא זקוקה אלא לזמן המוערך באלפית שנייה כדי לפגוע במטרה.
בחמש השנים הראשונות של הניסויים, היה ברור כי המערכת שפותחה אינה אלא מדגים טכנולוגי, ועל מנת שתהיה מבצעית היה צריך למזער אותה כדי שתהיה ניידת. צה"ל היה מעוניין, שכל המערכת תנויד על גבי משאית עם גרר. אבל צבא ארה"ב קבע את גובה הרף. הדרישה המבצעית שלו הייתה להקטין אותה לגודל כזה שניתן יהיה להטיסה במטוס תובלה הרקולס מדגם C130.
בתחילת העשור נרשמו שני אירועים שהייתה להם השפעה מכרעת על גורל הפרויקט. במאי 2000 נסוג צה"ל מדרום לבנון, וירי הקטיושות על צפון הגליל פסק. בצד הפיתוח, החלו להתגלות בעיות ביכולת של המהנדסים למזער את המערכת על-פי דרישת צבא ארה"ב. גם במפא"ת החלה בחינה מחדש של הפרויקט.
אלוף בדימוס ד"ר יצחק בן-ישראל, שעמד אז בראש מפא"ת, רצה בהמשך פיתוח היכולות בתחום הלייזר הצבאי. הוא הציע כיוונים חדשים לפיתוח, שייתנו מענה גם נגד איומים אוויריים ולא רק קטיושות. אולם הספק התחיל לחלחל במשרד הביטחון בישראל. בינתיים, נרכשה חברת TRW האמריקנית על-ידי חברת נורת'רופ-גרומאן, האמריקנית. ואז התברר, כי המדענים אינם מסוגלים לעמוד בדרישות צבא ארה"ב, לייצר מערכת לייזר שניתן להוביל במטוס הרקולס.
אנשי החברה הציעו למשרד הביטחון לפתח עבורם נגזרת אחרת של המערכת "סקאיי-גארד", שתהיה קטנה מהמערכת המקורית הנייחת, אך גדולה מהמערכת שרצה צבא ארה"ב. במערכת הביטחון התחילו לעשות מחדש את החישובים הכלכליים. עד אז הוצא על הפרויקט סכום של 400 מיליון דולר, וחלקה של ישראל בפיתוח היה 150 מיליון דולר. הקונגרס האמריקני החליט להקציב רבע מיליארד דולר לפרויקט, אך התברר שעלותו גדולה הרבה יותר, וכדי להשלימו על ישראל להקציב 250-300 מיליון דולר.
על-פי החישוב שהציגה החברה האמריקנית, הוצאה זו תכלול גם בנייה של שלוש מערכות מבצעיות עבור ישראל. בשלב זה של הדיון הכספי, תשומת הלב הוסתה מירי קטיושות לירי קסאמים לרצועת עזה, על יישובי צפון-מערב הנגב. לפי הערכות שעשו במשרד הביטחון, על-מנת להבטיח הגנה מלאה על כל יישובי הנגב הקרובים לרצועת עזה, נדרשו עשר מערכות-ירי. עלות כל מערכת נוספת אמורה לנוע בין 30 ל-40 מיליון דולר, כך שהחשבון הנוסף שישראל תשלם יגיע לכרבע מיליון דולר. כלומר, ההוצאה הכללית הייתה מעל חצי מיליארד דולר, מעבר ל-150 מיליון דולר שכבר הוקצבו לפרויקט.
נתון נוסף, שהיקשה על קבלת ההחלטה היה שהטווח המבצעי של קרן לייזר הוא 5-7 ק"מ בלבד. כלומר, מערכת הירי תהיה אפקטיבית רק בהגנה על יישובים סמוכים מאוד לגבול רצועת עזה.
ההבדל בין הנאוטילוס ל'חץ'
ההוצאה במונחים של עלות-תועלת נראתה למנכ"ל משרד הביטחון באותה עת, אלוף בדימוס עמוס ירון, מוגזמת. אמנם עלות אלומת ירי אחת נאמדת ב-3,000 דולר, וזו נחשבת להוצאה הזולה ביותר בהשוואה לכל פגז או טיל מתקדם המיועד ליירט טילים, אך כשמשקללים בחישוב הכולל גם את הוצאות הפיתוח, מדובר במערכת יקרה ביותר. לפני שמונה חודשים החליט משרד הביטחון לקרקע את הפרויקט.
משרד הביטחון לא נתן הסבר מפורט על נסיבות הקמת הפרויקט וביטולו. אבל הירי המאסיבי של קטיושות על צפון הארץ, והחשש מההפתעות שמתכנן החיזבאללה העלו מחדש את הנושא על סדר היום. אנשי נורת'רופ-גרומאן טוענים, כי אלמלא גרירת הרגליים הייתה היום לישראל מערכת מבצעית. בפגישה עם נציגיה אמר השר פרץ, כי הוא זקוק לכל הנתונים כדי לבחון מחדש את ההחלטה.
אולם החברה האמריקנית אינה יכולה לספק את הנתונים וטוענת, כי על משרד הביטחון לפנות לפנטגון שהוא הבעלים על המידע. ללא אישורו, אין סיכוי שהחברה תעביר לידי ישראל את המידע הדרוש, ובהעדר תמונה מלאה, משרד הביטחון לא יכול לקבל החלטה.
אך גם בחברה האמריקנית מאשרים, כי לנוכח מתקפת הקטיושות על ישראל, מערכת לייזר ליירוט קטיושות, שטווח הפעולה שלה כל-כך מוגבל, ניתן לפרוס רק ליד יעדים אסטרטגיים, ואין אפשרות לספק הגנה באמצעי זה על כל יישוב. זה ההבדל בין נאוטילוס לבין מערכת חץ, שהוקמה כדי להגן באמצעות שתיים עד ארבע סוללות טילים על כל מדינת ישראל. זו גם הסיבה, שח"כ שטייניץ מסרב לומר כי בהפסקת פיתוח מערכת הירי באמצעות לייזר, מדובר במחדל. "כי מדובר רק בפתרון חלקי, ולא כל טעות בשיקול דעת היא גם מחדל".