אהרן ברק הוא המשפטן המבריק ביותר שידענו. הוא האיש שהשפיע יותר מכל אחד אחר על מערכת המשפט, על המשפט הישראלי עצמו ועל המדינה עצמה. האיש החם והלבבי, בעל היכולת הרטורית המדהימה, הכריזמה ויכולת השכנוע (לא פעם בעזרת "מלכודת דבש") כבש לבבות ומוחות רבים. מנגד, כוחו וכוחניותו הקימו לו מתנגדים לא מעטים. בתקופתו גם צנח האמון בבית המשפט בצורה משמעותית. ב-31 שנותיו בשירות הציבורי, 28 מהן כשופט, הוא רשם ציוני דרך רבים. בפניכם כמה מהמעניינים שבהם.
להרוג ג'וק ולנוח
"אסור לתת לזה יד. את הג'וק הזה, רבותיי, צריך להרוג כשהוא קטן". כך פתח ברק את המערכה שלו נגד מה שאיים, אולי יותר מכל, על ההגמוניה והכוח של בית המשפט העליון - הרעיון להקים בית משפט לחוקה. חלק ניכר משנת 2001 הקדיש ברק למיגור הרעיון, ויש האומרים כי הגזים בלובי שעשה בכנסת נגד הצעות החוק. "בית משפט לחוקה הוא שם קוד לבית משפט פוליטי", אמר.
בבוקר שלאחר ההצבעה הטרומית על הצעת החוק הפרטית בעניין בימ"ש לחוקה, שעברה ברוב של 52 מול 27, זימן ברק ללשכתו כמה מאנשיו. הוא ביקש לברר מתי לפי לוח הזמנים שלו צפויות לו הופעות פומביות שבהן הוא עתיד לשאת דברים. ביומן היו כמה, ובהן הרצאה בכנסת, בטקס הפרידה מהיועץ המשפטי דאז, צבי ענבר. ברק החליט מייד: זה המקום. שם יישא את נאום פתיחת הקמפיין נגד בית המשפט לחוקה.
לא כולם בסביבתו הקרובה של ברק חשבו שמדובר ברעיון טוב. אמרו לו שללכת לכנסת כדי לנאום נגד הצעת חוק, זה מעשה שיגרור הרבה אש והפוליטיקאים לא יעברו על כך לסדר היום. את ברק לא עניינה הפרדת הרשויות. דווקא בכנסת ודווקא באופן הכי גלוי, אמר.
ברק לא יכול היה להרשות שההיסטוריה תגדיר אותו כמי שאחראי להקמת בית המשפט לחוקה, כמי שמפעל האקטיביזם העקשני שלו הוליד צמצום דרסטי בכוחו של בית המשפט העליון. ברק ניהל מאבק אידיאולוגי, אבל גם אישי. הוא קיים פגישות שכנוע עם פוליטיקאים, עיתונאים ומשפטנים, הרצה, נאם ומה לא. עם כל סלידתו מעימותים, זו היתה מבחינתו מלחמת אין-ברירה ולא מלחמת רשות. העובדה שהרעיון אינו נבחן עוד ברצינות, מעידה על המנצח. "
חברתי, רותי
אם יש משהו אחד שהוציא את ברק מהכלים, והביא אותו לחרוג מכללי הנימוס, מלבד בית המשפט לחוקה, זוהי פרופ' רות גביזון, מומחית למשפט חוקתי, שבמשך שנים היתה לבכירה ולקשוחה ביותר מבין מתנגדי ברק באקדמיה. משנת 99' ביקרה גביזון את האקטיביזם שהנהיג ברק, ואת הרחבת זכות העמידה והשפיטות. "אין תקדים בעולם למצב שבו בית המשפט מכריז על מעמד-על לחוקי יסוד ונוטל לעצמו סמכות של ביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת ללא הוראה מפורשת", כתבה בספרה על המהפכה החוקתית.
גביזון, ממייסדי האגודה לזכויות האזרח, הפכה לפתע לאהובת החרדים בשל עמדתה, שלפיה אם בית המשפט העליון עוסק בערכים, עליו להיות ייצוגי יותר. החל משנת 2004 עלה שמה של גביזון כמועמדת לעליון והחל הדיון הציבורי בה. כשהשרה ציפי לבני ביקשה למנותה, זה כבר הפך לעניין אישי וברק נעמד על רגליו האחוריות. גביזון, מבחינתו, היא סדין אדום המאיים על האג'נדה שלו.
באופן חסר תקדים, ברק יצא נגדה פומבית. "רותי היא חברה טובה שלי", אמר, אבל "היא מועמדת לא כי היא מוכשרת, אלא כי יש לה אג'נדה. זה כשלעצמו לא טוב. האג'נדה של רותי לא נראית לי טובה לעליון". הציבור זעם. "ולברק אין אג'נדה?", שאלו כולם. בהמשך, הצטער ברק על נאום האג'נדה, אך רמז על נימוק נוסף נגד גביזון: "אין לה מזג שיפוטי". כמו בכל עימות עם שר משפטים, ברק ניצח. כמעט שנתיים אמנם לא מונו שופטים לעליון, אך לבני לא הצליחה למנות ולו שופט אחד. "
משבר משוב השופטים
משוב השופטים של לשכת עורכי הדין היה מוקד מריבה בין השופטים לעורכי הדין, שהביא את הראשונים להחרים את אירועי הלשכה ומוסדותיה, לרבות הכנס השנתי באילת. השופטים טענו שדירוגם מהווה פגיעה בעצמאות השיפוטית, ואילו הפרקליטים טענו, שהתנגדות השופטים מצביעה על אטימות ציבורית. בצעד חסר תקדים, פירסם ברק הודעה, לפיה "ציון" גבוה במשוב לא יועיל לקידומו של שופט ו"ציון" נמוך לא יפגע לו בקידום. "המשוב הוא אסון לשיפוט הישראלי", אמר. עם זאת, הוא סירב ליזום את החרם, משום שידע שיזדקק להתנגדות הלשכה לבית המשפט לחוקה.
שרי משפטים ניסו לגשר, אך לשווא. נציגות השופטים, בהנהגת היו"ר הקשוח מיכה לינדנשטראוס, התחפרה בעמדותיה. הוא וברק נפנפו בחלופה למשוב: נציב תלונות הציבור על שופטים. כשהגיע הנושא לוועדת החוקה, יצא המרצע מן השק: שיהיה אומבודסמן פנימי, שופט בדימוס שיוכפף להנהלת בתי המשפט, הציעו שליחי ברק. הנימוק? חיסכון ויעילות, כמובן.
ההמשך כבר ידוע, ובדצמבר שעבר הסתיימה הסאגה בפשרה, לפיה לפחות בשנה הקרובה לא ייערך המשוב, ותוקם ועדה משותפת לצדדים, שתגבש דרכים לבקרה על התנהלות שופטים. ברק הספיק להגיע לכנס באילת, כדי להיפרד מציבור עורכי הדין. "אני שלם עם עצמי ויודע היטב מהם כישלונותיי", אמר להם. "אני מכיר בהם, ומדבר עליהם. אבל אני יודע גם את ההישגים. אם הצלחתי לרשום הערת שוליים בהיסטוריה שלנו, זה הסיפוק הגדול ביותר". "
הכהונה והשררה
בשנת 78', אחרי שלוש שנים כיועץ המשפטי לממשלה, נבחר ברק פה-אחד ע"י הוועדה לבחירת שופטים, וזאת בהמלצת שר המשפטים, שמואל תמיר, ונשיא העליון דאז, ד"ר יואל זוסמן, שאהב אותו כבן. העיתוי למינוי לא היה מקרי: ברק ידע שלפי שיטת ה"סניוריטי" הוא ימונה לנשיא אחרי שמגר, ולמרות שבאחרונה טען כי לא אהב את הנשיאות, הוא סירב להארכת כהונתו כיועמ"ש.
זוסמן אישר בזמנו לראש הממשלה, מנחם בגין, לקחת את ברק לקמפ-דייויד למו"מ על הסכמי השלום. העובדה ששופט פעיל בעליון עוסק בהליך מדיני עוררה ביקורת ציבורית. הקשר עם בגין לא הפריע אחר כך לברק לשבת כחבר בוועדת כהן, לחקר אירועי סברה ושתילה.
כשעמד להתמנות לנשיא ב-95', יזם רבין ניסיון להאריך את כהונת שמגר ב-5 שנים. באופן מפתיע, ברק תמך משום שרצה שגבו הסמכותי של שמגר ימש יך לסוכך על המהפכות שהוא מחולל. עם הביטחוניזם של שמגר הוא כבר למד לחיות, לא לפני שכמעט היה ביניהם קרע, בעקבות שני פסקי הדין המרכזיים בפרשת קו 300 (החנינות ומינוי יוסי גינוסר לשר). לבסוף, שמגר גנז את הרעיון, כשהבין שהחוק ייקרא על שמו.
ברק, כידוע, מעולם לא היה עו"ד והפעם הראשונה שדרך בבית המשפט היתה כיועץ. בביוגרפיה "כבודו" מסופר, שערב מינויו לנשיא ביקש ברק משמגר לכהן לזמן מה במחוזי, כדי ללמוד מה זה. שמגר סירב, בנימוק שזה לא רציני. "
מכת ברק
ברק היה איש של מהפכות, ובראשן "המהפכה החוקתית", מונח שטבע בשנת 95', בפרשת בנק המזרחי, שהיתה גם פסק דינו האחרון של שמגר. ברק הכריז על מעמדם העל-חוקי של חוקי היסוד, ועל סמכות בית המשפט לבטל חוקים הסותרים אותם. מאז, בעקביות, הוא עיגן בהם זכויות אדם שלא נכללו בהם במפורש.
מלבד ביטולה המעשי של זכות העמידה בבג"ץ ופתיחתו לכל דיכפין, ברק חולל בתוך שנים ספורות שורה של מהפכות בתחומי משפט רבים. "מעטים הם בתי המשפט שבהיסטוריה שלהם ניתן לאתר עשור כל כך מהפכני, כמו זה של העליון שלנו בשנות ה-80", כתב פרופ' מני מאוטנר בספרו "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי".
ברק לא הסתדר עם כבילות השופט ללשון הטקסט המשפטי, בין אם בחוק או בחוזה. הפיתרון שלו היה לנטוש את הכללים הפורמליסטיים ולעבור לערכים אמורפיים ורחבים, כמו תום-לב, מתחם הסבירות, הציבור הנאור, האדם הסביר, מידתיות ועוד, במטרה להעניק לשופט שיקול-דעת רחב ככל האפשר ולהשיג צדק. "אני כלל לא מבין איך אפשר לשפוט בלי ערכים", אמר בעבר. ברוב המונחים, אגב, עשו שופטים שימוש כבר לפניו, אך הם מזוהים איתו בשל הרוח השונה לגמרי שהפיח בהם.
באמצעות הפרשנות, לה הקדיש ספרים ("פרשנות במשפט", "פרשנות תכליתית"), פסקי דין (אפרופים וארגון מגדלי הירקות), מאמרים והרצאות, הוא חיסל את "תורת שני השלבים" הקבועה בחוק החוזים. מתנגדי השיטה אומרים, שמונחי השסתום הללו כילו את הוודאות העסקית והמשפטית. "אמת ויציב - אמת עדיף", נהג ברק להשיב. "
אופוזיציה מבית
כמעט לכל אורך 28 שנות השיפוט שלו, היה לברק אופוזיציונר אחד דומיננטי מקרב השופטים. בתחילה היה זה המשנה לנשיא, מנחם אלון. בהמשך, היה זה בעיקר השופט מישאל חשין. בין לבין, יצא נגדו בהתבטאויות פומביות גם הנשיא לשעבר, משה לנדוי.
עם אלון הוויכוח היה אידיאולוגי-תיאולוגי. אלון אומר שתפיסתו של ברק היא דתית קיצונית, אלא שבמקום ההלכה הוא מניח במרכז החיים את המשפט. "לדעת ברק", אמר, "למערכת המשפט יש אופי דתי הכולל את כל ההוויה של האדם". אחת המחלוקות ביניהם נגעה לשאלה מהי "מורשת ישראל" אליה מפנה החוק במקרה של לאקונה. מבחינת אלון, היה זה המשפט העברי. מבחינת ברק, אלה הם ערכי צדק ויושר.
המחלוקות העקרוניות בין השניים התבטאו כמעט בכל נושא, אך העימות הקשה ביותר נרשם בפרשת ז'רז'בסקי, בה נחלקו השניים בשאלת שפיטותם של הסכמים פוליטיים בין מפלגות. אלון יצא גם נגד השימוש המופרז בעיקרון תום-הלב כיוצר זכויות יש מאין ("אין אדם - אף תם הלב - יודע תום-לב מהו ועד היכן הוא מגיע") ונגד הרחבת זכות העמידה ("שכרה יוצא בהפסדה"). גם אחרי שפרש, המשיך אלון לבקר מפעם לפעם את האג'נדה של ברק.
הוא לא היה היחיד. הנשיא לנדוי נתפס כמתנגד הגדול למהפכה החוקתית, אותה הגדיר כ"מעין דיקטטורה שיפוטית". לדבריו, ברק הוביל את הרשות השופטת בדרך לא דרך. "הוא מצליח לשלוט לא רק במערכת המשפט, אלא גם באקדמיה ובתקשורת המשפטית. הוא מטביע את חותמו האישי על הקהילה המשפטית כולה. השאלה מה מריץ אותו היא שאלה שאין לי עליה תשובה". "
נשק יום הדין
לפחות פעמיים בקריירה שלו איים ברק בהתפטרות. הפעם הראשונה נגעה לקידומה של אשתו, אלישבע ברק-אוסוסקין (המכונה אליקה), מבית הדין האזורי לעבודה לבית הדין הארצי. היה זה בשלהי נשיאותו של מאיר שמגר, וברק ידע שזו ההזדמנות לדחוף למינויה, משום שלאחר שימונה בעצמו לנשיא הוא לא יוכל להעביר את המינוי של אשתו.
מינויה עורר סערה בציבור. אליקה נחשבה לשופטת איטית ולא יעילה (הגם שזכתה להערכה מקצועית), וברק כידוע אינו אוהב שופטים איטיים. לכן, ייחסו לו נפוטיזם. הסיבה השנייה היתה ששופטים ותיקים ממנה ציפו לקידום. "לא אסכים שהיא תוותר על קריירה בגללי", הכריז ברק ואיים להתפטר.
לשמגר לא נותרה ברירה. לא רק שהוא העלה את מועמדותה (אך נמנע מלהצביע, כפי שנמנעו שני השופטים האחרים החברים בוועדה לבחירת שופטים), הוא אף רקם עסקה סיבובית: השופט ברוך אזולאי, שהיה ותיק מאליקה והתמודד מולה על התפקיד, מונה למחוזי בבאר-שבע. מדובר בצעד נדיר שבו שופט עבודה מתמנה לערכאה אזרחית. כדי לפנות מקום לאזולאי, מונה השופט הבאר-שבעי יעקב טירקל לעליון. על העימות הזה מדבר ברק במונחים של איזון אינטרסים. לשיטתו, חוסר הצדק שבעיכוב שרירותי של קידומה, רק בשל קירבתה אליו, הופך את התערבותו לאמצעי מידתי ולגיטימי.
ב-2003 איים ברק שוב להתפטר, לאחר שנכשל בניסיונו למנות את פרופ' נילי כהן לעליון. בישיבת השופטים שקדמה להתכנסות הוועדה, הועדפו אליקים רובינשטיין, מרים נאור, אשר גרוניס ועדנה ארבל על פני כהן, שאת ההתנגדות לה הובילו ביניש וחשין. "בנסיבות אלו", אמר ברק לשופטים, "אני לא חושב שאני יכול להמשיך בתפקידי". בניגוד לפרשת אליקה, האיום לא עזר, אך גם לא מומש. "