*תוצאות הבחירות לקונגרס בארצות הברית היו עניין של מצב רוח. ואם מצב רוח, מה לכם קפריזית יותר ממדינת וירג'יניה העתיקה והמיוחסת, זו העומדת לציין בקרוב את יום הולדתה ה-400. היא הנחילה לאמריקה חמישה מששת נשיאיה הראשונים. היא הניבה את הגנרלים המבריקים ביותר של מלחמת האזרחים. היא העניקה לאמריקה את המושל השחור הראשון. היא לא הצביעה בעד מועמד דמוקרטי לנשיאות זה 42 שנה. הסתיו הזה היא הניבה את אחת הדרמות הפוליטיות הגדולות ביותר.
בשוך הדרמה, וירג'יניה העבירה את הסנאט לידי המפלגה הדמוקרטית, והשלימה את קיצוץ כנפי הנשר של ג'ורג' בוש. מה היה יאה יותר למאורע הזה מאשר אקורד הסיום שלו: המועמד הדמוקרטי המנצח הניף את זוג נעלי השלושת-רבעי הבלויות שהוא הבטיח לחלוץ רק לאחר הניצחון. אז, לפני ארבעה חודשים, כל השומע צחק. הסקרים חזו לו, לג'יימס ווב, תבוסה ניצחת מידי הסנאטור הרפובליקני הפופולרי והמשופשף ג'ורג' אלן. כשווב שאל את יועצו הפוליטי מה סיכוייו לנצח, היועץ התבונן בו בעצב והשיב: 15%.
איך הצליח ג'יימס ווב להפוך על ראשה כל חוכמת אנשים מלומדה, זה עניין שיילמד אל-נכון בקורסים לפוליטיקאים מתחילים. אמריקה אוהבת סיפורים כאלה. הבו לה אנדרדוג, שיחטוף את הגביע בשנייה האחרונה ממש, והיא תלקק את שפתיה. היש מיצוי מובהק של "החלום האמריקני" יותר מן העלייה המסחררת מבלואים אל עושר, או מאלמוניות אל תהילה?
הסנאטור המיועד ווב טלטל אפוא את נעליו לעיני המצלמות, והתחיל את נאום הניצחון שלו במלים, "מחר יום חיל הנחתים, ואני רוצה לשלוח את ברכותיי לכל איש מארינס". הקהל ציפה לשורת מחץ, והיה מוכן לכבד אותה בתרועה רמה. זה היה קהל של לוחמי השוחות הפוליטיות, אנשים שעשו את העבודה השחורה, נקשו על דלתות, הרימו טלפונים, תלו כרזות, ישנו מתחת לשולחן במשרד, אם בכלל. הם היו צעירים, אידיאליסטים, ליברלים, אולי רדיקלים, אולי פציפיסטים. לא היה להם שום דבר מיוחד נגד המארינס, אבל לרובם הגדול כנראה גם לא היה משהו מיוחד בעד הקשוחים ההם.
הפעילים הוירג'יניים השתתפו בהרפתקה פוליטית עוצרת נשימה, חצו ים סוער, מילאו תפקיד כלשהו בשינוי היסטורי. ריח הניצחון כבר עמד בנחיריהם, עכשיו הם רצו גם לטעום את טעמו. מארינס? בקושי היה אפשר לשמוע תרועה חטופה, מאולצת ורפה. אבל מארינס זה ג'יימס ווב: גיבור מלחמה רב עיטורים מימי וייטנאם, שפילס דרך במדרג הצבאי, נכנס לפוליטיקה ימנית מאוד, שימש שר הצי במשרד ההגנה של רונלד רייגן, כתב ספרים לא-רעים על מלחמות ועל לוחמים (עם קטעים ארוטיים, שמסע הבחירות של יריבו ציטט בעונג). הוא מצא את עצמו במפלגה הדמוקרטית באופן לא כל-כך טבעי. רפובליקנים היו מריעים אל-נכון לשורת הפתיחה הפטריוטית שלו. דמוקרטים אינם פטריוטיים פחות, אבל הם נוטים להתלהב קצת פחות מזקיפת הנשק ומהנפת הדגל.
המבוכה שהשתלטה על הנוכחים בעצרת הניצחון לא התארכה יותר מדי. מקץ שני משפטים חגיגיים על נחתים ועל ותיקי המלחמות, הסנאטור המיועד צלף ברפובליקנים. הוא קרא לנשיא בוש לשים קץ לשיטות התעמולה של מפלגתו, שעניינן "פילוג, רצח אופי, הסחת דעת". והוא הוסיף: "זו הייתה מערכת בחירות ברוטלית, ובמידה רבה היא הייתה ברוטלית שלא לצורך". הקהל נשם לרווחה. הנה מלים הראויות לתשואות. ואמנם, תרועה אדירה בקעה מכל הגרונות.
הדמוקרטים, נגד כל הקשיים
רוב האמריקנים אינם מתרגשים במידה כזאת מפוליטיקה. הם אינם אוהבים לראות או לשמוע פוליטיקאים כועסים, בוודאי לא בנאום הניצחון שלהם, כאשר המסורת מחייבת נדיבות ונימוסים טובים. אבל לא הרי 2006 כהרי רוב קודמותיה. השנה הזו היא שנת הכעס. מושחתים, נמאסתם. שקרנים, נמאסתם. בזבזנים, נמאסתם. שלומיאלים, נמאסתם. שוועת המאיסה של אמריקה הייתה מחרישת אוזניים. לא משנה מי ישלוט בקונגרס, אמרו האמריקנים, ובלבד שלא יהיו אלה הרפובליקנים (הרפובליקנים לא יתקשו להכיר את הנסיבות ואת הסיסמאות. הם ניצחו ב-1994 בזכות שאלה רטורית של שתי מלים, Had Enough? "הספיק לכם?")
ניצחונו של ג'יימס ווב היה הקליימאקס הטבעי של תהליך פוליטי שבמרוצתו הופרכו רוב הציפיות הטבעיות. יודעי דבר הסבירו שהדמוקרטים יתקשו לחזור ולכבוש את בית הנבחרים, מפני שאין כוח גדול בפוליטיקה האמריקנית יותר מכוח האחיזה במשרה. פוליטיקאים מכהנים אינם נוטים להפסיד. הדמוקרטים יתקשו, מפני שהרפובליקנים ניצלו בשנים האחרונות את הדומיננטיות שלהם בשורה של מדינות מפתח, כדי לחזור ולשרטט גבולות שרירותיים של מחוזות בחירה באופן שהוסיף רפובליקנים וגרע דמוקרטים. הדמוקרטים יתקשו לכבוש את הסנאט מפני שיהיה עליהם לגרוף שישה מושבים נטו, מהם מושבים במדינות שפשוט אינן מסוגלות להצביע בעד דמוקרטים: וירג'יניה, טנסי, מיזורי, מונטנה. הדמוקרטים יתקשו לכבוש מפני שלרפובליקנים יש יתרון מכריע בגיוס תרומות. השבועון הפיננסי רב-היוקרה "בארונס" חזה בביטחון גמור, רק שבועיים לפני הבחירות, שהרפובליקנים ינצחו פשוט מפני שיש להם הרבה יותר כסף. הדמוקרטים יתקשו מפני שהרפובליקנים פיתחו למדרגת אמנות, או אפילו מדע, את פעולת ההוצאה של מצביעיהם אל הקלפי. כך הרפובליקנים ניצחו בבחירות האחרונות לנשיאות, כך הם ניצחו בשני סיבובים קודמים של בחירות לקונגרס.
לא ממנה ולא מקצתה. הבחירות האלה הוכיחו כי דווקא אפשר לנצח עם פחות כסף; דווקא אפשר להכות את אוחזי המשרות; דווקא אפשר להתגבר על שרירותיות הגבולות הגרוטסקיים של מחוזות הבחירה; ועם טיפ-טיפה מזל אפשר אפילו לגרוף שישה מושבים בסנאט.
דמוקרטיה יציבה, לא יציגה
בעצם טיפ-טיפה היא לשון המעטה. לדמוקרטים היה ליטר של מזל. כאשר בחירות מוכרעות ברוב של 3,000 קולות מתוך 400 אלף (במדינת מונטנה), וברוב של 7,200 קולות מתוך 2.36 מיליון (בוירג'יניה), קצת קשה לדבר על "צונאמי פוליטי". למען האמת, הפרשי הניצחון האלה שקולים כמעט כנגד הטלת מטבע. הם מקריים לחלוטין.
כנגד התלונה על ההפרשים המקריים בוירג'יניה ובמונטנה אפשר להגיד שאלמלא התמזל מזלם של המועמדים הדמוקרטיים במדינות האלה, הבחירות היו נעשות מופת של דמוקרטיה לא-יציגה. הסיבה: בבחירות לסנאט, 31 מיליון אמריקנים הצביעו בעד מועמדים דמוקרטיים, ורק 25 מיליון בעד רפובליקנים. תנודה של עשרת אלפים קולות הייתה מספיקה להעניק ניצחון לרפובליקנים המובסים. זה היה שם ללעג את הרעיון של דמוקרטיה יציגה. כיוצא בזה, התחרות בבית הנבחרים התנהלה לאמיתו של דבר רק בקצת יותר מעשירית המושבים העומדים לבחירה. בשאר המושבים, בעלי החזקה הנוכחיים כל-כך בטוחים, עד שאין אפילו טעם לנסות. ממילא, היעד חדל להיות רוב בבחירות לקונגרס, ונעשה רוב ב-50 מחוזות בחירה "תחרותיים".
ערב הבחירות, מראיין ברשת הרדיו הציבורית שאל את יועץ הסתרים הנשיאותי קארל רוב על הסקרים, שהראו פעם אחר פעם יתרון דמוקרטי מוחץ. רוב השיב למראיין בפסקנות, "לך יש מתמטיקה משלך, אבל לי יש המתמטיקה", בה"א הידיעה. לפי דעתו של רוב, הרפובליקנים עמדו לנצח במושבים החשובים באמת. זה לא קרה. אבל זה בהחלט היה יכול לקרות: רוב דמוקרטי במניין הקולות הכללי, רוב רפובליקני בחלוקת המושבים. אפשר להתווכח על המידה שבה שיטת בחירות צריכה לחזק את המפלגות הגדולות, כדי שיוכלו להרכיב ממשלה יציבה. אבל נוסחה אלקטורלית המעניקה ניצחון למפלגה המפסידה אינה יכולה להיחשב לדמוקרטית.
הסנאטור הרפובליקני ג'ורג' אלן, האיש שהפסיד בוירג'יניה, השתדל להיות בן תרבות בנאום התבוסה שלו. "אזרחי וירג'יניה הם הבעלים של הממשלה", הוא אמר, "והם השמיעו את קולם". ואלן מיהר להוסיף, "אני מצדד בדמוקרטיה יציגה". זה כמובן יפה מאוד מצדו, אבל עד כמה הדמוקרטיה הזו יציגה? היא בוודאי יציבה מאוד. זה 150 שנה שדמוקרטים ורפובליקנים מחלקים ביניהם את העוגה (הרפובליקנים השתתפו בבחירות בפעם הראשונה ב-1856).
אמריקה התרגלה
במרוצת השנים אמנם נעשתה שורה של ניסיונות לקרוא תיגר על המונופול הכפול, או הדואופול, של שתי המפלגות האלה. אבל גם כאשר חלקו זו על זו בחריפות, הן עשו יד אחת כדי למנוע עליית אלטרנטיבה. כמעט כל מדינות ארצות הברית מערימות מכשולים טכניים עצומים לפני מועמדים עצמאים, או מועמדים של מפלגה שלישית. ממילא לבוחר אין ברירה אלא לקבל רוטציה של שתי המפלגות הגדולות.
האמריקנים התרגלו. הם התרגלו אפילו למוזרויות. למשל הנוסחה שעל-פיה הבחירות לנשיאות מתקיימות לאמיתו של דבר לא בכל ארצות הברית אלא בכל אחת מ-50 המדינות. בכל אחת מהן נבחרים אלקטורים, המייצגים את המועמד המנצח. המנצח גורף את כל הקופה, וקולותיו של יריבו נמחקים. ממילא אין שום חשיבות מעשית להפרש הניצחון.
בשנת 2000 ג'ורג' בוש ניצח בפלורידה, וגרף את כל אלקטוריה, עם רוב של 537 קולות. אל גור ניצח בקליפורניה, וגרף את כל אלקטוריה, עם רוב של כמעט 1.3 מיליון קולות. במניין הקולות הסופי היה לגור יתרון ארצי של חצי מיליון קולות. אילו הבחירות בארצות הברית היו קצת פחות "פדרליות" וקצת יותר ישירות ויציגות, אל גור היה מושבע לנשיא. ב-2004 כמעט קרה ההיפך: ג'ורג' בוש קיבל שלושה מיליון קולות יותר מג'ון קרי. אבל אילו 60 אלף מצביעים במדינת אוהיו היו משנים את דעתם, קרי היה מושבע לנשיא בינואר 2005. אבסורד.
הרפובליקה האמריקנית מעוררת קנאה מוצדקת בזכות יציבותה החוקתית. מדהימה העובדה שחוקה, אשר נכתבה כמעט לפני 220 שנה בשביל ארץ חקלאית קטנת אוכלוסים, שהשתרעה רק לאורך החוף המזרחי, מוסיפה לשרת בהצלחה ארץ של 300 מיליון, המשתרעת לרוחבה של יבשת שלמה. אבל הקנאה אינה צריכה להרחיק לכת. הרפובליקה האמריקנית לא מצאה דרך לשתף את רוב האוכלוסייה בבחירת מוסדותיה. בבחירות לקונגרס בשבוע שעבר הצביעו 42% מן הבוחרים הרשומים. זכות ההצבעה אינה מוקנית מאליה. הבוחר צריך להירשם מראש, אם כי מספיקה לו הרשמה אחת במקום מגוריו. לפי נתוני 2004 של לשכת מפקד האוכלוסים של ארצות הברית, 34% מבעלי זכות הבחירה אינם רשומים. פירושו של דבר, שהשתתפות של 42% מן הבוחרים הרשומים מייצגת רק 27% מבעלי זכות הבחירה. אם המפלגה הדמוקרטית קיבלה בערך 55% של הקולות, פירושו של דבר שהיא נהנית מתמיכתם של 15% בערך מבעלי זכות הבחירה.
ג'פרסון? המילטון? פוטין?
אני מונה כאן את מומיה של השיטה האמריקנית לא מפני שאני מזלזל ביתרונותיה. אני מונה אותם מפני שבישראל התגבשה הסכמה כללית על הצורך "לשנות את המשטר", וסגן ראש הממשלה לענייני איומים אסטרטגיים רוצה משטר נשיאותי. יש לי ספק פרטי אם הוא מתכוון לדגם שעיצבו ג'פרסון, מדיסון והמילטון בסוף המאה ה-18. אני חושב שהוא חושב על מה שולדימיר פוטין חושב: רשות מבצעת חזקה מאוד, רשות מחוקקת חלשה מאוד, רשות שופטת צייתנית מאוד, כלי תקשורת מפוחדים מאוד, אופוזיציה שולית מאוד.
גם מי שאינם נוטים לנוסחה הנשיאותית מסכימים שנחוצה לישראל "ממשלה חזקה"; ואם התרבות הפוליטית אינה מניבה "ממשלה חזקה", הבה נאנוס אותה כדי שתניב. הבה נעלה את אחוז החסימה, או הבה נעניק למפלגות הגדולות תוספת אוטומטית של מושבים בכנסת. בקיצור, הבה נזייף את תוצאות הבחירות כדי שאביגדור ליברמן לא יצטרך להתלונן כי ב-11 שנה היו "שבעה שרי ביטחון, שמונה שרי משפטים, תשעה שרי אוצר ועשרה שרי חוץ".
הרעיון של זיוף הבחירות לטובת המפלגה הגדולה הוא לחם חוקן של הדמוקרטיות האנגלו-סקסיות. הן כמובן אינן קוראות לו בשם הזה, אבל זה מה שהן עושות. איטליה של מוסוליני עשתה כן, ואיטליה הדמוקרטית התחילה לעשות כן השנה. דמוקרטיות לא-אנגלו-סקסיות קצת מתביישות לזייף במידה כזאת. התוצאה: בעוד שלמפלגות השלטון בבריטניה יש כמעט תמיד רוב פרלמנטרי מסיבי, וממשלת קואליציה הוקמה שם בפעם האחרונה לפני 66 שנה, הנה בגרמניה לא היה לשום מפלגה רוב בזכות עצמה מאז סוף שנות ה-50. בהולנד ובבלגיה, הרעיון של רוב פרלמנטרי למפלגה יחידה נשמע מצחיק.
במשטר נשיאותי, הנשיא נבחר בדרך כלל בבחירות ישירות, וממילא אין לו צורך ברוב פרלמנטרי (דרום אפריקה היא כנראה היוצאת היחידה מן הכלל). אבל אבוי לנשיא שאין לו רוב באסיפה המחוקקת. בצרפת יש לכאורה משטר נשיאותי, הדמוקרטיה היחידה באירופה עם משטר כזה, אולי מחוץ לרומניה, אבל הנשיא מוצא את עצמו בעמדה של חוסר רלבנטיות אם מפלגתו אינה מחזיקה ברוב המושבים באסיפה הלאומית. לא כל אחד יכול להיות כבוריס ילצין, ולהפגיז את משכן הפרלמנט כאשר הכף נוטה נגדו.
ניצחון עם רוב של 36%
למשטרים נשיאותיים אין נוסחה אחידה של בחירה. הצרפתים עומדים על רוב מוחלט, ומחייבים את שני המועמדים המובילים של הסיבוב הראשון להתמודד בסיבוב השני. אבל מקסיקו, הדמוקרטיה הנשיאותית השלישית בגודלה בעולם, מעניקה את הנשיאות למועמד המוביל. בעוד שבועיים יושבע בה נשיא חדש, פליפה קלדרון, אשר קיבל רק 36% של הקולות, אחוז אחד יותר מן המועמד שבא אחריו. במקסיקו אין סיבוב שני. בברזיל לעומת זאת היו בחודש שעבר בחירות לנשיאות, שבהן מועמד אחד קיבל 49% של הקולות. מאחר שלא הגיע לרוב מוחלט, הוא הוכרח להתמודד בסיבוב השני. כיוצא בזה, ניקרגואה הקטנה בחרה בשבוע שעבר נשיא חדש עם 38% של הקולות. החוק הניקרגואי מאפשר סיבוב שני, אבל רק אם המועמד המוביל בסיבוב הראשון קיבל פחות מ-40%. לפני הבחירות האחרונות, הרף הונמך עוד יותר: 35% מספיקים לבחירה, ובלבד שההפרש בין הראשון לשני יהיה גדול מ-5%.
רפרוף על המפה האלקטורלית של העולם מראה כי כל מיני ארצות, לפעמים קרובות מאוד גיאוגרפית וגם תרבותית, מעניקות הגדרות שונות מאוד למושגי יסוד. הן אינן מסכימות אפילו מה זה "רוב". הן אינן מסכימות מה זה "רצון העם". הן אינן מסכימות איך מבררים את רצון העם. הן אינן מסכימות אם לבוחר מותר להתחרט (מן הסיבוב הראשון לשני).
האמריקנים נוטים להאמין שמוסדות מניבים תרבות פוליטית. הבו לאנשים חוקה טובה, והם יבחרו ממשלות טובות. ההנחה הזו הועמדה בספק יותר מפעם אחת. עכשיו עיראק קוראת עליה תיגר. סביר יותר שתרבות פוליטית טובה היא המניבה מוסדות טובים. הלהיטות ליציבות מניבה נוסחאות פוליטיות ואלקטורליות שמהן עצמן נשקפת סכנה ליציבות. בארצות הברית, השיטה החוקתית הניבה הישגים ניכרים, אבל גם תרמה לאדישות פוליטית עצומת ממדים. בשורה של ארצות אחרות היציבות הושגה באמצעות זיוף חוקי בהחלט של רצון העם. ההיסטוריון יעקב טלמון הציע פעם את המושג הפרדוקסלי "דמוקרטיה טוטליטרית". אולי לשם אנחנו מתקרבים. "
Karny@starpower.net