בבחירות שהתקיימו בשנת 2003 הפסיד פיני קבלו את תפקיד ראש עיריית בית שאן. ככל מערכת בחירות מוניציפאליות בארצנו, גם זו שבבית שאן לוותה בכתבות במקומונים ובהשמצות של המועמדים. לאחר שהפסיד את הבחירות, בחר קבלו שלא להבליג והגיש תביעת לשון הרע נגד יהודית ושרון רביב, הבעלים של המקומון "שיחת העיר", המתפרסם מדי שבוע בבית שאן ובסביבתה. בתביעתו של קבלו פרש בא-כוחו, עו"ד שמואל סעדיה, רשימה ארוכה של 24 פרסומים, אשר לטענתו היו בגדר לשון הרע אודות קבלו. המדובר בפרסומים מסוגים שונים. כאלה המתייחסים אל כושרו של קבלו לנהל את העיר. אחרים המאשימים אותו בהאשמות שונות ומשונות. היו שציטטו את דעתם של אחרים על קבלו ועל פועלו. וכו'.
אף כי המשפט התנהל במשך כשנתיים, בחרה שופטת בית משפט השלום בתל-אביב, חנה ינון, להוציא תחת ידיה פסק דין קצר ותמציתי, בו התקבלה תביעתו של קבלו רק בחלקה. מתוך הפרסומים הרבים, מצאה ינון כי שניים מהווים לשון הרע אודות קבלו, ובגינם היא חייבה את בני הזוג רביב לשלם לו פיצויים בשיעור 25 אלף שקלים ועוד כעשרת אלפים שקלים כהוצאות משפט.
"צודק התובע בטרונייתו כנגד הנתבעים בכך שעצם היותו איש ציבור אינו מתיר רמיסת כבודו, השפלתו וביזויו רק משום קיומה של מערכת בחירות מוניציפאלית במקומותינו ורק משום היותו של התובע איש ציבור מתוך בחירה", פתחה ינון בקביעה עקרונית. "אמנם במערכת בחירות שכזו הרי שעתונים מקומיים נוטים, לדאבוננו, להפוך ל'צהובונים' ומפרסמים כמעט כל מה שהנייר סובל, ברם, ביטויים אשר נאמרו בכתבות דנן, קרי: 'האיש הזה 'גנב' זכויות יוצרים' ו'הטירוף של קבלו' - עולים בקנה אחד עם לשון סעיף 1 לחוק אשר נועד למנוע פרסום ביטויים מבזים ומשפילים מסוג זה", כמעט סיכמה.
היא קבעה, כי תיאורו של קבלו כ"גנב זכויות יוצרים", שעה שלא פורט מה עשאו ל"גנב", וכן ציורו כאחוז "טירוף", "מהווים ביטויים העולים כדי לשון הרע על פי החוק, אשר כל מטרתם להשפילו, לביישו ולבזותו בעיני הרבים". ינון הוסיפה והתייחסה לכך, שהנתבעים לא קיבלו את תגובתו של קבלו לכל פרסום, כנדרש. היא קבעה, שבכך לא נהגו הנתבעים באופן ראוי ומקצועי והביעה את החשש, שלפיו הם "נשבו בסחף פרסומי 'האופוזיציה', אשר אכן זכתה בראשות העיר עם סיום מערכת הבחירות דנא ופרסמה בעתונו עם 'התחלפות השלטון' פרסומים רבים, בעלי היקף כספי רב".
ינון סיכמה בקובעה, כי מירב הכתבות, לשונן בוטה ומעליבה. עם זאת, היא בחרה שלא לנתח 22 מן הכתבות, ורק בנוגע לשתיים היא קבעה, כי הן "עולות כדי לשון הרע כמשמעו בחוק אשר כל מטרתן ביוש התובע, השפלתו וביזויו - ואין ביניהן לבין אמת עיתונאית או חופש הביטוי ולא כלום" (ת"א 25776/04). "