ב-15 ביוני, פחות מחודש לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה וטרפה מחדש את הקלפים במזרח-התיכון, הוזמן אלוף-משנה (מיל') יגאל כרמון לסנאט האמריקני. המטרה: פרזנטציה לסנאטורים על-אודות שאיפות הגרעין של איראן. לכאורה, עוד הרצאה בנאלית שנועדה לשכנע את המשוכנעים בצורך לנטרל את איום האייטולות על העולם המערבי. אלא שבנאלי זה לא היה. כרמון, מצויד בחומר מתורגם רב אשר ראה אור לאחרונה בתקשורת הערבית, הצליח להפתיע את חברי הסנאט, ולשטוח בפניהם את התוכנית הסודית של מחמוד אחמדיניג'אד להכות את המערב, אם זה יעז להרים את הכפפה ולחבל לו במירוץ החימוש הגרעיני. על-פי כרמון, מתכנן נשיא איראן להפעיל צוללנים מחיל-הים שלו על-מנת להטביע מיכלית ענק בפתחו של המפרץ הפרסי, ובכך לנטרל את המפרץ מכל פעילות. בטלוויזיה האיראנית אף הוצגה הצוללת עליה תוטל המשימה הלאומית. התוצאה ברורה, קטלנית ומיידית: המפרץ, אשר אחראי ל-70% מצריכת הנפט של המערב, יהיה חסום, וכלכלות המערב יקרסו בזו אחר זו מחוסר באנרגיה. הקטסטרופה תהיה בשיאה. "זו תהיה פעולה בעלת השפעה בסדר גודל של פצצת אטום", אמר כרמון לסנאטורים ההמומים, וזה "עוד לפני שלאיראן יש היכולת לייצר פצצה כזו".
מאין לכרמון הידע הרב על-אודות תוכניותיו הכמוסות של אחמדיניג'אד? מניתוח מה שנאמר ונכתב בתקשורת המוסלמית. כרמון עומד בראש המכון העצמאי לחקר תקשורת המזרח-התיכון, ממר"י, העוסק בתרגום פרסומים מהעולם הערבי והמוסלמי, ובהפצתם, בצירוף ניתוחים וניירות עמדה, ברחבי העולם. לטענתו של כרמון, כדי להבין את רחשי ליבם של מנהיגי ערב, לא צריך ללכת רחוק מדי ליכולות הריגול וההאזנות המתקדמות של המוסד ואמ"ן. מספיק לקרוא את מה שהם ובאי-כוחם אומרים בריש גלי לציבור שלהם, ובשפתם.
לא פחות חשוב, הוא טוען, צריך להיות מוכנים להאמין למה ששומעים, ולא לנסות וליפות את המציאות, כשזו הופכת פחות נעימה. כך למשל, שבוע בלבד לאחר שנחתם הסכם אוסלו בין יצחק רבין ליאסר ערפאת, פרסם כרמון מאמר ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "יסודותיו הרעועים של שלום ישראל-אש"ף". במאמר טען, כמו בנבואה שהגשימה את עצמה, כי "אש"ף לא השתנה ואי-אפשר לסמוך עליו. המשטרה הפלסטינית לא תמנע אלימות, וביטחון ישראל ייפגע. המוטיבציה לאלימות ולאינתיפאדה לא נעלמה". את חוסר האמון בערפאת לא ביסס כרמון על היכרות אישית עם המנהיג הפלסטיני, אלא על נאומיו של ערפאת עצמו, כפי ששודרו בערוצי הטלוויזיה הערביים, ואשר עמדו בסתירה מוחלטת להבטחות שסיפק אש"ף במסגרת אוסלו.
"התקשורת הישראלית התעלמה לגמרי מהנאומים של ערפאת, אז החלטתי להקליט אותם, ומסרתי באופן אישי את הקלטת לקול ישראל", אומר כרמון. "חלקים מהנאום שודרו בבוקר שבו היה שר החוץ דאז, שמעון פרס, אמור להיפגש עם ערפאת. עיתונאים שאלו את פרס לפני הפגישה אם ישאל את ערפאת על הנאום המוקלט. ופרס אכן שאל אותו 'אדוני היושב-ראש, ישנן הקלטות מזויפות של הנאומים שלך שמשודרות בישראל, ושם אתה קורא כביכול לג'יהאד. האם אתה מוכן להגיב על זה?'. ערפאת ענה לו שהקלטות לא מזויפות, ורק התרגום מסולף, כי ג'יהאד זה לא מלחמת קודש".
המסר הכפול שבחר ערפאת להעביר, אחד מרוכך לאוזני המערב ושני אגרסיבי לבני עמו, הביא את כרמון לגבש את התפיסה, כי המחסום העיקרי בין ישראל לעולם הערבי הוא השפה. תובנה שהביאה אותו ב-1998 להקים את ממר"י. "ערפאת צועק ג'יהאד מכל במה, ואצלנו יש מחסומים של הבנה, קבלה, תפיסה ואי-ידיעה. הבנתי שבמחסומים האלה אני לא יכול לטפל, אבל אני כן יכול לטפל במחסום השפה".
"אחמדיניג'אד רצה שמועצת הביטחון תעסוק בעניינים אחרים"
אותה מגמה, טוען כרמון, חוזרת על עצמה גם בימים אלו. ערפאת אומנם הלך מן העולם, אבל בשאר אסד, איסמעיל הניה ושאר מנהיגי ערב ממשיכים באסטרטגיית כפל המשמעויות, כשהעולם המערבי שומע לרוב רק את מה שנוח לו. כאשר בסוף-השבוע החולף אמר ניקולס סטרן, תת-מזכירת המדינה של ארצות-הברית, בראיון לסי.אן.אן, כי המלחמה בלבנון אינה עימות מקומי בין ישראל לחיזבאללה אלא עימות אזורי שמאחוריו עומדת איראן, הייתה תחושת ניצחון במשרדי הסניף הירושלמי של ממר"י. סוף-סוף ההסברה הישראלית מחלחלת אל עורקי הממשל האמריקני, סבור כרמון, שמעריך כי את דבריו ביסס סטרן על נייר עמדה שפורסם בממר"י כשבוע לאחר פרוץ המלחמה בצפון. מספר ימים לאחר מכן הופיע כרמון בראיון באל ג'זירה, ובערבית צחה הגיב על דברי שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, שתקף את הניסיונות לכרוך את איראן וחיזבאללה יחדיו. "על מי לברוב חושב שהוא צוחק? על ישראל? על ארצות-הברית? הוא צוחק רק על עצמו כשהוא מכחיש את הקשר בין איראן לבין חיזבאללה".
אתה מדבר על מזימה. על מהלך גלובלי מתוכנן. אבל הרי הכול החל מאירוע בגבול הצפון. לחיזבאללה לא הייתה סיבה לחשוב, על סמך ניסיון העבר, שהתגובה הצבאית הישראלית לחטיפת חיילים תהיה שונה.
"להיפך, אני טוען שהם כן ציפו לכך. הרי הם לא הסתפקו רק בחטיפת חיילים. הם חיסלו צוות סיור של שמונה חיילים, ובהמשך חיממו את כל הגזרה ושיגרו רקטות על הגליל. מי שרוצה לחטוף שני חיילים ולהגביל את זה לאירוע מקומי לא היה פועל כך. זו הייתה פרובוקציה אדירה, שלא דומה למה שהיה בעבר".
אם איראן היא העומדת מאחורי המהלך, לא עדיף היה לה להמתין איתו שנתיים-שלוש, עד שיהיה בידיה נשק גרעיני?
"טעות. במהלך יולי היה אמור להתקבל אולטימטום במועצת הביטחון בנוגע להתגרענות של איראן. אחמדיניג'אד רצה שמועצת הביטחון תעסוק בעניינים אחרים ולא בתוכנית הגרעין שלו, ובכך טמון סוד העיתוי".
אבל את המארב שהכין חיזבאללה לא מכינים מהיום למחר. זה חייב תכנון ממושך.
"גם המעבר משלב המשא-ומתן בין אירופה ואיראן לשלב האולטימטום היה ידוע מזמן. לכן מדובר בתכנון ארוך-טווח מתואם בין איראן וחיזבאללה. צריך לזכור: ביוני נחתם הסכם צבאי בין איראן וסוריה, על-פיו תממן איראן עסקות נשק של סוריה עם רוסיה. סוריה הסכימה, על-פי ההסכם, לאפשר העברת נשק לחיזבאללה. הם היו מוכנים לקראת האירוע בגבול הצפון, אנחנו לא".
כרמון מבסס את דבריו על פרסום העיתון "א-שרק אל-אווסט" מה-16 ביוני, ממנו עולה כי בטהרן נחתם הסכם צבאי בין סוריה לאיראן, בתום שיחות שהתקיימו בין שר ההגנה האיראני, מוסטפה מוחמד-נג'אר, לבין מקבילו הסורי, חסן תורכמאני. "אילו היה בתודעת המודיעין הישראלי כי אכן מדובר בעימות אזורי ולא מקומי, צה"ל היה יוצא מתוך הנחה שכל טיל איראני מצוי בידי חיזבאללה, ואז חיל-הים היה נערך בהתאם", אומר כרמון. "אני מאוד מקווה שכעת חיל-האוויר לוקח בחשבון שכל טיל נגד מטוסים איראני מצוי גם בידי חיזבאללה. המלחמה הזו נפלה עלינו כמו מלחמת יום הכיפורים".
אולם, יותר מאשר מכוון כרמון את האצבע המאשימה כלפי איראן וסוריה, שלהן אינטרס ברור בפגיעה בישראל, הוא מאשים את רוסיה באחריות להתחמשות הגרעינית של אחמדיניג'אד. "אנחנו הקורבן לכך שרוסיה חותרת לחזור למעמד של מעצמה, באמצעות המחנה הערבי המוסלמי הקיצוני", הוא מבהיר. "הופיע מאמר ב'פראבדה' (עיתון רוסי, א' ב') על מלחמות הדור הרביעי, שבהן המעצמות ילחמו באמצעות באי-כוח. צריך לראות את העובדות כמו שהן: רוסיה עושה הכול כדי לרומם את איראן, שקוראת להשמדת ישראל, על-פני ערב הסעודית ומצרים - שבחסות ארצות-הברית - ולתמוך בחיזבאללה בזירה הלבנונית. זהו הסדר האזורי החדש. רוסיה עומדת מאחורי הפרויקט החשוב ביותר להשמדת העם היהודי במאה ה-21".
איך אתה מסביר את התזה הרדיקלית הזו?
"רוסיה שיקמה את עצמה, וכעת היא רוצה לחזור ולהיות מעצמה עולמית. אתה יודע כמה כואב לרוסיה לגלות שכל מדינות הגוש הקומוניסטי הצטרפו לנאט"ו? אז למי היא יכולה להעניק חסות? למדינות ציר הרשע: לאיראן, לסוריה, לחיזבאללה ולחמאס. זה המחנה שלה והיא המגנה עליו. חזרנו למאבק הבין-גושי, והפעם בלי קומוניזם. הרי רוסיה היא זו שמונעת הפעלת סנקציות נגד איראן, ומאפשרת לה להמשיך בפיתוח היכולת הגרעינית בלי שיופעלו נגדה סנקציות. היא לא רק תומכת באיראן, אלא גם נותנת החסות העיקרית של חיזבאללה במישור הבינלאומי. ויותר מכך: אני טוען שהרוסים יכשילו את הקמת הכוח הרב-לאומי בדרום לבנון, היות שהם יעמדו על כך שהכול צריך להיות לא רק על פי רצון חיזבאללה, אלא גם בתיאום איתם".
רוסיה לא לבד. גם סין שואפת להיות מעצמה.
"וזה חלק מהעניין. כאשר רוסיה אינה מסוגלת להיות משקל-נגד מול הכוח הצבאי של ארצות-הברית, היא לא רוצה להידרדר למצב של מדינה מדרג ב' מול סין. לכן היא צריכה כוח השפעה על מקורות האנרגיה. רוסיה היא ספקית האנרגיה הראשונה בעולם, בעוד שאיראן מספקת אנרגיה לסין. הברית של רוסיה עם איראן מעניקה לה שליטה בלתי רגילה על מקורות האנרגיה. תוסיף לכך גם את ההתקרבות הצבאית בין רוסיה לוונצואלה, ספקית האנרגיה השלישית בעולם, ותקבל את הנשק של רוסיה מול המערב".
3.5 מיליון דולר תרומות בשנה
כרמון, 59, עלה לארץ בגיל ארבע מרומניה וגדל בגבעת אולגה. את הקשר ההדוק לערבית הוא מייחס למורה שלו בתיכון, שהכיר לו לראשונה את השפה. בתום התיכון התגייס לעתודה, ולמד מזרחנות באוניברסיטה העברית. את שירותו הצבאי העביר בחיל מודיעין, ולקראת שחרורו ב-1988, הציע מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז, יוסי בן-אהרון, למנותו ליועץ לענייני טרור לראש הממשלה יצחק שמיר. מאחר שההצעה באה מפי בן-אהרון, שנחשב לבעל עמדות ימניות קיצוניות, התקבעה התפיסה כי גם כרמון מחזיק בעמדות ימניות. שמיר לא התלהב למנות לתפקיד אדם שלא הכיר, והחליט לבטל את המשרה. כרמון פנה אל שר הביטחון, יצחק רבין, כדי שישפיע על שמיר שלא לבטל את המשרה. רבין שכנע את שמיר, וכרמון מילא את תפקיד היועץ לענייני טרור במשך חמש שנים, ובמקביל היה חבר משלחות ישראל לשיחות השלום. עבודתו תחת שמיר, והתנגדותו בהמשך לקו שהתוו הסכמי אוסלו, הביאו על כרמון לא מעט ביקורת, על כך שפרסומיו בממר"י מוטים מתפיסת עולם פוליטית ימנית.
במהלך השנה האחרונה לכהונתו, בוצעו בארגנטינה שתי פעולות טרור רצחניות בחסות איראן, הראשונה בשגרירות בבואונוס-איירס, השנייה במשרדי הקהילייה היהודית בעיר. קפיצת המדרגה הגלובלית בפעילות ארגוני הטרור הביאה את כרמון להרצות בפנטגון האמריקני על האסלאם הפונדמנטליסטי ביומו האחרון כיועץ לענייני טרור. "זה היה ב-26 בפברואר 1993, השעה הייתה תשע בבוקר", הוא משחזר. כרמון דיבר בפני אנשי היחידה לפעולות מיוחדות במסגרת העימות בעצימות נמוכה, שהוקמה במחלקה ללוחמה בטרור של הפנטגון, והציג לנוכחים חומר הסתה נגד ארצות-הברית שהופיע בחוברת כתובה באנגלית של תנועה בשם "חילאפה", הקוראת לחזור לימי הזוהר של האימפריה האסלאמית. בחוברת נאמר כי הקפיטליזם הוא פשע שצריך להילחם נגדו. "החבר'ה הסתכלו עלי במבט שאומר 'מה אתה מגזים'", מספר כרמון. "אמרתי, 'זה מה שיש לי להגיד. גוד ביי'. שעתיים ו-24 דקות אחרי זה התחולל הפיגוע הראשון במרכז הסחר העולמי, כאשר מכונית תופת התפוצצה במרתפי מגדלי התאומים". זה היה הפרומו למתקפת הטרור הענקית של ה-11 בספטמבר 2001.
עם אהוד ברק במועצת המנהלים
את ממר"י הקים כרמון בעת ששהה בארצות-הברית ב-1997. הוא נעזר בחבר, עורך-דין, אשר סייע לו לרשום את ממר"י חינם כעמותה אמריקנית. נוצר קשר עם תורמים רבים, בין היתר עם קרנות רנדולף, גרינספאן, שוסטרמן וברי. כיום מוערכות התרומות ב-3.5 מיליון דולר בשנה, כשעיקר ייעודן הוא לכיסוי ההוצאות השוטפות של הארגון: מתשלום משכורות ל-70 עובדיו, דרך ציוד ההאזנה, מכונות העריכה ועד להפצת המידע.
תפיסת ההפעלה של ממר"י אינה דומה לארגונים דומים: לארגון שישה סניפים, כאשר הגדול מכולם ממוקם בוושינגטון. האחרים נמצאים בירושלים, בברלין, בלונדון, בטוקיו ובבגדד (ראו מסגרת). היה גם סניף שביעי במוסקבה, אך הוא נסגר בגלל בעיות תקציב. "זה לא מספיק שאתה מתרגם ומפיץ את החומר", אומר כרמון. "אתה רוצה שהחומר, כולל ניירות העמדה, יהיה בפני הגורמים הקובעים. לכן בראש כל סניף ממר"י עומד אדם שיש לו מעמד ציבורי, שיש לו גישה אל מקבלי ההחלטות. כל ראש סניף מארגן פעילות, מזמין אישים להרצאות ולכנסים".
המעמד יוצא-הדופן שרכש לעצמו ממר"י, משתקף גם בהצלחתו של כרמון לשלב אישים בעלי-שם עולמי במועצת המנהלים של המכון. בין החברים: ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק; חתן פרס נובל לשלום, פרופ' אלי ויזל; המזרחן פרופ' ברנרד לואיס, השגרירים לשעבר של ארצות-הברית לאו"ם, ג'יין קירקפאטריק וריצ'רד הולברוק; ההיסטוריון לענייני השואה, פרופ' יהודה באואר; ראש הסי.איי.אי לשעבר, ג'יימס וולסי; ופרופ' מנחם מילסון, שנבחר לעמוד בראש המועצה.
עבודת התרגום של ממר"י מתמקדת בשלושה תחומים, מסביר כרמון. העיתונות הגלויה, שמשקפת את המציאות היומיומית; ספרי הלימוד, שמקנים את הערכים והרעיונות לנוער ומאפשרים לצפות את העתיד; והדרשות ופסקי ההלכה של המסגדים והאתרים האסלאמיים, שמספקים את המימד האידיאולוגי. "התופעה הזו שנקראת ממר"י, זה משהו שהתחיל כנגד כל הסיכויים", אומר תא"ל בדימוס שלום הררי, בעבר היועץ הבכיר לעניינים ערביים של מתאם הפעולות בשטחים, שצורף לאחרונה לצוות מומחים לעניינים ערביים שהקים שר הביטחון, עמיר פרץ. "כשיגאל שיתף אותי ברעיון, אמרתי לו שחבל על המאמץ. למודיעין יש את 'חצב', וזו יחידה צבאית מנוסה וגדולה שמתרגמת את הפרסומים הגלויים בעולם הערבי. שאלתי 'מה יש לך להציע?'. התברר שהוא צדק. אני טעיתי. 'חצב', עם כל התקציבים שהיא מקבלת מהצבא, לא מספקת את מה שממר"י נותן".
למה?
"היתרון של ממר"י על-פני 'חצב', וגורמים אחרים העוסקים בתרגום החומר הגלוי המתפרסם בעולם הערבי והמוסלמי, הוא באיכות התרגום. קשה ובעייתי יותר לנתח טקסט אסלאמי דתי, מאשר לתרגם ולנתח טקסט שמופיע בספרי לימוד או בתקשורת. לפעמים, כדי לתרגם מילה אחת, משקיעים בממר"י שלוש-ארבע שעות, כולל התייעצויות עם פרופסורים למזרחנות".
בשנה הראשונה לפעילותו, זכה אתר האינטרנט של ממר"י ל-50 אלף כניסות בחודש. עם השנים גדלה ההתעניינות, ובעת שיחות השלום בקמפ דייוויד בשנת 2000, חצה מספר הכניסות לאתר את גבול החצי מיליון גולשים בחודש. מספר הכניסות הוכפל אחר פיגועי הטרור בארצות-הברית, ומאז, מעידים בארגון, מדובר בכשישה מיליון כניסות בחודש. נשיא אוניברסיטת תל אביב, המזרחן פרופ' איתמר רבינוביץ, מעיד כי "השירות שנותן ממר"י הוא מהימן. לא עושים מניפולציות בעבודת התרגום". כך סבור גם העיתונאי נחום ברנע, שאומר: "כרמון חי מתרומות של יהודים עם כוונות טובות, והוא עושה עבודה מבורכת. זו טכניקה יפה, הם אמינים, לא ממציאים כלום. חבל שהוא צודק לפעמים".
לרשימת התפוצה הצטרף גם תום פרידמן מה"ניו-יורק טיימס", מבכירים העיתונאים בעולם, שכתב במאי 2003, כי "התפקיד שממר"י ממלא בכך שהוא מביא את הקולות של הרפורמים מהעולם הערבי והמוסלמי, הוא בעל ערך רב לכל אחד שאיכפת לו מהתהליך הזה ומעוניין לעקוב אחריו". הסופר א.ב יהושע מצטרף לתומכים, ואומר כי "עבודת התרגום שעושה ממר"י היא חשובה ביותר. יש שם דברים מצמררים, ומצד שני גם מביאים את דברי הרפורמיסטים בעולם הערבי והמוסלמי. כשערבי מוסלמי כותב ב'אל חיאת': 'טבחנו את הסכם קמפ דייויד', זה נותן לי הרגשה שיש תקווה. אני מכיר את יגאל כרמון מהתקופה שהיה יועץ לענייני טרור, ומאמין שהפרסומים בממר"י לא נועדו לזרוע ייאוש, אלא גם להביא שביבים של אור".