הם יוצאים אל היעד בשעות הקטנות של הלילה, לרוב בחוליות המונות בין חמישה לעשרה אנשים, חמושים באתי חפירה ובגלאי מתכות משוכללים שעלותם אלפי דולרים. לעתים הם פועלים בשטחים, ולפעמים הם חוצים את הקו הירוק. יש ביניהם צעירים בשנות ה-20 שלהם ויש בני 60. "זו עבודה פיזית מאוד קשה, עם הימור גדול", אומר גורם בענף הארכיאולוגיה שעמד במגע עם שודדי עתיקות פלסטינים. "כדי למצוא מטמון רציני צריך לחפור לילה אחרי לילה, לפעמים בכפור ובגשם. חלקם עושים את זה כי הם לא יודעים לעשות שום דבר אחר".
מציאת "מטמון רציני" אולי אינה עניין של מה בכך, אולם איתור מקומות שבהם ניתן למצוא עתיקות בעלות ערך אינו מסובך כלל. בתחומי הקו הירוק יש כ-30 אלף אתרים ארכיאולוגיים שאף לא אחד מהם מאובטח. על השודדים חביבים בעיקר אתרי יישוב יהודיים מימי בית שני, שבהם ניתן למצוא מטבעות נדירים מתקופת מרד בר-כוכבא. גם מערות קבורה נמצאות גבוה ברשימה: שם ניתן למצוא, לצד העצמות, גם כלי חרס וזכוכית ואפילו תכשיטים. במקרים מסוימים אפילו העצמות עצמן יכולות להיות בעלות ערך כספי: לפני כשנתיים נעצרו שני פלסטינים מעיסאווייה, לאחר שסיכמו על מכירת ארבעה ארונות קבורה שהכילו עצמות מלפני 2,000 שנה לאנשי זק"א, תמורת 4,000 דולר.
החופרים הם רק החוליה הראשונה בשרשרת. העתיקה שנשדדה מועברת דרך שורה של מתווכים וסוחרים, עד שבסופו של דבר היא נוחתת בחנויות מסוימות המיועדות לתיירים. ספק אם התייר שרכש לעצמו מזכרת עתיקה מודע למסלול המפותל שעשתה בטרם הגיעה למזוודה שלו. ספק גם אם הוא מודע לכך שלפי רשות העתיקות, רובן של העתיקות נחשבות לשדודות.
אבל התיירים הם רק חלק קטן מהסיפור. הרוכשים המועדפים על שודדים, מתווכים וסוחרים הם לא תיירים אלא אספני עתיקות. אלה מתגוררים בדרך כלל בחו"ל, ויש להם אמצעים כספיים ניכרים שאותם הם מוכנים להקדיש לרכישת פריטים נדירים.
מנהל היחידה למניעת שוד עתיקות ברשות העתיקות, אמיר גנור, אומר שהאספנים הם ה"טריגר שמניע את כל התהליך". הוא לא היחיד ברשות שחושב כך: הבוס שלו, מנכ"ל הרשות יהושע (שוקה) דורפמן, חושב שאין הבדל מהותי בין שודדי עתיקות לבין אלה שאוספים עתיקות שדודות. בעבר הוא קבע נחרצות שישראל, כמדינת חוק, אינה יכולה להבליג על תופעת האספנות הפרטית.
כשברשות העתיקות מדברים על אספנים גדולים לא מן הנמנע שהם חושבים על היהלומן שלמה מוסאיוף (83). מוסאיוף החל לצבור את הפריטים הנדירים שבאוסף שלו כבר בתחילת שנות ה-50, כאשר ניהל חנות עתיקות צנועה בירושלים. בשנות ה-60 הוא צבר הון בעסקי יהלומנות ותכשיטנות שהקים בלונדון, והחל להשקיע סכומים גדולים בתחביב שלו. כיום הוא נחשב לאספן העתיקות התנ"כיות הגדול בעולם.
בשנה האחרונה עומד מוסאיוף במרכזה של פרשה המסעירה את קהילת הארכיאולוגים בישראל, והמעוררת סימני שאלה ביחס להתנהלותה של הרשות, הגוף האחראי על האכיפה, כלפי אספני העתיקות.
תחילת הפרשה בכתב אישום שהוגש בדצמבר 2004 נגד אספן העתיקות עודד גולן, וארבעה סוחרים נוספים, בגין זיוף עתיקות (ר' מסגרת). לפי כתב האישום, מוסאיוף נפל קורבן להונאה כששילם יותר משני מיליון שקל תמורת עתיקות מזויפות, ועדותו הייתה אמורה להיות הבסיס למרבית האישומים הנוגעים לזיוף.
אולם כשירד האספן הקשיש מדוכן העדים התעוררו התהיות דווקא ביחס להתנהלותם של הרשות ושל דורפמן. מוסאיוף, בעדותו, אישר למעשה שהאוסף שלו בלונדון כולל פריטים מוברחים מישראל, הברחה שנגדה הרשות לא פעלה בעבר ואינה פועלת כיום. הוא גם סיפר שבמשך השנים קיים קשר הדוק עם דורפמן. כך, למשל, הוא נהג להזמין את דורפמן לארוחות על חשבונו, וקיבל ממנו הבטחות להטבות חריגות. המנכ"ל, לפי מוסאיוף, אפילו ביקש ממנו לסייע לו במציאת עבודה בשוק הפרטי.
ברשות העתיקות דוחים את עדותו של מוסאיוף, וטוענים כי היא מופרכת מיסודה ונובעת מ"פנטזיות". אבל אפילו אם מקבלים את הגרסה הזאת היא מעוררת תהיות: האם העד המרכזי בחקירה שניהלה הרשות, חקירה שחוללה סערה בינלאומית ושאותה הגדירה הרשות כ"אחת הפרשיות הגדולות מעולם של זיוף עתיקות", הוא פנטזיונר?
כרוניקה של שוד
רוב העתיקות בשוק נמכרות בכמה אלפי דולרים, אבל כאשר מדובר פריט נדיר או מיוחד מחירו מרקיע שחקים. פלסטינים שגילו חותם של מלך תנ"כי בחרבת שוויקה, למשל, דרשו תמורתו שלושה מיליון שקלים. תושבים בכפר תל-קילא, הסמוך לבית גוברין, היושב לפי הערכות על העיר הקדומה קעילה שבה שכן דוד המלך, גילו לפני כמה שנים מערה ובה אלפי חרבות, חותמות, כלי חרס וברונזה ופריטים נוספים. "למוזיאון ישראל אין אפילו עשירית ממה שהם גילו שם", אומרים גורמים בענף. החופרים הבינו מיד את הפוטנציאל, והעמידו את הפריטים למכירה בסכומים גבוהים. עדות נוספת מגיעה ממשפטו של עודד גולן: לפי עדותו, שני אוסטרקונים, שברי חרס נושאי כתובות בעברית עתיקה, שמקורם בחפירות שביצעו פלסטינים בדיר סאמט, נמכרו למוסאיוף ב-200 אלף דולר. הרשות, אגב, טוענת כי הפריטים מזויפים.
החלום על התעשרות מהירה במספר לילות של חפירה מאומצת הביא לכך שמאז מלחמת ששת הימים נשדדו בשיטתיות כמעט כל אתרי הארכיאולוגיה בשטחים. "שוד העתיקות כל-כך מפותח שם", אומר מנהל היחידה למניעת שוד עתיקות ברשות, אמיר גנור, "עד שבשנים האחרונות השודדים מעריכים שבשטחים כמעט לא נשארו עתיקות, ודברים יקרי ערך צריך לחפש בישראל".
ואכן, שודדי העתיקות לא נרתעים מהקשיים שבדרך לחפירה בישראל. גדר ההפרדה אמנם הפחיתה את מספר מקרי שוד העתיקות בכמחצית, אולם גם כיום מתגלים, לפי הרשות, 170-200 מקרים בשנה, בעיקר באזורי ירושלים ושפלת יהודה שבהם אין גדר. "החוליות עובדות עם מסיעים ישראלים, שמכניסים אותם ברכב עד לאתר. לך תמצא את החוליות האלה, במדינה שבה יש 30 אלף אתרים. לכן אנחנו עובדים היום יותר עם מודיעין", אומר גנור.
בעיה אחרת שיש לחופרים היא הקושי לאמוד את ערך הפריטים שמצאו. כדי להגיע לאומדן נכון, נוהגים השודדים להזמין מתווכים שיבחנו את הפריט ויציעו תמורתו סכום. בתום ה"מכרז" הזה מועברת העתיקה לידי המתווך שהציע את הסכום הגבוה ביותר.
המתווך הזוכה נדרש להעביר את העתיקה לישראל, שם נמצאים הקונים הפוטנציאלים שלו. כאן נכנסים לתמונה ערבים ישראלים בעלי תעודות זהות כחולות שמקילות את המעבר במחסומי צה"ל, או סייעני שב"כ שנהנים מחופש תנועה יחסי. בפברואר שעבר, למשל, גילו חיילים במחסום תפוח רכב ישראלי עמוס בכדים עתיקים, שככל הנראה נשדדו ממערת קבורה מתקופת הברונזה.
בישראל מועברות העתיקות לסוחרים, בעיקר באזור העיר העתיקה בירושלים, ומהם הן מתגלגלות לחנויות המוכרות עתיקות לתיירים או לאספנים.
ברשות העתיקות טוענים כי במשך עשרות שנים עשו סוחרים מורשים שימוש ציני בחוק שאסר על שוד עתיקות, אך לא על רכישת עתיקות שדודות וסחר בהן. ב-2002 שונה החוק, וכיום כל פריט ארכיאולוגי שנכנס מהשטחים לישראל חייב אישור, ולסוחרים אסור לרכוש פריט ללא אישור כזה. למרות השינוי בחוק, מסכימים כמעט כל הגורמים בענף, הסחר בעתיקות שדודות לא נפסק. עם זאת, סוחרי העתיקות המורשים (שהתנגדו בשעתו לשינוי החוק) טוענים שהרשות מנסה להשחיר את פניהם "בשל כמה תפוחים רקובים", כדי שתוכל לחסל לחלוטין את סחר העתיקות בישראל.
מוסאיוף, בשיחה עם G, אומר שהתנהלות רשות העתיקות גורמת לכך שעתיקות, שהיו מגיעות בעבר לחנויות בעיר העתיקה בירושלים, מוצאות את דרכן לאספנים דרך ירדן. "למה לשחק בשוטרים וגנבים", הוא תוהה, "כמה גנבים כבר מוצאים? לא ניתן להתגבר על זה, ולכן הכול רץ לירדן, ומשם לכל העולם. נוסעים חצי שעה, עוברים את הגשר, וגמרנו. בן אחותי, שעובד בשיתוף פעולה עם רשות העתיקות, קונה בשבילי הכול בירדן".
סחר בעתיקות אסור בירדן. השלטונות שם לא נלחמים בתופעה?
"אתה נאיבי. יש חוק שנעשה כדי שיפרו אותו, כדי שמי שממונה על החוק יוכל להרוויח כסף".
מוסאיוף משוכנע שהמדינה צריכה "לשתף פעולה עם השודדים. איף יו קנט ביט דם, ג'וין דם. אמרתי ללימור לבנת (כשכיהנה כשרת החינוך והייתה ממונה על הרשות, א' ר') ולנשיא משה קצב שצריך לבטל את חוק העתיקות. אם יבטלו אותו, השודדים לא יצטרכו לברוח ללונדון או לאמריקה. הם ישר יגשו למוזיאון בישראל, וימכרו לו את מה שמצאו. היום הרבה חומר הולך לאיבוד".
ברשות העתיקות מכחישים כי עתיקות מוברחות מהשטחים לירדן.
"אין כלב שמריח עתיקות"
מאחר שהאספנים הגדולים אינם מתגוררים בישראל, נדרשות העתיקות יקרות הערך למצוא את דרכן לחו"ל. החוק מחייב רישיון יצוא לכל עתיקה, אולם לכל המעורבים ברור כי הפריטים בעלי הערך ההיסטורי לעולם לא יקבלו רישיון שכזה. הפתרון הוא הברחה.
הברחת עתיקות, אומרים גורמים שונים בענף, היא עניין פשוט: אין להן ריח, ובשיקוף סטנדרטי של המטען קשה להבחין בין כד עתיק השווה מאות אלפי דולרים לכד שנקנה ב-20 שקל. אמנם מדי פעם מצליחה הרשות למונע את ההברחה - לפני כחודשיים, למשל, היא עצרה שני סוחרים שתכננו להבריח אלפי מטבעות מתקופת החשמונאים - אולם מדובר בסיכולים נדירים. "זה כמו תופעת הזנות - כולם נלחמים בה, ואף אחד לא יכול להצליח", אומר פרופ' שטרן.
"אין בעיה להבריח עתיקות מישראל", מאשר יורם בר-סלע, היועץ המשפטי של רשות העתיקות. "אתה לוקח פריט, שם במזוודה ויוצא. אין כלב שיריח את זה. אנחנו פועלים עם הרבה מאוד מודיעין, ומדי פעם תופסים מבריחים".
עדות מכלי ראשון על ההברחות נתן מוסאיוף בבית המשפט. סנגורו של גולן, עו"ד ליאור ברינגר, שאל אותו אם הוציא אי-פעם עתיקות מישראל. מוסאיוף, בתשובתו, נזכר בסיפור כלשהו משנות ה-50.
ברינגר: "חוץ מזה לא הוצאת אף פעם עתיקה מהארץ?"
מוסאיוף: "לא תפסו אותי".
בשלב אחר בדיון הוא נשאל אם קיבל פעם רישיון ייצוא. "בחיים שלי לא נתנו לי רישיון, ולא ביקשתי רישיון", הוא אמר, ואישר כי פריטים מסוימים שנמצאים באוסף שלו בלונדון נרכשו בארץ. בהמשך העדות הוא ציין שאין לו שום סיבה לחשוש, גם אם יאשימו אותו בהברחה: "אז מה קרה, נשלם קנס (...) זה יש לי ברוך השם".
עדות מעניינת אחרת של מוסאיוף ביחס להברחות מגיעה מדברים שאמר האספן הקשיש לגנור, שביקר אצלו בלונדון ביולי 2003. אם הייתי קונה את "כתובת יהואש" (פריט שהיה בכותרות באותה תקופה, א' ר'), אמר לו האספן, "הייתי מוציא את זה בדואר דיפלומטי". מוסאיוף עצמו אמנם אינו דיפלומט, אבל במשפחתו דווקא יש מי שנהנה מחסינות דיפלומטית: בתו דורית נשואה לנשיא איסלנד.
חסינות לאוסף
ב-2001 פרסמו פרופ' אנדרה למר מהסורבון ורוברט דויטש, כיום אחד הנאשמים בפרשה, ספר שכותרתו "חותמות אישיים מתקופת המקרא באוסף שלמה מוסאיוף". השניים ערכו את המחקר בבית מוסאיוף בלונדון, שם בחנו את הפריטים, והסתמכו על דברים שאמר להם האספן. בסך-הכול הוצגו בספר 209 פריטים. כמחציתם, לפי הכותבים, נרכשו בישראל.
כשנשאל מוסאיוף בבית המשפט לגבי אחד הפריטים, שלפי הספר נרכש בירושלים, השיב: "אם זה כתוב - זה נכון". לאחר מכן טען לפתע כי "ירושלים זה לונדון (...) איפה שלומדים זה ירושלים".
בממסד הארכיאולוגי לא הופתעו במיוחד, לא מהספר ולא מהעדות. בשנות ה-90 התנהלו מגעים עם מוסאיוף להצגת חלק מהאוסף שלו בישראל. האספן הסכים, אך דרש התחייבות שיוכל להחזיר את האוסף ללונדון כשירצה, ונתקל בסירוב.
פרופ' שטרן: "אמרו לו שאם הוא יביא את העתיקות לפה, יחרימו לו אותן".
למה?
"מפני שהוא יצטרך להוכיח שהוא הוציא כל פריט עם רישיון. הוא רצה להציג את זה כחפצים שמקורם לא ידוע, ולכן לא ניתן להציג להם רישיונות".
כלומר, חושדים שהפריטים הללו מוברחים.
"נכון".
גם שוקה דורפמן ניהל עם מוסאיוף מגעים להבאת האוסף, ונתקל באותה דרישה. לדברי היועץ המשפטי בר-סלע, "היינו מוכנים לשמור אופציות כאלה, כי יותר חשוב שהוא יבוא, ואחר-כך ‘אלוהים גדול'".
מוסאיוף סיפק בעדותו תיאור דומה. "על הכול הוא נתן לי חסינות", העיד בהתייחסו לדורפמן. "הוא הבטיח הרים וגבעות (...) שיעשה לי, וייתן לי, ויביא לי (...) שיעשה חוק שלמה מוסאיוף, שאני אוכל להביא (עתיקות, א' ר') מתי שאני רוצה, ואוכל להוציא מתי שאני רוצה (...) את כל זה הוא הבטיח לי". בהמשך ציין מוסאיוף כי היה ברור לו שמדובר ב"הבטחות שווא", וכי הן מעולם לא קוימו.
גם אם ההבטחות הללו לא קוימו, מוסאיוף נהנה מכך שלא ננקטו נגדו מעולם צעדים כלשהם. ברשות משוכנעים שהתבצעו עשרות הברחות, אבל מסבירים שאין כל אפשרות להוכיח, וטוענים שהם מתמקדים בניסיונות לשכנע את מוסאיוף להעביר את האוסף לישראל מרצונו הטוב. דורפמן מדגיש כי הקשר בינו למוסאיוף התמקד בניסיונות הללו.
אלא שלפי העדות של מוסאיוף, לדורפמן היו גם מטרות פחות נאצלות. למשל, להיעזר בבעל ההון כדי להשיג עבודה אטרקטיבית יותר. "בן אדם רוצה לבוא אליי, מסקרן אותו, אולי ייצא לו משהו (...) אולי אני אמצא לו עבודה", אמר מוסאיוף כשנשאל מדוע דורפמן יצר איתו קשר. בהמשך העדות הוא אמר ש"הוא אמר לי שנמאס לו להיות באגף העתיקות, שהוא רוצה שאני אמצא לו עבודה בחיים הציביליים, שהוא רוצה להיות סוחר גדול ושיש לו קשרים בפיליפינים, באינדונזיה (...). עוד דיברנו שלא נעים לו יותר (ברשות, א' ר')".
כששמע שדורפמן מכחיש את הדברים, אמר השבוע מוסאיוף ל-G: "למה שאני אמציא? אני רוצה להפליל? שוקה היה חבר שלי, היה איתי בקשר יומיומי, בא ואכל והכול. הוא בא בתור חבר, בלי תפקיד רשמי. הוא סיפר לי איך זה בתותחנים, ושאל אם עכשיו, כשהוא יוצא לגמלאות, אני יכול לסדר לו עבודה או עסק".
חלק מהפגישות בין השניים נערכו, לפי העדות, במלון המפואר שבו הזמין האספן את המנכ"ל לארוחות. "לא אתן לו להזמין אותי", העיד מוסאיוף, "מה יש, זה שוחד? שיהיה שוחד".
רישיון רטרואקטיבי
התנהלותו של מנכ"ל רשות העתיקות עוררה אצל האספן ציפיות מסוימות. הציפיות הללו באו לידי ביטוי כאשר עתיקות של מוסאיוף עוכבו במכס.
לפני שנים אחדות ביקש מוסאיוף להעביר מלונדון לישראל כ-200 "צלחות השבעה": מדובר בצלחות שלפי ההערכות מקורן בפרס העתיקה, ושעליהן נחרטו כישופים בעלי סגולות ריפוי. כשהגיעו הצלחות לנתב"ג הן נעצרו במכס. מוסאיוף טען שהן לא חייבות במכס, אבל שם חשבו אחרת. כשהבין שהוא בבעיה, פנה לדורפמן: "אמרתי לו, ‘תעשה לי טובה, תשחרר לי מהמכס אם יש לך פרוטקציה'", העיד. דורפמן, לדבריו, לא נענה לבקשה, והוא נאלץ לשלם קנס. לטענתו הצלחות אינן שוות יותר מ-300-500 דולר לצלחת, אולם דויטש, אחד הנאשמים, טוען שבעבר הוא מכר צלחת בודדת ב-20 אלף דולר.
המכס היה נקודה כואבת מבחינת מוסאיוף גם בעניין אחר: כשגנור ביקר בביתו ביולי 2003, הוא ביקש לקחת עמו פריטים מהאוסף כדי לבדוק אם זויפו. אלא שגם הפריטים הללו, שתמורתם שילם מוסאיוף מאות אלפי דולרים, הגיעו ללונדון ללא רישיון. מוסאיוף ל-G: "הם אמרו, ‘אם לא תיתן לנו אנחנו נכריז שהכול גנוב'".
הם אמרו לך שאם לא תיתן להם את הפריטים הם יעשו לך בעיות כי זה בעצם מוברח?
"רמזו לי בצורה כזאת. לא רציתי עסק עם האנגלים, אז תיכף אמרתי, ‘לפני שהם יתחילו עם זה, אני אתן להם את הדברים'".
לפני שנתן את הפריטים לגנור, שאל מוסאיוף מה יקרה במכס, "אם ייקחו את זה". אף שהפריטים המדוברים הגיעו מישראל ללא רישיון ייצוא, אמר לו מנהל היחידה למניעת שוד עתיקות: "הבאתי איתי רישיון ייצוא".
מוסאיוף: "אהה, הבנתי".
גנור: "מהמדינה. ומס הכנסה (...) רישיון שהוצאנו את זה בעבר ועכשיו אנחנו מחזירים את זה לישראל".
רשות העתיקות לא מכחישה את הדברים. היועץ המשפטי שלה, יורם בר-סלע, אומר ש"זו סמכותנו. אנחנו נותנים את הרישיונות".
מותר להנפיק רישיון רטרואקטיבי?
"לא עשו רישיון רטרואקטיבי, אלא רישיון להביא ולהוציא".
גנור אמר שהוא הביא "רישיון שהוצאנו את זה בעבר, ועכשיו אנחנו מחזירים את זה" - אבל לא הוצא רישיון בעבר.
"אז אולי היה לו רישיון בעבר על הדבר הזה, אני ממש לא יודע מה לומר לך על זה. אני הבנתי שמה שאמרנו זה, ‘אנחנו נכניס את זה ארצה ונחזיר את זה חזרה ברישיון'. כך צריך להבין את דברי גנור, אבל אני לא יודע, אני לא נכנס לפרט הזה".
כד עם כנפיים
מוסאיוף אינו משקיע מאמץ מיותר בהסתרת דרכיו, ואינו מפגין כל סוג של חשש מפני רשות העתיקות. המפגש עמו נערך בביתו שבמלון דניאל, בהשתתפות ד"ר טלי אורנן, אוצרת במוזיאון ישראל. מוסאיוף מציג עתיקה "שבאה מאילת", ומספר שנעזר באורנן כדי להעריכה. "תגיד שזה בא מטאבה, במצרים", הוא אומר, "כי אם זה מאילת יגידו לי ‘גנבת'". בהמשך הוא מצביע על פסיפס מרשים שתלוי על הקיר: "הנה, תראה, פה יש דברים יותר חשובים. הם יודעים, ולא עושים לי כלום".
מה אתה עושה כשמביאים לך פריט שאתה יודע שמקורו בשוד עתיקות?
"מי שואל שאלות כאלה? אני לא נכנס לזה. אלה מגלי עתיקות, לא שודדים".
כשבאים אליך ללונדון עם עתיקות - זה חשוב לך אם הוציאו את זה ברישיון?
"תשכח מחוקים. אם אתה הולך לפי חוקים אז תשב בבית, אל תעשה כלום. אם אתה הולך לפי חוקים, אז תקבור את כל התנ"ך באדמה. מה זה, מחר יהיו גזירות כמו של טיטוס או אדריאנוס, שאסור ללמוד בתורה ואסור לקרוא את התנ"ך - אז מה? להוציא את הדברים מהאדמה זו המצווה הכי גדולה. אני רוצה להחיות את תרבות התנ"ך, יש לי הרבה כסף, וזה ההובי שלי. אני לא רוצה שיגידו ‘גנב, שודד' וכל זה".
בעקבות עדותו של מוסאיוף נפסקו המגעים בינו לבין הרשות, ו"החבר" דורפמן, בעצת יועציו המשפטיים, כבר לא מגיע לביקורים. בר-סלע טוען בתגובה שהעדות של מוסאיוף הייתה לא פחות משקרית: "לא היו דברים מעולם. דורפמן מעולם לא ביקש ממוסאיוף דבר ולא אכל על חשבונו. בעדויות אנשים אומרים כל מיני דברים. בית המשפט בסוף שוקל את המהימנות שלהם. זה שמוסאיוף אמר, לא אומר שום דבר".
אתה בעצם אומר שמהימנותו של מוסאיוף, עד מרכזי מטעמכם, פגומה.
"את זה לא אמרתי. תבין, אני זהיר. אני מניח שפרקליטי הנאשמים יגידו שזה משליך על מהימנותו. אנחנו נגיד שזה לא משליך על מהימנותו. זה שהוא פינטז או משהו כזה (...) לא צריך לקחת את זה בחשבון".
מוסאיוף גם נשאל אם הוא הוציא עתיקות מהארץ ללא רישיון.
"אז הוא אמר ‘הוצאתי'. זה לא מספיק בשביל להעמידו לדין. על חלק מהדברים יש התיישנות".
האם דבריו לא מספיקים כדי לפתוח בחקירה?
"לא, כי בא בן אדם ואומר, ‘לפני 20 שנה הוצאתי מהארץ ללא רישיון' (...), אין טעם לחקור כי יש על זה התיישנות".
במקרה אחד, מספר בר-סלע כהוכחה לכך שהרשות חקרה גם את מוסאיוף, "היה לנו מידע , עצרו אותו בשדה התעופה, ועשו חיפוש אבל לא היה שום דבר".
המקרה שאליו מתייחס היועץ המשפטי אירע לפני יותר מעשר שנים. ברשות התקבל מידע שלפיו מוסאיוף רכש כד עתיק ב-100 אלף דולר ובכוונתו להוציאו מהארץ. מוסאיוף סיפר בעדותו כי יום לפני המראתו ללונדון התריע בפניו סוחר ערבי כי אנשי הרשות ימתינו לו בשדה התעופה, וכך היה. כשבדקו את המזוודות, הם גילו רק כד נטול ערך. בשנים שחלפו הכד העתיק מצא את דרכו ללונדון. כשנשאל בבית המשפט כיצד, השיב מוסאיוף: "היו לו כנפיים". "