גם אחרי שנים רבות ואינטנסיביות בתחום, הריגוש של יואב קוטנר ממוזיקה - אותו ריגוש עמוק וראשוני, לא נשחק לרגע אחד. "אם מוזיקה הייתה מפסיקה לרגש אותי", חורץ קוטנר, "לא רק שהייתי פורש מהמקצוע, הייתי מתאבד.
"כשהייתי צעיר נשפכתי מכל להקה חדשה, והיום זאת צריכה להיות להקת 'אלג'יר' בארץ בשביל שאבכה, או 'ארקטיק מאנקיז' מחו"ל. אבל עדיין הריגוש קיים ואני מתלהב. כשיש שיר חדש מדהים, אני רץ הביתה ומשמיע לאשתי".
ביום חמישי יתקיים טקס פרסי עמ"י (ערוץ מוזיקה ישראלי) בגני התערוכה בתל-אביב, ובו יוכרזו הזוכים בקטגוריות זמר/ת השנה, שיר השנה, אלבום השנה, תגלית השנה ועוד. הטקס הזה מספק הזדמנות מצוינת לבדוק את הדופק למוזיקה הישראלית, מפי אחד ממוקיריה הבכירים, שהחל לשדר ברדיו כבר ב-75'.
במשרדי הערוץ, בחדרו הקטן עמוס הדיסקים, הכרזות הצבעוניות והסטיקרים, המחשב מקבל מיילים ללא הרף והטלוויזיה מקרינה תמידית את הקליפים שהוא אחראי להם. "יש שירים שעשויים מצוין ומוקלטים טוב עם קליפ על הכיפאק, ואני משדר אותם, אבל הם לא עושים לי כלום", מודה קוטנר.
"אני מתרגש מדברים אמיתיים ופחות נופל בפח של הפקות מתוחכמות. לא אוהב בומבסטיות ודיוות גדולות מהחיים. אני הרבה יותר אוהב את ניל יאנג, בוב דילן, שלום חנוך ואהוד בנאי. הדבר הראשון שעובד עלי זאת המוזיקה עצמה, ולפעמים גם המילים. המוזיקה שאני הכי אוהב בכל הזמנים היא ריתם אנד בלוז, וכל הנגזרות שלו".
אני מתעקשת לדרוש ממנו הגדרות ספציפיות יותר לטוב ורע. "פעם נשלחתי מטעם 'ידיעות' לכתוב ביקורת על הופעה של ריצ'רד קליידרמן בהיכל-התרבות, ומאחוריי ישבה משפחה נרגשת לבושה במיטב המחלצות. ריצ'רד ניגן כשלידו מאוורר שנופף את השיער הבלונדיני שלו - והתחשק לי להקיא. אלא שאז הסתובבתי וראיתי שלבני המשפחה יש דמעות בעיניים. הם עברו חוויה אמנותית. אז חשבתי: למה לקטול אותו? בשבילי זה חרא, אבל בשבילם זה טוב. מאותו רגע החלטתי להיות פחות מבקר, שכותב את הדברים הרעים ויותר להמליץ על דברים שאני אוהב".
"נכשלתי במיזוג תרבויות"
את הדברים שהוא אוהב ("בזמן האחרון אני מקשיב הרבה לבוב דילן") שומע קוטנר, בין השאר, באייפוד שלו, כשהוא מדווש על אופניו לעבודה וממנה הביתה. "באוטו, לעומת זאת, אני נמצא, בדרך כלל, עם הילדים, ואז אני שומע מה שהם רוצים, או שאני יענו מלמד אותם. אורי בן 13 וחצי מנגן באס וכלי- הקשה ונורא אוהב 'רד הוט צ'ילי פפר' ו'ארקטיק מאנקיז' וגם להקות ישראליות צעירות כמו 'שייגעץ'. טליה בת 8 וחצי רוצה לשמוע את רוני, ואני רוצה שתשמע 'גזוז' ו'כוורת', אבל אני דווקא שמח שהיא מתעקשת ועומדת על דעתה. יהונתן בן ה-25, שכבר לא נוסע איתנו באוטו, טורח לעדכן אותי במוזיקה האלטרנטיבית".
* על איזו תחנה הרדיו שלך פתוח?
"בעיקר על 88 אף אם, שעושים אחלה מוזיקה מגוונת, ופה ושם 106, שמשמיעים מוזיקה יותר קיצונית מהשוליים. אני חושב שהכי טוב זה שבמקום רדיו לפי מקומות, יהיה רדיו לפי סגנונות - רדיו רוק, רדיו ג'ז, רדיו מוזיקה מזרחית ועוד.
"כשהקמנו את ערוץ המוזיקה, האידיאולוגיה שלי הייתה שאצלנו אין גטאות. הייתה לי תוכנית, 'הבמה המרכזית', שבה הופיעו באותו יום זמר מזרחי, היפ-הופ, אביב גפן ו'אלג'יר'. האמנתי שערבוב זה טוב, כי מי שאוהב רוק ייפתח ככה גם למוזיקה מזרחית ולהיפך. אבל אני חושב שאחרי שלוש שנים שהערוץ הזה משדר - נכשלתי במיזוג הגלויות-תרבויות הזה. עכשיו נראה לי שלא רע לאפיין שעות. יש לנו תוכנית בשם מזרח-תיכון חדש, ושם יש רייטינג מאוד טוב, כי הקהל יודע בדיוק מה הוא מקבל".
* יש אנשים שמאוכזבים מהערוץ וטוענים שהוא לא מקדם מספיק מוזיקה איכותית.
"כדי שהערוץ ישרוד כלכלית, עליו להגיע לכמה שיותר קהל והקהל אוהב לראות דברים שהוא מכיר. ובכל זאת, מי שיבדוק בהגינות, באיזה יום שירצה, מה משודר בערוץ במשך 24 שעות - יגלה דברים מאוד איכותיים שאני שלם איתם לגמרי, שממלאים לפחות 50% מלוח השידורים, עם מינון יפה של חדשים מול ישנים".
* אז אתה מרוצה מהערוץ?
"אם היית שואלת אותי לפני שלוש שנים מה יהיה היום, הייתי בטוח שהמהפכה תהיה יותר גדולה ושאוכל להכניס הרבה יותר דברים אלטרנטיביים. מהבחינה הזאת אני לא מרוצה. אני חושב שהדרך עוד ארוכה. זה מין שילוב של קצת מרוצה וקצת מרגיש שעוד יש מה לעשות".
* אגב, מה קורה עם המו"מ עם רשות-השידור על ארכיון הקליפים שלהם?
"אחרי הרבה שנים, כשרוב החומרים שם נרקבים, סופסוף יש התקדמות, ואני מניח שבקרוב יקרה עם זה משהו טוב".
* כמה קליפים יש לכם עכשיו?
"בסביבות 3,500 קליפים, ועוד 1,500 קטעים בהופעות. לפני שקם הערוץ, היו עושים כ-50 קליפים בשנה, ועכשיו עושים בערך 50 קליפים בשבוע. אבל אני יכול לגלות לך סוד: ככל שחולף הזמן ברור לי עד כמה אני מעדיף מוזיקה בלי קליפים, כי בשבילי מוזיקה זה הדבר האמיתי והקליפים הם רק אחת מדרכי השיווק שלו. תודי שבתור אחד שמנהל ערוץ קליפים זה קצת חתרני".
גם בעניין תחרות עמ"י קוטנר חורג מקווי הפוליטקלי קורקט. "הנה וידוי אישי קורע לב", הוא ממהר לייצר ציפיות. "אני שונא תחרויות ולדרג אמנות ומוזיקה זה דבר נוראי. מצד שני, כולם עושים את זה. נגמרת שנה, ומסכמים אותה. אומרים לי: מה הבעיה? היו שתי זמרות טובות השנה. אבל אני יודע שהיו 20 זמרות טובות, וברגע שאבחר חמש, יהיו 15 שייעלבו וישנאו אותי ויגידו שזה חרא של ערוץ, ואולי הן צודקות, כי להן יותר מגיע.
"בכל מקרה, אני אומר ליוצרים שלא חשוב להיות מועמד או לזכות. חשוב להמשיך לעשות דברים טובים. אני לא רוצה שזה ירפה את ידיו של מישהו. זה כולה להגיד תודה לתעשייה על השנה הזאת ולהמשיך הלאה".
"אני פאסה"
במשך שנים הולך קוטנר באותו מסלול ומעמיק בו. תוך כדי כך הוא נעשה לאוטוריטה רבת-כוח בתחום המוזיקה הישראלית, אבל הליכתו עדיין צנועה. "את לא יודעת שאני פאסה?" הוא שואל ומזדרז לפסוק: "הצעירים זה העניין". אך עדיין, עיניו הכחולות של קוטנר מבריקות כשהוא מדבר על מוזיקה, בהתלהבות של מי שגילה אותה זה עתה.
* אם היה לך יותר זמן או כסף, מה היית רוצה לעשות?
"להיות שדרן מוזיקה ברדיו".
* אתה בעצם מוזיקאי מתוסכל?
"אני לא מוזיקאי לא ממומש, אלא אוהב מוזיקה, שמממש את עצמו בהתעסקות עם מוזיקה של אחרים".
המוזיקה הזאת של ה"אחרים" כוללת גם תופעות כמו "כוכב נולד", ולפני שהוא משחרר עליה קיטור, מנדב קוטנר, בכל זאת, כמה מילים טובות: "הדבר החיובי ב'כוכב נולד' הוא עצם העיסוק במוזיקה, ועוד ישראלית. בסך-הכול, התוכנית מעניינת ומבוצעת ברמה גבוהה, והם מצליחים למצוא זמרים שלא בטוח שהיו מצליחים בלעדיה".
* וחוץ מזה?
"הכול שם רע, בעיקר ההשפעה העצומה על מצב המוזיקה הישראלית. הם חיזקו את תופעת הקאברים והשפיעו על אופי הביצוע של השירים. היום, כמעט כל הזמרים החדשים בכל מיני תחרויות מנסים להיות 'גדולים מהחיים' וצורחים בקול בומבסטי.
"הנזק הכי גדול הוא התופעה של האדרת הכוכבות על פני האדרת היצירתיות. להיות מוזיקאי זה לבטא את עצמך, לשיר, לנגן, לכתוב. זאת דרך חיים. שי גבסו בעיניי הוא דווקא אמן אמיתי שמתפתח, אבל נינט שהיא בטח זמרת אמיתית, מרגע שפרצה היא הפכה להיות כוכבת טלנובלות. הזוכים הם זמרים מצוינים, אבל הם יותר עסוקים בלהיות כוכבים מאשר להיות מוזיקאים".
את "תופעת רימון" (המכונה גם "המסיקות") קוטנר מגדיר כצורך של התקשורת לתייג ולמתג כל דבר. "הרי הרבה מיוצאי 'רימון' לא בסטייל של מירי מסיקה, קרן פלס, איה כורם ואריק ברמן, וגם הם בעצמם לא אותו דבר. את קרן פלס ראיתי פעמיים בתחרויות 'רוקרימון' והיא הייתה בין הבולטים שם, אבל היו לצידה מ-Pאנק ועד ל-Fאנק. העובדה שמחתימים דווקא אותם היא לא בגללם, אלא בגלל המיינסטרים בגלגל"צ, שלא משדרים מישהו שטיפה יותר בועט.
"הביקורת שלי על החבר'ה האלה באופן ספציפי היא שעם כל הכישרון שלהם, הייתי מצפה שלא יחשבו רק על ההצלחה המסחרית, אלא יהיו קצת יותר בועטים, נועזים וקצת יותר צעירים!
"בטקס של עמ"י תופיע להקה של ילדים בני 14 בשם 'ביט 69'. המוזיקה שלהם לא מי יודע מה מתוחכמת, אבל הם חמודים ואמיתיים. אם אתה צעיר - תהיה צעיר. תצרח, תשתולל, תצעק מ-ה-פ-כ-ה, ולא תחשוב שאת זה לא ישמיעו".
על גלגל"צ שאחראית לגישה הזאת הוא אומר: "בהתחלה היה הבלוף שלהם על מהפכה ישראלית, כשבפועל הם ניגנו גג - שליש ישראלי. ועכשיו שיטת הפלייליסט המצומצם הזה, שאם אתה לא ב'אם.טי.וי' ואתה לא מיינסטרים - אין לך צ'אנס. מאז שדלית עופר היא המנהלת, הרגשתי שינוי קטן, אבל לא מספיק. ובכל זאת אני נותן להם צ'אנס".
"האירוויזיון - תחרות דבילית"
לאירוויזיון המתקרב קוטנר מסרב לתת צ'אנס: "כבר 15 שנה אני חושב שהוא מיותר. זאת תחרות דבילית. הרעיון המקורי שארצות שונות יביאו את הטעמים שלהן כבר נעלם, ובמקומו כותבים שירים שמיועדים לנצח באירוויזיון. זה לא היה מפריע לי אם זאת הייתה תחרות נחמדה - כולה משחק טלוויזיה לא חשוב במיוחד, אבל זה הפך להיות, לכאורה, הדבר הכי חשוב בעולם".
* ומה אתה חושב על "טיפקס" שמייצגת אותנו?
"בתור מהלך קריירה זה אולי נכון מבחינתם, לקבל במה עצומה עם מיליארד איש שרואים אותם. לדנה אינטרנשיונל זה השתלם, היא פרצה".
בשלב זה של הראיון, קוטנר כמעט פורץ בריצה, כי הוא חייב כבר להיות בבית. לפני שאנחנו מגיעים למעלית הוא מדבר על עתיד המוזיקה הישראלית: "אחד הדברים היפים שתמיד קורים, זה חדירת השוליים לתוך המרכז ויצירת מיינסטרים חדש.
"פעם רמי פורטיס, ברי סחרוף, ואפילו אהוד בנאי, היו שוליים. חוץ מזה, השילוב של מזרח ומערב, במובן העמוק, מיוחד לנו. אני לא מתכוון לזמר מזרחי שלוקח קטע ישראלי קלאסי ומסלסל אותו, אלא למשל למה שברי סחרוף ואהוד בנאי עושים, כששומעים במוזיקה שלהם אלמנטים מזרחיים או ים-תיכוניים.
"אנחנו קיימים כבר כמעט 60 שנה, אבל עדיין מחפשים את הזהות שלנו ואת הדרך שלנו. אני מקווה שניצור כור היתוך יפה".
אנחנו מחכים למעלית. קוטנר אוחז בידיו צמד תופים בשביל הבן שלו, וממשיך בהתנהלותו הפרדוקסאלית - שילוב של תזזיתיות ונינוחות, איזו רצינות שנשברת כשהוא מעוות את קולו בהדגמות משעשעות. פתאום הוא אומר בשקט: "זה לא קל להיות מי שמחליט מה טוב ומה רע במוזיקה".
ואז המעלית מגיעה, וקוטנר, לשמחת השכנים שבפנים, מאלתר הופעה בעזרת תופיו בעלי הייחוס: ב-87' הוא תופף עליהם במסגרת סיבוב ההופעות "מסע הבחירות של מאיר אריאל". עכשיו, בין קומה לקומה, הוא שר את "האיש הקטן מהרדיו", כולל הצעקה הרשומה על שמו: "מ-ה-פ-כ-ה" ומוכיח שגם הופעה בת חצי דקה, יכולה להיות חזקה וקולעת.