כמעט 15 שנה עברו מאז שהגיע המתופף ניר צדקיהו לניו-יורק. הוא היה אז בן 25 וכבר נחשב לסופרסטאר במושגי הסצינה המקומית. כשהיה בן 22 בלבד, תופף בתקליט הראשון של להקת "החברים של נטאשה" ושנה לאחר מכן כבר הקליט עם יהודה פוליקר את "פחות, אבל כואב". אחר-כך החליט שהוא חייב להתחיל מלמטה, במגרש המשחקים הגדול, ונסע לארה"ב.
אבל הדברים החלו להסתדר מהר מאוד. הוא מצא את עצמו מקליט אלבום עם "ג'נסיס" (Calling All Stations), כשהוא נכנס לנעליים של פיל קולינס וצ'סטר תומפסון. ובתחילת שנות האלפיים, צדקיהו היה כבר מתופף מוביל, בין היתר, גם בסצינת הקאנטרי, כשהוא משתתף באינספור פרויקטים.
עכשיו, כשהוא או-טו-טו בן 40, עם אישה וילדה, נכנס צדקיהו לאולפן עם אחד הזמרים הגדולים של סצינת הרוק העולמית: כריס קורנל. קורנל, סולנה לשעבר של "סאונדגארדן" וסולנה הנוכחי של הסופר-גרופ "אודיוסלייב", הקליט את שיר הנושא של הסרט "קזינו רויאל", הג'יימס בונד האחרון, בדרך לאלבום סולו. צדקיהו הוא האיש שיושב מאחורי התופים.
"הולך לצאת לנו אלבום על הכיפאק", הוא אומר בשיחה טרנס-אטלנטית מדירתו בברוקלין. "כריס הוא מוזיקאי ופרפורמר ענק, והכי חשוב שהוא בן-אדם שאפשר להסתדר איתו". צדקיהו לא פוסל אפשרות לסיבוב הופעות עולמי משותף, אבל יודע שסדר העדיפויות השתנה עכשיו, כשיש לו משפחה.
יחד עם זה, בכל הקשור למוסר עבודה ומחויבות מקצועית, צדקיהו מפגין גישה אמריקנית אדוקה. "אתה חייב לבוא לכל הקלטה כאילו היא האודישן הראשון בחייך. אתה חייב לבוא לכל הופעה כאילו זאת ההופעה הראשונה שלך. כשאנחנו באולפן עם כריס, אתה רואה שהוא סופר-מקצוען, ושבכל טייק הוא נותן הכול מעצמו. לכן, גם אני כנגן חייב בכל טייק לתת את הכול, כי אני לא יודע אם זה הטייק שייקחו בסופו של דבר לאלבום".
צדקיהו לא מתגעגע לישראל, לפחות לא מבחינה מקצועית. "תשמע, הקמתי פה משפחה, והקריירה שלי היא פה. יש דברים מאוד ספציפיים שאני מתגעגע אליהם בישראל, אבל בזמן הקרוב אני לא מתכוון לחזור לשם". צדקיהו מודה שלא שמר על "קשר עם הסצינה", אבל מתעדכן לעיתים דרך השכן, שגר כמה בתים ליד, הבסיסט יוסי פיין, שמרבה להגיע לישראל.
אחיו הצעיר, תומר, שגם הוא מתופף, דואג להשאיר את האח הגדול מעודכן. נגנים ישראלים שמגיעים, כמוהו, לנסות את מזלם, הוא פוגש לא מעט: "הם היו מתקשרים אליי ואומרים לי 'תסדר לי אודישן'. זה מצחיק אותי, כי הם לא מבינים שפה זה לא ישראל.
"אבל זה לא אומר, שהם לא צריכים להגיע לכאן, לנסות לעבוד קשה. כשאני הגעתי, היו אנשים שאמרו לי 'יש כמוך אלף בדולר באמריקה'. מצד שני, תמיד היו אנשים שכן תמכו ואמרו לי שאני צריך לנסוע לשם. אני ידעתי בדיוק כבר אז לאן אני צריך להגיע".
צדקיהו אומנם מנגן עכשיו עם הגדולים ביותר, אבל סדר יומו רחוק מלהיות סקסי וזוהר. "כשאנחנו מקליטים בלוס-אנג'לס, אני לוקח טיסה ומגיע למלון, מניח את הדברים, הולך לאולפן ועובד כל היום. בערב אני חוזר למלון, הולך לישון וחוזר חלילה. כשנגמרת ההפקה הזאת, אני חוזר לניו-יורק לאולפן שלי ולפרויקטים שלי. זה כל הזמן עבודה. אנשים לא יושבים כאן פעמיים ביום בבית-קפה, פשוט כי אין להם זמן".
צדקיהו משתתף בפרויקטים רבים הקשורים למוסיקת קאנטרי. כמי שגדל במזרח התיכון, קצת מוזר לגלות את שמו על גבי תקליטים שמוכרים 5 מיליון עותקים ברחבי המערב הפרוע. "גם אני שואל את עצמי לפעמים מה הקשר", הוא מודה, "אבל מסתבר שאנשים בודקים קודם כל איך אתה נשמע. הם שמעו תקליט, הוא מצא חן בעיניהם ואז הם בדקו מי המתופף. ככה אתה עובר מהפקה להפקה.
צדקיהו אוהב לעבוד עם האמריקנים משום, שלטענתו, הם מאוד מקצועיים וכל אחד מתמקד רק בענייניו שלו. "העוזר-טכנאי יודע שהוא עוזר-טכנאי, המרכיב של התופים יודע שזאת העבודה שלו וכך הלאה. אף אחד מהם לא מנסה להיות מפיק מוזיקלי, כי הם מבינים שמפיק מוזיקלי יש רק אחד באולפן. זה משהו שחשוב לי מאוד להבהיר, העובדה שכל אחד יודע את מקומו".
צדקיהו, או NIR Z כפי שהוא קורא לעצמו באתר הרשמי שלו, מציג אולי את התמונה המציאותית ביותר למוזיקאי עצמאי שמגיע ממדינה זרה לאמריקה: "זהו מאבק יומיומי להשיג פרויקטים, שמחייב אופי חזק. אם הצלחת ושיחקת אותה, העבודות ימשיכו לזרום, אבל אם תיכשל, תמצא את עצמך חוזר במהירות למדינה שממנה באת. זה אולי נשמע פשוט, אבל מדובר בעבודה קשה מאוד, שלא נגמרת לרגע, בוודאי כשאתה מוצא את עצמך מנגן עם הטובים ביותר". "