דבי רוקדת במועדון של גולדי ואוהבת את יקי; יקי (שם שכנראה אמור לסמל משהו כמו "טיפוס מגעיל") בוגד בדבי; גולדי בוגד בחברו הטוב יקי ומפתח רומן עם דבי. הרי לנו שלוש צלעות. עכשיו רק צריך משהו שיכרוך את כל השלושה יחדיו כדי ליצור את מה שמכונה בגיאומטריה "צורה סגורה". הם שודדים בית פרטי ומתברר להם שקשה להיפטר מאוסף היודאיקה הנדיר שבזזו. הרי לנו משולש: שלושת הדמויות כלואות במצולע גורלי משותף. האם זה מספיק בשביל לומר שיש כאן סרט? לא במקרה של "לרקוד".
סרטו החדש של מרק רוזנבאום מציג את עצמו כקומדיית פשע, אך לא נמצאות בו סצנות מצחיקות. האם יכול להיות שבשל הדרמה הכושלת, סברו היוצרים כי ניתן להם לחלץ לכל הפחות גיחוך מהקהל? כך או כך, זה לא עובד. ולא שאני בא להאשים את "הקלילות" הנסבלת של הסרט, העובדה שהוא סתמי או סכמטי במופגן, אלא שהוא אף אינו צולח במטרה צנועה זו. ומדוע? יותר מכל בגלל הצילום והעריכה, שמעבר לעובדה שאינם מספקים קומפוזיציות אסתטיות, פשוט לא מבנים מרחב קולנועי קוהרנטי. גם אם לפרקים ישנו איזה הגיון מבני, אז הוא גס ביותר. כדי שסרט יהיה קליל יש צורך בעבודה כבדה מעט יותר.
הסרט מתהדר בארסנל נכבד של שחקנים מעולים, ביניהם אלון אבוטבול, יובל סגל, מוני מושונוב ועפרה ויינגרטן, אך אף אחד מהם אינו עובר מסך כמו שצריך. שוב, זוהי בעיה בבימוי, כי נדמה שאין סגנון משחק אחיד שאמור לאפיין את הסרט. השחקנים כאילו נזרקו לתוך הסצנות ישר אחרי הקריאה הראשונה והתבקשו לייצר ברגע את הקסם האופייני להם. מיטל דוהן, זו שרוקדת, היא היחידה שמצליחה לשדר, ללא היסוס ועם ניצוץ, את מה שהיא אמורה - סקס. ולא סתם סקס, אלא כזה שמעוצב לפי התשוקה השוביניסטית-פרדוקסלית לבתולה הזנותית, זו שמשלבת תמימות ילדותית קסומה ואגן עם ניסיון (דוהן מפגינה גם כישורי ריקוד מרשימים למדי). אז יש כמה סצנות בודדות שמנצלות את הפוטנציאל הסקסי, אך גם זאת באופן גס מצד אחד ולא מפותח מספיק מצד שני.
צר לומר זאת, אך "לרקוד" מתפקד בדיוק כמו סרט שמפיק ביים: כל האלמנטים שאמורים להרכיב סרט מן השורה נאספו, אך אין מי שיארגן אותם כך שיתפקדו כמכלול. "
"לרקוד", במאי: מרק רוזנבאום, ישראל, 2005, 90 דקות