אם להשתמש במדד נהגי המוניות, הדופק המרתק ביותר של דעת הקהל הישראלית, במוניות של השבוע האחרון אפשר היה לשמוע צער רב על ההרוגים הערבים-מוסלמים, הערבים-נוצרים והדרוזים. "אפילו שהם ערבים. מה, הם לא אנשים?", ביארה נהגת מונית אחת. אותה כרוניקה של כבוד אפיינה גם את העלייה הרוסית, ובעיקר צעיריה המוכשרים, תלמידי תיכון 'שבח', שבעקבות הפיגוע בדולפינריום נגאלו ונכנסו לקונצנזוס.
בואו נוריד את הכפפות ולא ניתמם: הרבה פעמים קרנו הציבורית של פיגוע יורדת בגלל שמתברר שהפצועים וההרוגים הם "רק" המודרים מהקונצנזוס - ערבים-ישראלים, עובדים זרים וגם יהודים מקהילות ששקופות למיינסטרים. לא תמיד הטרגדיה שהם חווים עושה להם ג'סטה.
מאז החלה מלחמת לבנון השנייה, הערבים הישראלים מקבלים מקום של כבוד. ערכה של אף קטיושה לא פחת בגלל שההרוגים היו מכפר מראר, מג'ד אל-כרום, מעלות תרשיחא או ערב אל-עראמשה. הם פתחו את מהדורות החדשות, הדמעות שלהם צולמו באקסטרים-קלוז-אפ והטרגדיות המשפחתיות והאישיות סוקרו לעומק. שותפות גורל קוראים לזה, וחבל שרק בנסיבות כאלה אנחנו לומדים מהי.