בית המשפט המחוזי בירושלים הוציא היום (ג') צו פירוק כנגד חברת קרתא, ש-74% ממניותיה מוחזקות בידי המדינה ו-26% בידי עיריית ירושלים. זוהי הפעם הראשונה שבית משפט מוציא צו פירוק כנגד חברה ממשלתית. עם זאת, יצוין כי לפני כ-25 שנה הוצא ביוזמת המדינה צו קדם פירוק כנגד חברת
אל-על 
כדי לבצע את תוכנית ההבראה לחברה.
צו הפירוק כנגד קרתא הוצא לבקשת חברת אלרוב בשל חוב של כ-102 מיליון שקל זאת, בגין הסכסוך סביב פרויקט המגורים והמסחר "ממילא" סמוך לשער יפו בירושלים. לטענת קרתא, היא חייבת לעירייה עוד כ-370 מיליון שקל בשל הטלי פיתוח והטלי השבחה ולמדינה 100 מיליון שקל נוספים בשל השקעתה הראשונית.
בית המשפט מתח ביקורת חריפה על התנהלותה של קרתא שהביאה להפסדים של עשרות מיליוני דולרים לעומת הרווחים הצפויים, וציין כי חשוב שכספו של משלם המסים לא יוזרם לבורות נטולי תחתית. לדבריו, על חברות ממשלתיות להתנהל בצורה שקופה וראויה והתנהלותה של קרתא מנוגדת לעקרונות הללו, ולכן פירוקה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי.
שלושה פסקי בורר
קרתא הוקמה ב-1972 למטרת חידוש אזור ממילא והסביבה. החברה הוציאה מכרז להקמת פרויקט מסחרי ומגורים בממילא, ובמכרז זכתה חברת לדברוק של סיריל סטיין. לפי העסקה, היזם חויב בתשלום של 30% מפידיון השטחים המסחריים לאחר ניכוי הוצאות מימון. ב-1974 נכנסה לתמונה חברת אלרוב שבבעלות אלפרד אקירוב, שרכשה תחילה 50% ובהמשך את מלוא הזכויות בפרויקט.
עבודות הפיתוח והבנייה במקום עוכבו, ובין קרתא לאלרוב התנהלו בשנים 1998-1999 הליכי בוררות בשל תביעות הדדיות להפרת הסכמים. בספטמבר 99' ניתן פסק בורר ראשוני, לפיו התקבלה תביעת אלרוב, ולאחר שני פסקי בורר נוספים חויבה קרתא לשלם לאלרוב 102 מיליון שקל.
הסכסוך התייחס לבקשות של אקירוב להוסיף כ-2000 מ"ר בפרויקט, שדירקטוריון קרתא דחה. באותה עת הועלתה טענה כי אקירוב ביקש להפוך מחסנים בפרויקט לבתי קולנוע שיופעלו בשבת, ודירקטוריון קרתא - שהוא בחלקו הגדול דתי - סירב. אנשי קרתא מצידם טענו כי עניין בתי הקולנוע מעולם לא נדון בחברה.
ליקויים בהתנהלות
אשתקד הגישה אלרוב לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לפרק את החברה בשל היותה חדלת פירעון. השאלה המרכזית שעמדה במרכז פסק הדין היתה - אם יש בעובדה כי החברה היא חברה ממשלתית עירונית כדי להשפיע על שיקולי בית המשפט בבקשת הפירוק.
השופטת חנה בן עמי, שאישרה את בקשת הפירוק, קובעת כי החוק מאפשר את פירוקה של חברה ממשלתית אם היא חדלת פירעון. השופטת דחתה טענה כי מאחר שמדובר בחברה ממשלתית, שהיא מעין רכוש ציבורי, יש לה "מעין חסינות מפני פירוק".
השופטת הבהירה כי על חברה ממשלתית לפעול לפי שיקולים עסקיים, שעל פיהם נוהגת חברה לא ממשלתית, וכי קרתא הוקמה על מנת שתנוהל על בסיס כלכלי. לדבריה, בהתנהלותה של קרתא היו ליקויים רבים, שחלקם גובלים לכאורה בפגיעה בטוהר המידות, תוך הפרות גסות של כללי המינהל התקין. כך לדוגמא, צוין, נמכרו נכסים בפחות ממחצית ערכם.
השופטת מציינת כי שיא הליקויים מתבטא בעצם ובאופן ההתקשרות עם חברת לדברוק. לדבריה, הצעת לדברוק היתה הצעה הכי פחות רווחית מבין שלוש ההצעות הרלבנטיות שנבחרו, ובנוסף דירקטוריון קרתא לא קיים דיון ממצה בסוגייה אם למסור את מכלול הפרויקט ליזם אחד או למספר יזמים. בדיעבד התברר כי לפי הערכת יועץ כלכלי מטעם רשות החברות הממשלתיות - פיצול הפרויקט למספר יזמים היה מגדיל את הכנסות קרתא ב-31 מיליון דולר.
השופטת גם דחתה את עמדתה של קרתא, לפיה הבקשה לפירוק החברה הוגשה ממניעים זרים - בשל רצונה של אלרוב לרכוש את זכויותיה של קרתא בפרויקט במחיר נמוך ממחיר השוק.
השופטת גם דחתה את בקשת המדינה לאפשר לקרתא מימוש עצמאי של נכסיה בפיקוח בית המשפט ואת בקשת עיריית ירושלים לאפשר את מימוש נכסיה במסגרת הסדר נושים. השופטת קבעה כי להערכת קרתא עד לאחר השלמת הבנייה יהיה שווי נכסי החברה 173 מיליון שקלים - פחות ממחצית מחוב החברה.
עו"ד יורי נחושתן, שייצג את אלרוב, ציין כי בית המשפט יצטרך לקבוע את סדר הנשייה בין הנושים השונים. ואולם, לדבריו, קיימים כבר תקדימים הקובעים שלחוב חברה בפירוק לבעלי המניות קדימות נמוכה מחוב לנושים חיצוניים. (פש"ר 3150/06).