צבע חדש נזרק בלחייה הבלות כימי המדינה של נערת הליווי הקבועה של המערכות הפוליטיות, קומתה הזדקפה, עיניה נוצצות באור חדש. נכון שתמיד מדברים עליה, אבל נדמה שמזמן לא זכו הדיבורים על השחיתות לרייטינג גבוה עד כדי כך, בון טון של כל כנס וכל שיחת סלון.
היא גיבורת ריקוד העיוועים שבו נדמה שכולם חושדים וחשודים. מני מזוז משגר לכל עבר, ובעיקר לעבר ראש הממשלה אולמרט את ציפורניו שהושחזו לפתע - לאחר שהקפיד לשמרם בכפו כחתול מבוית בפרשת האי היווני - בעוד עמותת אומ"ץ מנסה לעכב את מינוי אחותו, ימימה מזוז, היועצת המשפטית של משרד האוצר, ליו"ר הרכבת, בשל מעורבותה בפרשת המכירה של לאומי. שר האוצר הירשזון מחפש איזה ראש רשות מסים נקי מחשד, בעוד בעורפו נושבת פרשת המעילה בניל"י והתהיות סביב חלקו בה.
האם זה מפני שיש למלחמה בשחיתות דוברים הרבה יותר סקסיים? בעבר, כאשר היה מגיע דוח מבקר המדינה למערכות העיתונים, העיתונאים אשר היו מחלקים ביניהם את פרקי הדוח כדי לסקר אותם היו יודעים: היום לא יהיו להם קוראים רבים במיוחד. היום משרד מבקר המדינה מספק כותרות מהעסיסיות ומהנקראות ביותר. האם דוחות העבר היו חמורים פחות? או יבשים יותר? האם לחייו הרעננות ולשונו החדה של ירון זליכה, החשב הלוחם, נותנות חיים לדיבורים העייפים על מה שתמיד היה כאן, או שבאמת ריבוי כזה של מקרים, גבוה כל-כך בסולמות השלטון, הוא מדרגה חדשה לגמרי? האם בעבר המנהיגים היו נקיים מרבב, או שפחות נטפלנו אליהם? אולי השחיתות - אשר התמצתה בעבר בעיקרה במאכערים, במינויים פוליטיים ובעבירות שונות על חוק מימון המפלגות - מגיעה עכשיו יותר מבעבר לתחום הכיסים הפרטיים של העוסקים בדבר? ואולי פשוט "הממזרים שינו את הכללים", ויש תביעה ציבורית הולכת וגוברת לנורמות מגבילות יותר של התנהגות שלטונית.
"חברה שמשתקת את נושאי התפקידים"
"היום זה בון טון להתנפל על השחיתות", אומר פרופ' אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. "אין ספק שכאשר דברים נעשים בצורה לא תקינה וטוהר המידות נפגע, חייבים להתמודד עם הדברים, אבל היום אני מאוד מודאג. אני שומע מאנשים בתפקידים הכי בכירים בשירות הציבורי משפטים כמו, 'אני הפסקתי לקבל החלטות, לא מוכן, לא רוצה ליפול לידיו של מבקר המדינה או לחקירות של היועץ המשפטי'.
"לא עושים מספיק הבחנה בין דברים שנעשים במזיד, בניגוד לאתיקה של השירות הציבורי, כדי לנצל כוח, עוצמה, מעמד וסטטוס לצרכים אישיים, לבין טעויות שנעשות במהלך עשייה. הפכנו לחברה שעברה תהליכים של משפטיזציה. יש שומרי החומות, שבאמצעות חבלים שומרים שלא יעברו על התקנות ומחפשים אשמים בכל מחיר. וכך, מחברה שרוצה לעודד אחריות ויוזמה ויצירתיות, אנחנו הופכים לחברה שמשתקת את נושאי התפקידים שלה".
מה אתה מציע?
"יש לשנות זאת, צריך ליטול מגורמי החקירות ומהיועצים המשפטיים את הדומיננטיות. אותו יועץ משפטי שהחליט לא לתבוע על האי היווני, אני לא יודע מה עלה בראשו בהקשר הנוכחי, ואם לקח בחשבון את האפשרות שראש הממשלה ייצא זכאי בפרשת בנק לאומי. צריך לקחת את עודף הכוח מהגורמים המפקחים, ולהחזיר את האחריות למבצעי התפקידים".
"המצב גרוע מאי-פעם"
"לשחיתות יש היום יותר רייטינג", מסכים פרופ' דוד נחמיאס, ראש החטיבה ללימודי ממשל ופוליטיקה בבית ספר לאודר לממשל במרכז הבינתחומי הרצליה, "מפני שפשוט הגיעו מים עד נפש. קטסטרופה. המצב גרוע יותר מאשר אי-פעם. מובן שכאשר יש יותר שחיתות, יש יותר דיווחים עליה. אני מתרעם על כך שהמכון הישראלי לדמוקרטיה יוצא נגד ביקורת המדינה. לטעמי, זה בשל הקשרים בין אנשי המכון לבין ראשי הממשל (כרמון נחשב מקורב לקדימה, ש' ל'). יש 'עליהום' לא מוצדק על ביקורת המדינה. אולי מבקר המדינה יוצא לתקשורת, יכול להיות אפילו שהוא מגזים בכך, אבל לא בשל כך כולם פתאום נגדו, אלא כי הוא יוצא נגד תופעות של שחיתות.
"במדדי השחיתות אנחנו נמצאים במקום ה-30 ומשהו, הכי נמוך בין הדמוקרטיות, וצמוד למדינות ערב. זה לא ספין תקשורתי או בון טון, אלה ממצאים של ארגונים בינלאומיים. יש לנו שישה שרים, אחד לשעבר, שנמצאים בהליכים פליליים. יש הליכים נגד ראשי ממשלות. הקהל הישראלי איבד כל אמון במערבת הפוליטית. למעלה מ-80% לא מאמינים לא לפוליטיקאים, לא לכנסת, לא למפלגות. האמון במשטרה ירד דרסטית, האמון בצבא ירד, ועכשיו גם האמון במערכת המיסוי".
איך אתה מסביר למשל את זה שמני מזוז, שהיסס בעניין משפחת שרון, נשמע היום נחרץ הרבה יותר? בכל זאת יש שינוי של כיוון הרוח.
"לטעמי מני מזוז עשה טעות עצומה כשלא בדק ברצינות את משפחת שרון ונתן להם לצאת בזול. אני לא יודע, אולי הוא עכשיו מכפר על הטעות הזאת, אולי הוא קורא יותר טוב את הקלפים. נעשו בעבר טעויות, נתנו לאנשים מסוימים ברמת הממשל והאליטות לצאת לחופשי, אבל אני חושב שמתחילים להתעורר ולהבין שרמת השחיתות שהגענו אליה היא בנפשנו. מבינים שירדנו כל-כך הרבה מדרגות בחמש השנים האחרונות, שחייבים לעשות הכול כדי להפסיק את זה.
"חשוב במדינה תרבותית דמוקרטית לעשות הבחנה בין אחריות פלילית לבין אחריות ציבורית. זה שבית משפט לא מפליל מישהו, זה לא אומר שציבורית הוא זכאי. אם שר האוצר לא אשם פלילית בפרשת מס הכנסה, מה זה אכפת לי? איפה האחריות הציבורית? איך שר אוצר לא יודע שיש כאלה מינויים במס הכנסה? אף אחד לא לוקח אחריות אישית ומתפטר מרצונו. גם הרמטכ"ל התפטר רגע לפני שהדיחו אותו, כי ידע שהוועדה תגיד שהוא אחראי".
שוחד כפתרון לבעיות ביורוקרטיות
המשפטן, פרופ' רון שפירא, המייצג בין השאר את דודי אפל, וייצג חלק מהעמותות של אהוד ברק, עבר לאחרונה מהפך: "בעבר", הוא מודה, "חשבתי שישנה הגזמה רבה בהערכה של מידת השחיתות בישראל ובהערכה של מידת הנזק שהשחיתות גורמת. הקריאות נגד שחיתות היו חשודות בעיניי כאופנתיות מדי, אופורטוניסטיות או מתחסדות. עם הזמן אני נאלץ להודות כי כנראה טעיתי".
מה הביא אצלך לשינוי?
"הסיבה העיקרית לשינוי בעמדתי היא ריבוי הפרשיות המובאות לידיעתנו, מיקומן בדרג הפוליטי והביצועי הבכיר ביותר והיקפן. אני מוכרח להודות שההערכה המתוקנת שלי מושפעת לא מעט גם ממקרים שאני נתקל בהם פה ושם בעצמי, ברמה הפרקטית, ושמהם אני מקבל את הרושם שהדעה המקובלת בקרב העוסקים במגעים על השלטונות שלנו היא ששוחד הוא דרך פחות-או-יותר סטנדרטית לפתרון בעיות ביורוקרטיות. זה מצער מאוד".
יש האומרים שמידה מסוימת של שחיתות הכרחית בשלטון בעל כוח ביורוקרטי גדול, ואף אוהבים לצטט את סמיואל הנטינגטון, אשר אמר - זו רוח הדברים ולא ציטוט מדויק - כי הדבר היחיד הגרוע יותר מביורוקרטיה ריכוזית מושחתת הוא ביורוקרטיה ריכוזית ישרה, מפני שבה באמת שום דבר לא זז. ויש גם האומרים שגם אם זה נכון, מה שקורה כאן הוא כבר מזמן לא "מידה מסוימת", לא קורטוב, אלא סיר עולה על גדותיו.