אהוד אולמרט ואברהם הירשזון הבינו אתמול (ב'), שמרוב חברתיות, הם נמצאים רגע לפני הסחרור הגדול. בלב, וגם מעיון בסקרים פנימיים, הם הבינו, שהתלהבות חברתית, פופולריות של "חמלה", תביא עליהם את בנימין נתניהו, למבצע הצלה ושיקום.
זה הדבר האחרון שהם יכולים להרשות לעצמם. לא אולמרט, שחולץ מתחתית רשימת הליכוד רק כדי להחליף את נתניהו, שאיים על אריאל, עמרי וגלעד שרון, ובטח לא הירשזון, שנכנס לאוצר כחבר של אהוד.
אתמול בלילה הם הבינו, שהם חיים באופוריה של 2000-2002, כשזרקו כספים, פרצו את יעד ההוצאה, כשכולם היו חברתיים ונדיבים. הם הבינו, שמחר בבוקר, עומדת שנת המיתון 2003 ליפול עליהם. האטה, אינתיפאדה, סכנה פיננסית כבדה. הם יואשמו גם בחורבן כלכלי.
היום (ג') הם הניחו את תקציב 2007 על שולחן הממשלה. הדיון בממשלה, יתקיים ביום ג' הבא. הלחצים, הכניעות, השיחות וההצלחות, לא ייגמרו עד רגע לפני ההצבעה.
האינטרס הראשון של אולמרט הוא, להחזיק את ממשלת קדימה לפחות עוד שנה וחצי. הליכה לבחירות עכשיו, לפני ההתארגנות הגדולה, לפני הבחירות לרשויות המקומיות, שימסדו את המפלגה וירשתו אותה - משמעותה חיסול.
אבל כדי לשרוד, הוא חייב "להלך בין הטיפות". בין החמלה לחברתיות. בין הכלכלה לביטחון. בין עמיר פרץ שמתנדנד במפלגה שלו, לבין אלי ישי שחייב להיות יותר חברתי מפרץ. ובין הגימלאים שרוצים כסף, אבל יוותרו כדי לשמור על הממשלה, כי הם לא מאמינים שישמרו על כוחם בבחירות חדשות.
להירשזון הכי חשוב להיות שר אוצר אמיתי. שהתקציב יעבור בממשלה, שיעבור תחת המסגרות שנקבעו: קצב גידול ההוצאה לא יעלה על 1.7%, כל תוספת קבועה בתקציב תחייב קיצוץ במקום אחר. שבצד תחיה לה, בעצמאות מלאה, ה"קופסא", המילה החדשה בלכסיקון: קופסא חוץ-תקציבית, חד-פעמית, של 3.5 מיליארד שקל, לשיקום הצפון ומילוי מלאים.
2.5 מיליארד שקל לצבא, 1 מיליארד שקל לצפון.
לפני שבוע נשלח מנכ"ל האוצר, יוסי בכר, לוושינגטון ולניו-יורק. הוא שיכנע את הממשל ואת חברות דירוג האשראי, שהפריצה, "הקופסא", היא חד-פעמית. היה לו קשה, כי גם בשנה שעברה, הוא נשלח לשכנע אותם לתמוך בפריצה תקציבית חד-פעמית, עבור ההתנתקות. כל שנה, והחד-פעמיות שלה. עוד עקרון של הירשזון ואולמרט, שוב בחסות נשיפתו המאיימת של נתניהו: לא מעלים מיסים, גם לא מע"מ.
פרץ הוא הבעיה של אולמרט. מפלגתו עוד לא החליטה סופית, אם היא בחוץ או בפנים. לחץ גדול מדי על פרץ, ימוטט אותו מבפנים. לכן גזירות תקציביות חברתיות חוסלו בזו אחר זו, ובמקביל התגלתה נדיבות בתקציב הביטחון.
רק שפרץ לא ייפגע. אז הוסיפו 2 מיליארד לצרכים חברתיים. פרץ מתבקש להיענות רק לוויתור אחד: לקיים את הפעימה השנייה בהעלאת שכר המינימום, 125 שקל באפריל, אבל להסכים לדחות את הפעימה שלישית, 125 שקל, מיוני 2007 לדצמבר.
"שמע עמיר", אמר לו הירשזון אתמול. "תאמין לי, שהמסגריה בצפון הארץ לא מסוגלת לשלם את שכר המינימום שלך. לך תשאל אותם". כך פרץ יסכים לבסוף לתמוך בתקציב.
הגימלאים מתחרים בעבודה, בש"ס, באגודת ישראל. יותר חברתיים מחברתיים. דורשים תוספת של 800 מיליון שקל, מעבר ל-650 מיליון שניתנו בהסכם הקואליציוני. אבל הגמלאים יעשו רק שרירים, ויצביעו בעד. הם חייבים לשמור על מה שיש.
לאלי ישי, יו"ר ש"ס, אין בעיה עם הקואליציה. הוא דווקא רוצה לשמר אותה, אבל ישי אומר: "אני חייב להיות יותר חברתי מפרץ". ישי ואנשיו יימנעו, או יצביעו נגד. אין דרך למלא את רצונותיו: תוספות כבדות למעונות יום וצהרונים של רשת החינוך.
ישי ייצא ויבוא אצל אולמרט והירשזון, שישכנעו אותו שבתקציב יש כבר מספיק סוכריות לאנשיו, למשל עוד 200 מיליון שקל לילדים בסיכון, אחרי 200 מיליון שקל ב-2006. ישי יתייצב אצל הרב עובדיה יוסף, וינסה לשכנע אותו.
שרי קדימה יצביעו בעד התקציב, כי אחרת הכל ייגמר. גם שני "החברתיים-המודרניים", מאיר שטרית, שר הבינוי והשיכון ושר המשפטים, וגם שאול מופז, שר התחבורה, שצריך, למשל, להסכים להעביר 1 מיליארד שקל מתקציב הרכבת לצפון.
שמעון פרס מבטיח שיביא הרבה כסף, תרומות שיאסוף מרחבי העולם. מבטיח שיסגור חורים בתקציב, בצפון, בביטחון, בחברתיות. רק שמרוב התרגשות הוא שכח את הנגב. התכנית לנגב נגנזת. עכשיו הפנים לצפון.