בשנות ה-90' היה השם "מרב לוין" מוכר וידוע כמעט בכל בית בישראל. מדי יום שלישי היו המוני בית ישראל מתיישבים אל מול המרקע וצופים ב"נערת הגלגל", היפייפיה ובעלת החיוך הצחור, מסייעת למנחה ארז טל בניהול שעשועון הטלוויזיה "גלגל המזל". ואחר כך, שתיקה. הידוענית לוין שבה וצנחה אל תהומות האלמוניות, ולא נודע כי באה אל קרבנו. והנה, בשנת 1997 הפציע שמה, לרגע, בכותרות רעשניות של העיתון "ידיעות אחרונות" ושל מספר מקומונים. אלה סיפרו על כך, שלוין נמצאה על-ידי משטרת ישראל, כשהיא משוטטת בסביבות צומת רעננה "במצב של ערפול חושים". עוד סופר שם, כי השוטרים התקשו לתקשר עם לוין, כי עלה בידיהם להזעיק את הוריה רק בזכות מספר טלפון, שנמצא בכיס חולצתה, ושהתנהגותה הצביעה על חוסר קשר למציאות.
לאחר הדברים האלה שבה לוין ו"נעלמה" לנו. רק כעבור כשבע שנים, יומיים לפני חלוף תקופת ההתיישנות, היא הגישה, באמצעות עו"ד עופר פיק, תביעת לשון הרע בגין הפרסומים האלה, שלטענתה הציגו אותה כ"מטורפת וסהרורית". בתביעתה היא טענה לנזקים נפשיים ולנזקים אחרים, שהפרסומים הסבו לה, והעמידה את התביעה על מיליון שקלים. בתביעה היא גם סיפרה, שבאותה התקופה היא הייתה שרויה במצב רוח ירוד ודיכאוני, וכי למחרת האירוע היא אושפזה בבית החולים לשם קבלת טיפול.
פרקליטיו של "ידיעות אחרונות" אינם טירונים בתביעות שכאלה. לפיכך, במסגרת התביעה בבית-משפט השלום ביקש עו"ד תמיר גליק, כי בית המשפט יחייב את לוין לחתום על כתב ויתור על סודיות רפואית ולהמציא לידיו את כל המסמכים הרפואיים הרלבנטיים בנוגע למצבה הנפשי והבריאותי. הוא טען, כי מסמכים אלה יכולים לסייע בחשיפת האמת אודות מצבה הנפשי והבריאותי של לוין, שהיה במרכז הפרסומים.
השופט קובי ורדי נענה לבקשת העיתון. הוא קבע, כי משלוין העלתה את הנושא הרפואי, סיפרה על מצבה הנפשי ועל אשפוזה, ואף טענה לנזקים רפואיים ונפשיים כתוצאה מהפרסום, מן הראוי לאפשר לעיתון לבדוק את הנושא לעומקו. לוין מיהרה ותיקנה את כתב התביעה שלה, באופן שהוא לא כלל עוד טענה לנזק נפשי כתוצאה מהפרסומים. היא גם ערערה על ההחלטה. שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שרה דותן, קיבלה את הערעור באופן חלקי. לאחר שביקרה את הפרקטיקה, שלפיה עיתון שפרסם כתבה, לגביה נטען כי אינה אמת, מנצל את הליכי הגילוי לאיסוף ראיות להוכחת האמור בכתבה, תוך חיטוט בחייו הפרטיים של התובע, היא הורתה על לוין לחשוף רק את המידע והמסמכים הרפואיים, הנוגעים לבדיקות שלוין עברה באותו היום וכן "יום יומיים" לאחר האירוע. היא ביטלה את ההחלטה, שחייבה אותה לחשוף את עברה הרפואי.
שני הצדדים לא היו שבעי רצון מתוצאת הערעור. לוין סברה, שלא היה מקום להורות לה לחשוף מידע רפואי כלשהו. העיתון סבר, שלא היה מקום לביקורת, שהוטחה בו על-ידי השופטת דותן, ושלא היה מקום לצמצם את החלטתו של השופט ורדי. שני הצדדים הגישו בקשת רשות לערער לבית המשפט העליון. בקשה כזו תתקבל, כידוע, אם בית המשפט יסבור, שהמדובר בסוגיה בעלת חשיבות עקרונית או ציבורית, החורגת מדלת אמותיו של הסכסוך שבין בעלי הדין. בבקשת העיתון נוסחה הסוגיה העקרונית כך: "האם תובע בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 זכאי למנוע מהנתבע את הזכות הבסיסית להוכיח כי הפרסום הוא אמת ("הגנת 'אמת דיברתי'), באמצעות חיוב התובע לגלות מסמכים רפואיים ולחתום על טופס ויתור על סודיות רפואית. זאת כאשר לשון הרע שהתובע טוען לה נוגעת במישרין למצבו המנטלי של התובע, אשר אושפז סמוך לאירוע, ומכאן שהמסמכים עשויים לחשוף את האמת ולחרוץ את גורל המשפט".
גם לוין הגישה, כאמור, בקשת רשות לערער על החלטתה של דותן. היא סבורה, שלא היה מקום לאפשר חדירה לפרטיותה ולחייבה לגלות מידע אודות מצבה הנפשי והבריאותי. לטענתה, אמצעי תקשורת אינו רשאי להיבנות מתיקו הרפואי-הנפשי של אדם כדי "לדוג מתוכו ראיות לצורך הגנתו, תוך הסתתרות מאחורי טענה לחיסיון עיתונאי, שאינו קיים". בעוד שתי הבקשות מונחות על שולחנו של בית המשפט העליון, ממתינות להכרעה, חלה התפתחות מעניינת. לבית המשפט העליון הוגשה בקשתה של האגודה לזכויות החולה בישראל להצטרף כצד להליך. לטענתה, אכן מדובר בסוגיה עקרונית, המשליכה על ציבור רחב של אנשים והעולה חדשות לבקרים בהתדיינויות בבתי משפט בתביעות נזיקין. בבקשת האגודה נטען עוד, כי היא פעילה בקידום נושאים רבים בעניינים, הנוגעים לזכויות החולה, וכי כתוצאה מפעילותה המגוונת בתחומים אלה היא רכשה בקיאות רבה ומעמיקה בנושאי בריאות, הגנה על זכויות החולה והכרות עם מערכת הבריאות ועם הציבור הרחב הנזקק לשירותי בריאות.
האגודה טענה, כי באפשרותה לתרום תרומה עצמאית לסוגיה, אותה על בית המשפט העליון לברר בהליך זה. היא הוסיפה וטענה, כי אף שבקשתה הוגשה בשלב כה מאוחר, שעה שכבר מדובר ב"גלגול שלישי" של ההליך, הרי מאחר שמדובר בסוגיה תקדימית, בעלת השלכות חברתיות רחבות, מן הראוי לצרפה בכל זאת כצד להליך.
רשמת בית המשפט העליון, שושנה ליבוביץ, קיבלה את בקשת האגודה והורתה על צירופה. היא אזכרה, שבדונו בבקשה שכזו, על בית המשפט לשקול אם התועלת המצרפית, שתושג כתוצאה מצירוף הצד להליך תעלה על העלות הדיונית, הכרוכה בכך. בקשר לכך יש לשקול את זהות המבקש להצטרף להליך, מהות הסוגיה העולה במסגרתו, השלב שבו הוגשה הבקשה והערך המוסף, שיש לאותו צד לתרום לבירור הסוגיות, העומדות לדיון, מעבר לתרומת הצדדים הישירים לו. ליבוביץ השתכנעה, שיש מקום לצרף את האגודה כצד להליך, חרף השלב המאוחר, בו הוגשה בקשתה. כך קבעה, לאור זאת, שאכן מדובר בסוגיה עקרונית, בעלת חשיבות, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, אשר בתי המשפט הנמוכים יותר לא היו תמימי דעים לגביה. "קביעת האיזון הראוי בין הזכות לפרטיות מזה לבין זכותו של נתבע לנהל את הגנתו כראוי מזה עשויה להשליך על מקרים רבים בהם קיימת התנגשות בין ערכים אלה", קבעה.
היא הוסיפה וקבעה, כי צירוף האגודה עשוי לתרום תרומה נוספת לבירור הסוגיה שבמחלוקת. אף שעמדתה דומה לזו של לוין, הרי "נוכח ניסיונה של האגודה ומומחיותה, יתכן בהחלט שיהיה באפשרותה לפרוש לפני בית המשפט יריעה רחבה יותר בנוגע למקרים נוספים בהם מתעוררת דילמה דומה והשלכות רוחב אשר עשויות להיות להחלטה בסוגיה הנדונה על כלל המקרים הרלבנטיים" (רע"א 8082/06)."