גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

קיימות שתי תפיסות ביחס לשלטון המקומי. אחת הונהגה בבריטניה בתקופתה של מרגרט תאצ'ר. שיטה זו, אינה רואה חשיבות בדמוקרטיה המקומית, ואינה רואה חשיבות בזכותו של האזרח להשפיע על הקהילה והסביבה בה הוא חי. גישה זו אינה רואה, אפוא, בשלטון המקומי "שלטון" נבחר של ממש, אלא רואה בו "קבלן שירותים", האמור לטפל במספר "מוקדי שירות" (ניקיון רחובות, גינון, ביוב, מים וכד'). כל אחד מהשירותים העירוניים, לפי שיטה זו, צריך להתנהל כמשק סגור, ללא כל שיקול דעת של הקהילה המקומית ושל נבחרי הציבור המוניציפליים, מבחינת תיעדוף וחלוקת משאבים.

תאצ'ר, שניסתה לשבור את השלטון המקומי באנגליה העבירה את מרבית השירותים המוניציפליים לתאגידים אזוריים-ממשלתיים, בדיוק כפי שמבקשת לעשות כיום ממשלת ישראל בנושא המים והביוב. בשלב השני הופרטו מרבית התאגידים למגזר העסקי ולגורמים מסחריים שונים.

היום קיימת אחידות דעים מלאה וברורה, גם בבריטניה, שגישה זו נכשלה כישלון חרוץ. במקומות בהם היו בעיות גבייה נותרו אותן בעיות, וזאת למרות שהחברות שניהלו את התאגידים השונים היו הרבה יותר אסרטיביות, כך שתושבים שלא יכלו לעמוד בתשלומים מצאו עצמם מנותקים ממים ומשירותים עירוניים לתקופות ארוכות. מצב התשתיות גם הוא לא השתפר בהכרח. היום הבריטים אינם יודעים כיצד להיפטר מהרעה החולה של הפרטת המים והביוב, ובחלק מהמקומות אף מנסים לקדם חקיקה שתחזיר הגלגל לאחור ותעניק לרשויות המקומיות שליטה טובה יותר על המצרך הציבורי החיוני הזה.

התפיסה השנייה, המקובלת כיום ברוב מדינות העולם, באיחוד האירופי, בארה"ב, במזרח הרחוק, אוסטרליה ועוד, רואה בשלטון המקומי שלטון של ממש. לפי שיטה זו, הרשויות המוניציפליות מנקזות את הכספים הנגבים בעבור שירותים עירוניים, ולהן שיקול הדעת להחליט כיצד לחלק את עוגת התקציב הזאת לשירותים המוניציפליים השונים. גישה זו מאמינה שהפקדת כוח הבחירה בידי הקהילה המקומית לקבוע את סדרי העדיפויות שלה הינה זכות יסודית של כל אזרח, והיא היא הדמוקרטיה האמיתית והקרובה ביותר לכל אדם בסביבת המחייה שלו.

לדוגמה, יכולה קהילה מקומית ונבחרי הציבור שלה להחליט כי הרווחים העודפים כתוצאה מגביית חשבונות מים, לאחר קיזוז ההוצאות השוטפות של המערכת והשקעה בתשתיות, ינותבו בשנה מסוימת לשיפור באיכות החינוך העירונית ולסיוע ושיקום של שכונות חלשות. זאת להבדיל משיטת המשק הסגור בה הרווחים ילכו אוטומטית להשקעות באותו התחום גם אם בשנה מסוימת אלה אינן נדרשות.

מודל זה מקרב כאמור את האזרח למוקדי קבלת ההחלטות הרלבנטיים לסביבתו הקרובה ולאיכות חייו. אבל ישראל מאמצת דווקא את המודל התאצ'ריסטי המיושן, וראשי העיריות בישראל נאלצים להתחנן בפני פקידי משרדי הפנים והאוצר כמעט בכל פעילות אופרטיבית שהעירייה מעוניינת לקדם לטובת תושביה.

דוגמא הממחישה את יחסו של השלטון המרכזי כלפי השלטון המקומי ניתן למצוא בהצעת חקיקה המונחת בימים אלה על שולחן ועדת הפנים של הכנסת: הפקעת ניהול משק המים והביוב מהרשויות והעברתו לתאגידים אזוריים שיתנהלו כמשק סגור, גם כאשר מדובר בעיריות בהן משק המים והביוב מתנהלים ברמת יעילות ומקצועיות שאין עוררין לגביה, ואין דומה לה בעולם. כך, למשל, בעיריות כמו רמת-גן, תל-אביב, חולון ועוד מנוהל משק המים ברמת פחת של ה-4%-7%, לעומת 8% בסינגפור ויותר מ-15% באירופה. רמת הגבייה בעיריות אלה נעה בין 85% ל-96%, לעומת אחוזי גבייה של מתחת ל-75% בחלק ניכר מהמדינות המתקדמות בעולם.

משמעה של יוזמה זו, שהתקבלה על-ידי הממשלה ללא כל דיאלוג עם הרשויות המקומיות, הינה שהממשלה אינה סומכת על הרשויות המקומיות בניהול משק המים. יתר על כן, היא אף אינה סומכת על העיריות המצטיינות שלגבי איכות התנהלותן אין מחלוקת.

הממשלה לא טרחה לערוך את ההבחנה המתבקשת והצודקת בין רשויות יעילות, שדואגות לטפח את תשתית המים והביוב, לבין רשויות בלתי יעילות. אם המדינה הייתה מעוניינת לסייע לתושבים היא הייתה יכולה לאגד באופן סלקטיבי ישובים שלא נוהלו כהלכה. אך ברור שזו אינה המטרה. פקידים מסוימים בממשלה מובילים באופן שיטתי את תהליך החלשת העיריות, נטרול הדמוקרטיה המקומית, והפרטת המצרכים הציבוריים הרגישים ביותר למגזר העסקי. המים והביוב הם רק עוד תחנה בדרך, שלא לומר תירוץ. "

הכותב הוא מנכ"ל פורום הערים העצמאיות