החליפות המגוהצות, מכוניות היוקרה והחזות העניינית עלולות להטעות - יותר משעולם העסקים מוכן להודות בכך בפומבי, אחד המניעים המרכזיים אותו לפעולה הוא: מניע פרסונלי. מי עזר למי ובאיזה מכרז, מי גרם למי הפסד כספי ובאיזו שנה, מי גבר על מי והותיר את המתחרה מאחור, מי פוטר על-ידי מי ועבר לעבוד אצל המתחרה - את הכול מקטלגים בכירי הקהילה העסקית, ולא שוכחים. כאשר מגיעה שעת הכושר הם מוציאים את הפנקס השחור מהכיס, ומתפנים לסגור חשבונות עם הרשומים בו.
אמנם בפקולטות למינהל עסקים מנתחים עסקות שיצאו או לא יצאו לפועל, תוך עמידה על השיקולים העסקיים הטהורים שהובילו את הליך קבלת ההחלטות של הבוסים, אך בפועל, מרבית היריבויות העסקיות בארץ איבדו כבר מזמן את ההיגיון העסקי שמאחוריהן. יצרים, עלבונות אישיים, יישובי חשבונות ולא מעט נקמות עומדים בראש סדר היום של ההתנהלות העסקית, ולא משנה כמה הבכירים יכחישו ויתגוננו תחת סיסמאות כ"זה לא אישי", ו"מדובר בהתנהלות עסקית נטולת פניות".
לא צריך לנבור בעמודים הפנימיים של העיתונים - עולם העסקים הישראלי מציג את היריבויות הפרסונליות המרות בעמודים הראשיים. את מיכאל שטראוס קורא לפעילותו של יצחק שרם "ייצור זבל" תוך שהוא מוכר, להכעיס, את המניות שלו בשותפות למישהו אחר; את דן פרופר מפסיק באחת את אספקת מוצרי אסם לקלאבמרקט תוך שהוא מנהל מלחמת חרפות עם בעלי הרשת אז, דדי בורוביץ'; את יצחק תשובה נעלב ונפגע ושולח מקורבים "לקטר" על שכור נמכרת לנוחי דנקנר. וזה רק על קצה-קצהו של המזלג.
"המשק הישראלי", אומר יוסי בר-אל, יועץ אסטרטגי ומרצה במסלול האקדמי של המכללה למינהל, "רווי יצרים בכל קטגוריות הפעילות שלו. רובו ככולו מתנהל במאפיינים מלחמתיים. זה נובע משני טעמים: האחד, האופי הלאומי שלנו, והשני גודלו, כלומר קוטנו, של השוק. בשל קוטן השוק, כל מהלך עסקי מתורגם מיידית על-ידי המתחרים כאיום קיומי, ועל איום קיומי מגיבים במלחמה קיומית".
"כשהדברים מגיעים לאגו, השמיים הם הגבול", מחזק עו"ד פנחס רובין. "זו ביצה קטנה, ובביצה כולם מכירים את כולם, ומתחת לפני השטח רוחשות גם חברויות וגם יריבויות, מסתובבים באותם מקומות, מתחככים באותם אנשים".
הנקמה המתוקה של משפחת עופר
קנאה, שנאה, נקמנות ויישוב חשבונות יש בכל מקום, אבל המשק הישראלי מוחזק בידיים כה מעטות, עד שהדמויות הפועלות מתנגשות זו בזו בצמתים רבים. כך נוצרות מערכות יחסים סבוכות, לחיצות יד מפרגנות עם סכינים בעיניים, יחסים של אהבה ושנאה, ריבות, סולחות, לעתים מדומות ולעתים לא. כאשר נכנסים לקלחת החמה והצפופה ממילא גם שיקולים של אגו, התנהגות ארוגנטית, רצון להראות מי הבוס והצורך לא לצאת פראייר של אף אחד - קל להבין למה העולם העסקי הישראלי רווי כל-כך בסיפורים על יישובי חשבונות.
גם כאשר המניעים אינם נובעים מרצון לנקום, עדיין הם יכולים לנבוע גם מרצון "להראות למישהו", או לפחות להעניק, לצד המהלך העסקי, גם את הסיפוק הזה. משפחת עופר הוצגה לפני כשנה וחצי כתאבת בצע כאשר דרשה תשלום מהמדינה בעבור מניותיה בבז"ן, בעת שפג הזיכיון שהיה לחברה לישראל על בתי הזיקוק. בסופו של דבר התפשרו על 120 מיליון דולר תמורת המניות, וסדק לא נעים בתדמית. עכשיו, כאשר רכשה את השליטה בבתי הזיקוק בחיפה, יכולה גם החברה לישראל להגיד, אתם רואים, לא רק שאנחנו לא חמדנים העושקים את המדינה, אלא שהנכס שמכרנו היה שווה הרבה יותר. כדי שהמסר יהיה ברור, עידן עופר גם אמר, "יכולנו לקנות בית זיקוק בחו"ל במחיר טוב יותר, אבל בכל זאת העדפנו להשקיע בארץ".
שיקולים מהסוג הזה ודאי עמדו גם לנגד עיניו של מתיו ברונפמן, שלאחר מערכת יחסים עכורה ומתוקשרת היטב עם שותפו לשעבר ברבוע הכחול, דודי ויסמן, יצא מהרשת, ולאחרונה ניסה לרכוש מידי אי.די.בי את שופרסל, המתחרה הגדול. "לא הייתי קורא לזה אקט של נקמה, אלא אקט של פרסטיז'ה", אומר עו"ד רם כספי. "כשם שאדם מוכן לשלם פרמיית שליטה כאשר הוא משתלט על חברה, כן הוא מוכן לשלם גם פרמיית פרסטיז'ה, מעבר למחיר הנדרש כדי לשלוט בנכס. אם כדי להוכיח דבר מה, או מתוך קנאה בגופים אחרים מצליחים ורצון להידמות להם, להיות שחקן חשוב במשק, עם היוקרה החברתית הנובעת מכך. אותי לימדו כלכלנים בכירים שמותר להתאהב באישה, אבל אסור להתאהב בעסק".
צריך לזכור, עם זאת, שאנשי עסקים אינם אנשים שנוהגים לזרות את כספם לרוח. לפחות לא המוצלחים שבהם. כל צעד עסקי או הימנעות ממנו נובעים גם משיקולים כלכליים הגיוניים, אבל אם מסתכלים בשיקולים האלה קצת מעבר לכתף, אפשר לפחות לדמיין את האמוציות, מחכות ומחפשות את סיפוקן ואת נקמתן.
הרקאנטים פספסו את העסקה
לא כולם יודו בכך, אולם העלבון האישי משחק תפקיד עסקי מכריע. דברים המעוררים אותו הם מה שנתפס כארוגנטיות של הצד השני, זלזול, התעלמות וכדומה. אחד הדברים שנחשבים ממש ליריקה בפרצוף הוא הצעת מחיר זולה מדי על נכס כלשהו שברשותך. זהו אחד הדברים שעמד בבסיס ההתפוצצות הרועשת של השותפות בין שטראוס לשרם, שבמהלכה העניק שטראוס לשרם שעה אחת בלבד להחליט אם יקנה את חבילת המניות שהייתה לשטראוס בשרם פודים קלנר, ולבסוף מכר את החבילה לעופר נמרודי, באקט דווקאי. "הם הציעו לי מחיר שאני לא רוצה לחזור עליו", הסביר שטראוס.
ההתקוטטות ביניהם הפכה לסדרת כותרות בעיתון, כאשר שרם מודיע, "ככה לא מתנהג חבר", ושטראוס עונה לו, "לא חשבתי שאני משקיע בבית חרושת כימי, ששמים כסף ויוצא זבל". דווקא על נמרודי, הקונה, שכביכול מנסה לבצע השתלטות עוינת, שרם לא כעס כלל. הצעד שלו התקבל בעיניו כמעשה עסקי הגיוני, והוא מיהר להגיע איתו להבנות ולקנות ממנו את חלקו בשרפ"ק. לולא היה כל-כך הרבה דם רע בין השניים, יכלו לבצע את האינטראקציה ביניהם ללא גורם שלישי בדרך, וודאי ביותר כסף לשטראוס ובפחות הוצאות לשרם.
את מחירו הגבוה של עלבון מהצעת מחיר נמוכה ספגו בשעתו גם הרקנאטים ודב תדמור, שהיה אז מנכ"ל דסק"ש, בעת שעמדה על הפרק השותפות בדלק. בנק הפועלים, עוד תחת ניהולו של עמירם סיוון המנוח, רצה למכור את מניותיו בדלק לשותפיו בחברה, הרקנאטים. סיוון פנה לתדמור, ותדמור אמר משהו כמו "אנחנו לא רוצים למכור אבל נהיה מוכנים", ונקב במחיר נמוך, שבעיני סיוון והנהלת הבנק היה מעליב. לימים, יצחק תשובה ניסה להשתלט על דלק, הגיע להסכמה בעל-פה עם תד אריסון, ואז הגיע תדמור וביקש לשלם אפילו יותר מהמוצע. בבנק, לצד כיבוד לחיצת היד המפורסמת של אריסון לתשובה, זכרו היטב את הצעתו הראשונה של תדמור, ויתרו על הסכום הנוסף שהסכימו הרקנאטים לשלם, ומכרו לתשובה.
העלבון של דן פרופר
יש גם מי שנעלב מסגנון אישי מסוים. כאשר רשת קלאבמרקט, אז עדיין בבעלות דדי בורוביץ' ויוסי רוזן, החלה להיקלע לקשיים, איזי בורוביץ', שישב בדירקטוריון של אסם, יזם פגישה בין דדי לדן פרופר כדי שיוכלו ללבן קצת דברים, להסביר, אולי דדי ירגיע מעט את פרופר וישיג ממנו ארכה. התוצאה הייתה בדיוק הפוכה. כאשר הסתיימה הפגישה, פרופר כבר היה פגוע ונעלב, כינה את השיחה "בוטה", ואף טען ששמע בה איומים. "נוצר שם עלבון אישי שהיה קשור לאופי ההידברות ביניהם", אומר אדם מקורב לעניין, "לדדי יש סגנון דיבור שיש רק לו, דן פחות מורגל לזה".
מהשיחה הזאת הכול הידרדר. פרופר הודיע כי "זו התנהלות של רמאים מהשוק", וקרא לקהילה העסקית "להקיא מתוכה את הרפש הזה". בורוביץ' מצדו אמר שפרופר "מוכר לוקשים" - עלבון שנכרך כאטרייה סביב אחד ממוצרי הדגל של אסם. פרופר עצר את האספקה לקלאבמרקט, צעד שמצד אחד יכול היה לצמצם נזקים, ומצד שני עלול היה להפיל את הרשת בטרם עת ולגרום לחובות אבודים. מכל מקום, די ברור היה שמניעיו לא היו עסקיים בלבד.
גם לפקידי ממשלה ולשריה יש הכבוד שלהם, וגם הם נוטלים חלק בעסקים ובפיקוח עליהם. יש המשוכנעים כי לצד הסיבות המוצדקות של מילוי תפקידיו הרגולטוריים, משה טרי, יו"ר רשות ניירות ערך, החמיר במיוחד עם בנק לאומי בעקבות המתח שנוצר בינו ובין המנכ"לית גליה מאור. הסברה היא שכיוון שמאור עמדה על דעתה ולא "נתנה כבוד" לרגולטור, לאומי "חטף" והפך למקרה לדוגמה, שכן בעיות עם חוק הייעוץ, וקשר בין הקרנות השייכות לבנק ובין הפקידים המייעצים ללקוחות איך להשקיע, היו בכל הבנקים אז. כדי לאזן את התמונה צריך לזכור כי לטרי לא הייתה ברירה אלא לקחת מקרה שלפניו כטסט-קייס שלפיו "יתיישרו" גם שאר הבנקים.
ולפעמים גם שר אוצר נעלב. לפני שנים רבות, כשמשקיעים זרים היו יעד נכסף ונדיר במדינת ישראל, משפחה יהודית עשירה וידועה מחו"ל התעניינה ברכישת בנק טפחות. שר האוצר היה שמחה ארליך, ואת המשפחה ייצג אחד מעורכי הדין הידועים ביותר בישראל. מערכת היחסים בין השר לבין נציג המשקיעים הייתה כה מתוחה, עד כי יום אחד אמר לאנשיו כי איננו רוצה את העסקה, כדי שעורך הדין "יידפק". בסופו של דבר העסקה לא יצאה לפועל מסיבות שונות ורבות, אבל האנטגוניזם בין עורך הדין לשר בוודאי לא עזר.
הכבוד של מיכאל שטראוס
בישראל, אומר בר-אל, התחרות פועלת במרכיבים מלחמתיים עד כדי כך, "שבאים לפה מהעולם הגדול לראות איך אנחנו עובדים. עוצמת המלחמה בין פירמות כה רבה, שהיא חורגת בהרבה ממה שמקובל בארצות הברית ובאירופה. קל מאוד להצית אמוציות, והדרך הכמעט טבעית לעשות זאת היא באמצעות נקמה".
דוגמאות לא חסרות. כיצד החלה מלחמת העולם בין אסם לבין עלית? בזה שעלית פלשה לטריטוריה הבלתי פורמלית של אסם, והחלה לייבא פסטה ברילה. "זה הוריד מסך אדום ואטום על עיניהם של הפרופרים", אומר בר-אל, "והתחילה מלחמה". המלחמה התפשטה לכל הקטגוריות. כאשר אסם נכנסה ב-1992 לתחום הקפה - עוד לפני ימי נסטלה, עם "קפה אסם" - "רק בחודש ההחדרה הם הוציאו מה שאי-אפשר להרוויח בתחום הקפה בשנת פעילות שלמה. אלה לא היו מניעים עסקיים, אלא 'גול' נטו".
דוגמה אחרת היא מה שקרה כאשר מישהו ניסה לגעת במילקי של שטראוס, לפני למעלה מעשר שנים. מילקי הוא מוצר דגל שהיה מושא לפנטזיות של כל מי שניהל את תנובה ב-25 השנים האחרונות. בערך ב-1994, תנובה פיתחה מוצר שנקרא "בלאק אנד וייט". המוצר לא הצליח להצית את השוק, אבל כן הצליח להצית את שטראוס, שהתראיין ברדיו ואמר: "אם הם ייכנסו להתחרות במילקי שלי, אני אכנס להם לקוטג' וגם לחלב". איים, וקיים - הוא "חטף" את העסקה מתחת לאף של תנובה, אשר הייתה מעוניינת ברכישת מחלבת יטבתה.
שטראוס הוא אכן אדם שזוכר היטב מי בעדו ומי נגדו, ומספרים עליו שבתחילת הדרך הלך לבנק הפועלים לבקש הלוואה ולא קיבל, בעוד לאומי שמחו להעניק אותה, והוא במשך שנים לא החזיק חשבון בפועלים.
הרוחות התחרותיות מתלהטות בעיקר בתחומים הפונים לקהל הרחב כצרכנים, אלא שבלהט התחרות והאיבה ההדדית הצרכנים נשכחים לחלוטין. כך קרה למנהלי שלוש חברות הסלולר, אשר התקוטטו זה עם זה למי יש דור שלישי "אמיתי" ומי מזייף, תוך השמעת השמצות הדדיות והאשמות באי-אמת, בתקופה שהצרכנים כלל לא התעניינו במיוחד במגוון הפונקציות שפותחת בפניהם הטכנולוגיה החדשה, וספק אם היו צרכנים רבים שבחרו את המפעיל הסלולרי שלהם אז לפי השיקול אם יש לו דור שלישי מלא או רק דור שניים וחצי שמעמיד פנים.
האיבה ההיא הפכה לאישית. לא מזמן סיפר עמיקם כהן, המנכ"ל עד לא מזמן של פרטנר: "כשהתחלתי בשוק הסלולר לא הכרתי את יעקב פרי (אז מנכ"ל סלקום). ופרי יש לו גינונים, הוא הזמין אותי בהתחלה, ואני לא אהבתי את הגישה המתנשאת והאפוטרופוסית שלו, שבה הוא הציע לי ידידות וחברות ופרס עליי כנפיו, ואחר כך בטח אמר לחבר'ה שלו, תתקעו אותו עד הסוף. במשך שלוש שנים אמרתי מעל גבי העיתונים מה אני חושב עליו, והוא אמר מה הוא חושב עליי, והיה שישו ושמחו שלם. ואז יום אחד רני רהב החליט לעשות סולחה וארגן מפגש. הלכנו לאכול והחלטנו שאנחנו נהרוג אחד את השני בשוק, וזה בסדר, אבל ברמה הפרסונלית אנחנו מפסיקים עם זה".
רובין ודנקנר נפגשים בסיבוב
במהלך חיים עסקיים שבהם מתחרים אלה מול אלה, מוכרים זה לזה וקונים זה מזה, יקרה לפעמים שמישהו ירגיש נפגע. הוא כועס אז, לפעמים בשקט, לפעמים מתלונן - דרך מקורביו כמובן - כי נהגו בו שלא בהגינות, עשו מחטף, שברו מילה, הפרו הבנות וכיוצא באלה. אלא שבמשק צפוף כל-כך, עם שחקנים כה מועטים, לא יארך הזמן שהנעלב והמעליב ייפגשו לסיבוב עסקי נוסף - בתפקידים שונים, אבל עם אותו המטען האמוציונלי. קשה, בעניינים מסוג זה, להפריד מה מתוך הדברים הללו אכן נכנס לשיקולים העסקיים ומה רק מצטרף לפרשנות המנסה ליצוק דרמה בכל דבר, אבל לפחות הפולקלור המקומי יודע לספר את המעשה ביצחק תשובה, בכור, בנוחי דנקנר ובבנק הפועלים.
תשובה, יחד עם עורך הדין שלו רובין, עמד בשלבים סופיים של רכישת כור מידי צ'רלס ברונפמן ויונתן קולבר, סיכם על מחיר (400 מיליון דולר), וחשב שהעסקה ביד. ברגע האחרון הגיע דנקנר בהצעה קצת יותר גבוהה, 446 מיליון, וקטף את חברת האחזקות. תשובה, אשר ידע על הצעת המחיר הגבוהה יותר - אך לא בהרבה - לא רצה להיחשב, כך אמרו אז מקורביו, למי שמוכן לשלם "פרמיית אגו" ולהעלות את המחיר. מקורביו מסרו בשמו שהוא חושב ש"זאת לא התנהגות", ש"הוא לא התמוגג ממה שקרה" וש"הרגיש אי נוחות" לנוכח מה שהתפרש אצלו כמחטף לא הוגן.
זמן מה לאחר מכן, דנקנר קיים מגעים מתקדמים עם שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים, על כניסה לבנק כשותף. המכנה המשותף לשני המשאים ומתנים היה עו"ד רובין, אשר ייצג כאן את אריסון. כאשר המיליארדרית נסוגה מהעסקה, היו שחשבו כי רובין נוקם בדנקנר על תבוסת כור. רובין הכחיש כל קשר בין הדברים, אולם השמועה הייתה כה חזקה, עד כי אפילו רגולטורים מודאגים הרימו אליו טלפון לשאול מה באמת עומד מאחורי החלטתה של אריסון.
וכאילו כדי להוסיף סיבוך למארג הצפוף של האמוציות, יש גם כאלה הסבורים שבכלל הבעלים הקודמים של כור די נהנו מהעובדה שיכלו, ברגע האחרון, קצת לאכזב את תשובה. לפני שנתיים ניהל תשובה משא ומתן מתמשך ומסובך עם ראשי כור על רכישת רשת המלונות שרתון מוריה השייכת לכור. המשא ומתן נמשך שנה, העסקה כבר נחשבה לגמורה, השווי (20-15 מיליון דולר) הוסכם, אולם הכול התפוצץ ברגע האחרון. מקורבים לעסקה מסרו אז שתשובה דרש מילוי מספר תנאים שלא מולאו, מה שהוביל את כור לוותר על המכירה, ובמקום זאת הנפיקה את הרשת. עד כמה היה לפרשת שרתון חלק בהחלטה של ברונפמן וקולבר למכור את כור לבסוף לדנקנר - רק רואי כליות ולב יוכלו לומר.
גליה מאור לא מוותרת
אם מדברים על הפתעות לא נעימות וצריבות לאגו של הרגע האחרון, קשה לשכוח את פרשת ויזה כאל. בעבר הייתה חברת האשראי הזאת בבעלות משותפת של שני בנקים, לאומי (65%) ודיסקונט (35%). שיתוף פעולה כזה בין שניים מחמשת הבנקים הגדולים במשק נראה צורם, והרגולטורים הכריחו אותם להיפרד. מנגנון הפרידה שהוסכם עליו היה סוג של במב"י - קנה אותי, אקנה אותך - מעטפות שבהן כל צד ירשום הצעה כספית, ללא סיבובים שניים, ללא תהליך התמחרות. צ'אנס אחד וגמרנו. כאשר נפתחו המעטפות, נדהם דווקא הבנק הגדול לגלות כי השווי שעל-פיו הציע את ההצעה היה נמוך מדי, וכי הפסיד את ביצת הזהב של האשראי. לאומי נקב בהצעה על-פי שווי של 468 מיליון שקל, ואילו דיסקונט על-פי שווי של 553 מיליון שקל.
תילי-תילים של ניתוחים ליוו אז את הפרשה, היו שאמרו שמאור לקתה בזחיחות ובשאננות, ולא האמינה ביכולתו של הבנק הקטן יותר לנצח בהתמחרות, שכן ההוצאה שתידרש ממנו - רכישת שני שלישים - גבוהה בהרבה. אחרים אמרו כי ליו"ר דיסקונט אז, אריה מינטקביץ', היה חלק ב"הרדמת" הצד השני, וכי למעשה הוא הביס את מאור בקרב המוחות, ובלשון כותרות אחדות - עשה לה "תרגיל עוקץ". כך או כך, מאותו הרגע לא שררה חיבה יתרה לא בין האנשים ולא בין הבנקים. בדיסקונט היו משוכנעים שלאומי רוצים את רעתם. כאשר הקים לאומי, שנה מאוחר יותר, חברת אשראי משלו, לאומי קארד, ופתח במלחמה אגרסיבית נגד ויזה כאל. הועלו טענות לבליעת כרטיסים של בעלי ויזה כ.א.ל שיש להם חשבון בלאומי, ולניסיונות ללחוץ על לקוחות שיעברו ללאומי קארד, והדברים טיפסו עד הכנסת והעסיקו ישיבות סוערות.
מן הסתם, חדירתו של כרטיס האשראי החדש הייתה יכולה להיעשות בדרכים מדודות יותר, לולא הצורך להחזיר עטרה ליושנה - ומהר. מאור עצמה אמרה שייתכן שהיו תופעות מקומיות של לחץ על לקוחות בסניפים, אולם העושים זאת עשו כך מיוזמתם ולא קיבלו הנחיה מלמעלה.
גם שלמה שמלצר, בעל השליטה בחברת ניו-קופל, לא אוהב במיוחד שמנסים לשים לו רגליים בעסקיו. לפני כשנה וחצי קנה ברומניה סוכנות שהייתה דילר (יבואן לא בלעדי) של יצרנית הרכב ג'נרל מוטורס. בענף הרכב מספרים כי UMI, יבואנית ג'נרל מוטורס בארץ, גרמה לטרפוד המהלך העסקי ולכך שיינטל ממנו זיכיון הייבוא. UMI מכחישים את הסיפור, אולם העניין, על-פי השמועות, עלה ל-UMI בהרבה מאוד מכירות כלי רכב בארץ, שכן ניו-קופל היא אחת הקונים הגדולים של רכב, ושמלצר רצה "להעניש" את UMI.
שלמה נחמה לא שוכח
כר פורה לתסיסה של חיידקי איבה הן פרידות. לפעמים, המצע העשיר הזה מוליד פעולות שלפחות יכולות להיראות כיישוב של המתח ההוא, או כסלידה שאינה נובעת מרציונל עסקי אלא ממשקעים קשים. הפרידה בין שלמה נחמה, יו"ר בנק הפועלים, לאלי יונס, בעבר מנכ"ל הבנק, הייתה מאותן פרידות שעשויות להותיר רישום במפגשים עתידיים. קדמו לה מתח לא נעים בין יו"ר ומנכ"ל, עזיבה לא ידידותית, ויונס עבר לנהל את בנק המזרחי. כאשר בנק הפועלים היה צריך למכור, בעקבות הגבלות רגולטוריות חדשות, את בנק אוצר החייל, ובנק המזרחי היה אחד המתעניינים, יש כאלה המשוכנעים בכך שבנק המזרחי לא היה ברשימה המועדפת על נחמה, לנוכח מנכ"לו החדש.
פרידה אחרת אשר מצאה את דרכה לכותרות העיתונים הייתה זו שבין פלאפון למשרד הפרסום שלה, מקאן אריקסון, שבראשו עומד אילן שילוח. לפני כשלוש שנים, באמצע תהליך מיתוג מחדש של פלאפון, "ערק" שילוח במפתיע לטובת תקציב הפרסום של המתחרה סלקום, ואף בישר למנכ"ל פלאפון אז, יעקב גלברד, על הצעד בשיחת טלפון, זמן קצר מאוד לפני שיצאה הודעה לתקשורת. גלברד לא הסתיר את זעמו. הוא הודיע לשילוח שיחסל אותו, עסקית כמובן, וידאג שיהיה שרוף בעיר. בראיון שנתן זמן קצר לאחר מכן הסביר "אני מרגיש עלבון, נבגד". אמנון דיק, מנכ"ל בזק אז, נזעק לנקום את נקמת החברה הבת, ועוד באותו יום הוציא את מקאן ממערך הפרסום של בזק. גם המפתה של שילוח, יצחק פטרבורג, אז מנכ"ל סלקום, עורר עליו תרעומת בהחלטתו. נוחי דנקנר, אז בעלי 25% מסלקום, העדיף שתקציב הפרסום יזרום לכיוון גיתם, משום שמודי כידון, אחד הבעלים, הוא ידיד ילדות שלו.
כאשר יעקב גלברד הפך למנכ"ל בזק כולה, אפשר היה לחשוב שמקאן יצטרכו לשכוח מכל הנגזרות של בית בזק, אולם דווקא הרוחות התקררו, היו שיחות סולחה, ומאוחר יותר קיבל שילוח את תקציב הפרסום של יס. באשר לפטרבורג, כאשר דנקנר רכש את השליטה בסלקום, היו שנדו בראשם ואמרו שהוא לא ישכח לפטרבורג את סרבנות-הפרסום שלו. יש לציין כי לבעל שליטה חדש יש סיבות רבות נוספות להחליף מנכ"ל, בעיקר כזה שהיה מזוהה עם בעלי מניות אחרים, אבל יש להניח שתקרית הפרסום גם היא לא עזרה לשניים להתחיל ברגל ימין את יחסיהם לאחר שינוי הבעלות.
מקרה נוסף שתפס כותרות התרחש לפי כשנה, כשבני גאון רכש את רשת אייס. אחד הדברים הראשונים שעשה גאון היה לשחרר את המנכ"ל יקי ודמני, ועוד ללא הנימוסים המתבקשים. בדרך כלל שומרים למפוטר את כבודו, אומרים שהוא ביקש להשתחרר מתפקידו, או מספרים שהגיעו יחד להסכמה על פרידה. ההודעה שיצאה במקרה ההוא לעיתונות אמרה: "הדירקטוריון החליט לסיים את עבודת המנכ"ל". כאילו היה מאוד חשוב לא להותיר ספק: אנחנו זורקים אותו. ודמני הסביר את הצעד באותה עת בכך שגאון התקשה לסלוח לו על שתמך בקונה אחר במכרז של אייס, קרן מרקסטון, וכן כי חתול שחור ועלום חלף ביניהם שנים אחדות קודם לכן, כאשר ניסו יחדיו להשיג את הזיכיון לסטארבקס. "היינו בקשרים מצוינים - עד רגע מסוים", אמר אז ודמני, ולא פירט. גאון מצדו הסביר, "אנחנו לא רואים עין בעין את הפיתוח העתידי של הרשת, למרות שאני מעריך מאוד את העבודה שהוא עשה".
על קופים ואנשי עסקים
נקמה זה דבר רגשי, היא דרכם של אנשי עסקים להשיג את כבודם האבוד", מסכם ד"ר אורן קפלן, פסיכולוג וכלכלן מהמסלול האקדמי של המכללה למינהל. "רבים לא מודעים למה שקורה להם, יתרצו זאת בכל מיני דרכים, ויעשו רציונליזציות. אבל מאחור פועלים הרגשות הבסיסיים, כאשר הלקסיקון כולל נקמה, תחרות, קיפוח, תחושה של בושה, צרות עין, תוקפנות. התחושה הבסיסית היא כמעט הישרדותית: קיפוח נקמה וקנאה מגיעים מתוך הגנים שלנו.
"אחד הניסויים הכי מפורסמים לבדיקת תחושות קיפוח נעשה על קופים. לקחו שני זוגות קופים, ולימדו אותם משחק, ואם הם שיחקו בו הם קיבלו מהחוקרים פרס, ירק. לאחר זמן מה החוקרים נתנו לאחד הזוגות פרס שנחשב לנחשק יותר בעיני הקופים, מלפפון. הזוג השני הפסיק את המשחק. כאשר נתנו לזוג הראשון בננה, הזוג השני התחיל להשתולל, לזרוק אבנים על הקופים והחוקרים. תחושות הקיפוח והקנאה אינן רציונליות, הרי בהתנהגותם הפסידו הקופים גם את הפרס שכן נתנו להם ושקודם נחשב בעיניהם למספק מאוד. אבל הטבע יצר מנגנון שיצורים כמו קופים ובני אדם ישוו את עצמם חברתית".
וכך זה גם בעסקים?
"כאשר מדובר בעסקים, הדבר מתחדד על אחת כמה וכמה. מחקרים הראו שאנשים תמיד מעריכים את מה שיש להם ביותר משוויו, ואת מה שהם רוצים לקנות - בפחות. אם מישהו מציע להם מחיר נמוך על מה שברשותם, הם נעלבים כאילו פגעו בהם עצמם, כי נושא הרכוש מיתרגם לדימוי עצמי, בעיקר בעולם המערבי. זה מה שבונה מי אני, וכמה שיש לי יותר אני שווה יותר. ככל שהדימוי העצמי חלש יותר, נושא האגו רגיש יותר והפגיעה גדולה יותר.
"כאשר אנשים נוקטים לוחמנות בעסקים, הם נותנים לכך הסברים לכאורה הגיוניים: אני אסרטיבי, אני עומד על שלי, אני רק עושה הצגה שאני מתרגז כדי להשיג מטרות, האסטרטגיה שלי היא להילחם על שלי ולכבוש, אחרת יכבשו אותי. אבל ביסודו של דבר, התוקפנות הזאת מגיעה מהמקומות הכי לא מודעים, ומהיצרים הכי אפלים". "