טרטור הרוטור ממלא את האוויר בעוד מסוק מתקרב באיטיות לנחיתה במוצב בטון משוריין. חיילים, שמאבטחים את המנחת בציוד קרבי מלא, רוכנים בעצבנות מעל כלי נשקם, לא מרימים את הראש להתבונן. דלת המסוק נפתחת, קצין צעיר קופץ החוצה, וכמעט בו ברגע נשמעת שריקת פגז. המסוק, שלא דומם את מנועיו, מתחיל להתרומם וההפגזה מתחזקת. המסוק נעלם, ובין עשרות הפגזים המתפוצצים על הקרקע החיילים פותחים בריצה לעבר המרחב המוגן.
בניגוד לסרטים ישראליים אחרים, המצלמה אינה ממהרת לעבור את סצנת האש, כדי שהצופה לא יבחין בדלות החומר. כמעט בדרך אגב היא מתעכבת על הפרטים הכי קטנים - דיפוני הבטון העבים, התעלות העמוקות, האפודים הקרמיים, הציוד לראיית לילה וכלי הנשק. עוצמתו של מוצב הבופור, הסמל המיתי של מלחמת לבנון הראשונה, ששוחזר אחד לאחד, והאותנטיות של השחקנים-חיילים מחלחלת לצופים.
היכולת המרשימה הזאת של אנשי ההפקה של "בופור" ליצור סצנה נאמנה למקור אינה מקרית: צה"ל הלך עם ההפקה יד ביד, והסכים להשכיר לה את כל הציוד שלו נזקקה - מטנקים ועד אפודים. את המוצב עצמו, מדגישים בצה"ל, לא הוא בנה. צה"ל לא בונה לסרטים, אומרים שם. אבל סיוע היה אפילו כאן: המפיקים נשלחו לאיש צבא בדימוס, שהיה אחראי בשעתו לבניית הביצורים של פיקוד הצפון, וקיבלו ייעוץ צמוד. הקמת המוצב ושינוע טונות רבות של בטון עלו קרוב ל-300 אלף דולר. עוד 100 אלף דולר שולמו תמורת הציוד והאמל"ח שנשכר מהצבא. כל אלה ועוד התכנסו לתקציב הכולל של הסרט: 1.9 מיליון דולר.
"בופור", שמתאר את הימים האחרונים שלפני הנסיגה מלבנון, הוא מקרה מיוחד במסכת יחסי אהבה-שנאה-תלות, שמנהלים תעשיית הקולנוע והטלוויזיה וצה"ל. מפיק שיכול, עניינית וכלכלית, אולי היה מעדיף להסתדר בלי הצבא, אך ברוב המקרים אין תקומה לסרט ללא שיתוף פעולה של צה"ל. זה נכון לדרמה כמו "בופור", וגם לקומדיית מילואים עממית כמו "גבעת חלפון אינה עונה". בישראל אין אפשרות לשים יד על ציוד לחימה שלא דרך הצבא, ובנוסף ישנם אתרים רבים שבהם נדרש אישור צבאי כדי לצלם. מן העבר השני של המתרס, במשרד הביטחון ובצה"ל, יש נהלים ברורים שהתגבשו במשך השנים: מה מספקים, באילו תנאים ותמורת כמה כסף.
דוד מנדיל, מפיק "בופור": "כל פיפס שאתה עושה עובר דרכם. הם מלווים אותך לכל אורך ההפקה - מקריאת התסריט, במהלך ההפקה ועד הסוף. היו לנו איתם ישיבות שבועיות ודו-שבועיות. מדובר במאות פריטים שצריכים מהצבא. אי-אפשר בלעדיו".
חייל (אמיתי) על הסט
כשמנדיל אומר "הם" הוא מתכוון למדור הפקות ופרויקטים ביחידת דובר צה"ל, הכתובת למפיקי הסרטים, שעליו פיקדה עד לימים האחרונים רס"ן שלומית שביט. את הקרדיט על מדיניות צה"ל בנושא בשנתיים האחרונות, נותנת שביט לדוברת צה"ל, תא"ל מירי רגב. לדבריה, מאז שרגב נכנסה לתפקידה, בקיץ 2005, ישנה הרבה יותר פתיחות כלפי סרטים.
רגב: "חשוב להחזיר לחברה את הצבא כגיבור תרבות. איך הופכים את החיילים והמפקדים שעושים את העבודה - באוויר, ביבשה ובים - לגיבורי תרבות? כשאתה רואה אותם באור דרמטי, זה מגביר את ההזדהות איתם. וזה כולל כמובן גם סרטים על הומואים ומיעוטים. אני לא אנסה להסתיר סיטואציות מסוימות בסרט, כי גם בלעדיי יהיה סרט, ואני רוצה להשפיע, להיות שם".
ואפרופו ההומואים שרגב מזכירה: הסרט "יוסי וג'אגר", שעסק ברומן בין קצין לחייל, לא זכה לשיתוף הפעולה של צה"ל, בעוד הסרט "הבועה", שגיבוריו הם מילואימניק וצעיר פלסטיני שמתאהבים על רקע המציאות של מחסומי צה"ל, דווקא נהנה ממנה.
שביט: "'יוסי וג'אגר' לא אושר כי הוא נגד את ערכי צה"ל. מתוארים בו יחסי מפקד ופקידה שלו, והצבא לא מעודד דברים שנוגדים את ערכיו. אם היו משנים את הסצנה הזאת, היינו עוזרים להם. עם יחסים הומוסקסואלים אין לנו בעיה".
רגב: "אם מדובר בסיטואציה דמיונית אבל אנושית, הייתי רוצה שיראו בסרט שהדבר מגיע לבירור, שהפרקליט הצבאי הראשי אומר למעורב שמה שהוא עשה זה בניגוד לנורמות. אין לי בעיה עם זה שהפושע לא נענש בסוף הסרט, אבל שתהיה הבנה של מה מותר ומה אסור".
כלומר, את כופה על יוצרי הסרטים להכניס לתסריט שלהם שיפוט מוסרי.
"כן, אבל במידתיות ראויה".
כיצד מחליט צה"ל אילו תסריטים נוגדים את רוחו ואילו לא? חוץ מהמפקדת יושבים במדור ההפקות עוד קצינה ושבעה חיילים, שקוראים את התסריטים. החייל-קורא מעביר את התייחסותו לראש המדור, "ואם אני מרגישה שיש פגיעה בערכי צה"ל או שיש עיוותים קשים של המציאות", מסבירה שביט, "אני אעלה את זה למעלה, ואקבל אישור להציג את הדברים בפני אנשי ההפקה".
לאחר שאושר התסריט ומתחילה ההפקה, ממנה המדור נציג מטעמו להפקה. "זה בדרך כלל אדם אחד, שנמצא בצילומים. הוא כותב דוח בכל יום צילומים. לבופור, למשל, יש שני קלסרים עבים. בסוף כל הפקה אנחנו עושים סיכום של מה עברנו, מה היו הבעיות, מה יש לשפר", מספרת שביט.
לבופור, בניגוד ליוסי וג'אגר, לא היו בעיות עם התסריט. להפך. עושה רושם שהסרט היה יקיר צה"ל: "שיתוף הפעולה היה מדהים. הם אמרו שזה תסריט חשוב, ולא היה כל דיון על התוכן", מספר מנדיל. "גם דן חלוץ וגם מירי רגב וגם האלוף קפלינסקי - כולם חיבקו את הסרט".
מנדיל, שהפיק בשנת 2000 את הסרט "ההסדר", מאשר את דבריה של שביט כי ישנה כיום הרבה יותר פתיחות. "כשעשינו את ההסדר אמרה לי האחראית בדובר צה"ל שהיא לא יכולה לתת יד לסרט שבו חייל רוצה לפוצץ את הר הבית'. עשינו את הסרט בלי עזרת הצבא. היום כבר יש הרבה יותר פתיחות ופלורליזם", הוא אומר.
למפיק אבי (צ'רופה) קליינברגר, שהיה שותף לכמה וכמה סרטים של במאים ישראלים-פלסטינים, יש דעה קצת פחות חיובית. הוא אמנם משבח את הענייניות של הצבא - שבה לדבריו נתקל בסרט "עטאש" המגולל סיפור מערכת יחסים קשה במשפחה ערבית ואשר צולם במבנה צבאי שנמצא בשטח אש - אבל הוא פונה לצה"ל "כדבר אחרון, כשאין ברירה אחרת". מה שמרגיז את קליינברגר הוא דרישת הצבא לקרוא את התסריט, שבה נתקל לראשונה בעטאש.
"אמרתי, 'מה פתאום, ממתי אתם קוראים תסריטים ומה אכפת לכם? הרי אין לכם מדיניות, יש לכם שירות שעליו אתם גובים תשלום'. ענו לי שזה הנוהל מאז יוסי וג'אגר. לא היה לי הומו בסרט, אז לא היה אכפת לי ונתתי להם לקרוא. אבל יכולתי לקחת אותם לבג"ץ. מילא שאומרים לי ביטחון שדה ושלא רוצים שיראו מתקן כזה או אחר, אבל אין לצה"ל זכויות על הבעת דעה ואסור לו להפלות סרטים שלא מפארים אותו". רגב, אגב, משיבה בלקונית לטענתו של קליינברגר: "עובדה שזה לא הגיע לבג"ץ".
בחו"ל יותר יקר
כשקליינברגר נשאל מדוע הוא פונה לצבא רק כמוצא אחרון, הוא עונה שההסבר הוא דווקא כספי, ולא עקרוני. "הם יקרים. אם הברירה היא לקחת ג'יפ צבאי או לקחת ג'יפ אזרחי ולצבוע אותו ולאבק אותו, ג'יפ צבאי יהיה יקר יותר", הוא מסביר. "יש מקרים שאין ברירה: טנק מרכבה, למשל, לא אמצא בשום מקום אחר. זה עולה כסף, והרבה: צריך לדאוג שהטנק יוסע. צריך לדאוג שיהיו עליו ארבעה חיילי מילואים שהם צוות הטנק, וצריך שהם יקבלו אישור מהצבא. צריך לבטח את הטנק, וצריך לבטח אנשים מסביב לטנק".
בצה"ל, שלא במפתיע, לא ששים לדבר על הכסף. "התמחור הוא של משרד הביטחון, ולא מדובר בתמחור של רווח. טנק מחושב לפי שעות מנוע, דלק, חייל שיסיע אותו", אומרת שביט. "המפיק מקבל את הציוד בתעריף שזה עולה לצה"ל. אנחנו לא עוסקים בכלל בכסף. אנחנו נותנים רק דברים שלא נותנים בשוק האזרחי. ציוד שקיים בשוק האזרחי - שישכרו שם. המדיניות של צה"ל היא לא לפגוע באנשים שזו פרנסתם".
לגבי הסכומים המדויקים שנגבים צה"ל ומשרד הביטחון סירבו למסור פרטים. קליינברגר אומר שיחסית לעולם מדובר בסכומים נמוכים. "במדינה כמו ארצות הברית עלות שכירת ציוד לסרט כמו בופור הייתה כפולה. בכלל, בשנות ה-70 וה-80 ישראל הייתה מקום לעשיית סרטים על האויב הקומוניסטי. היו לנו טנקים רוסיים וקלצ'ניקובים, שלל מששת הימים ומיום כיפור. אפשר היה לצלם פה מלחמת עולם שלמה. סילבסטר סטאלון צילם פה את 'רמבו 3'. זה היה גם בגלל האפשרות לקבל מהצבא ציוד במחירים תחרותיים".
התסריטאי בני ברבש, ואחיו הבמאי, אורי ברבש, חתומים על כמה וכמה סרטי צבא, החל ב"אחד משלנו" וכלה בסדרות "טירונות" ו"מילואים". ברבש: "לצה"ל יש מגבלות עם זה. בצבא ארצות הברית יש שתי חטיבות שממוקמות בקליפורניה, וכל ייעודן לצורכי השכרה להפקות קולנוע. בא מפיק לצבא, אומר שהוא צריך לנהל קרב, סדר גודל של 200 טנקים, מפנים אותו ליחידה, והוא סוגר איתה כספית. בצה"ל זה לא יקרה. יגידו לך טנקים לא תקבל, אז או שתיקח מארכיון צה"ל או שתצלם תרגיל. כאן תקבל מתקנים, נגמ"ש, דברים מהסוג הזה".
שביט אומרת שאכן יש מגבלות שנובעות מהכלים שאותם מבקשת ההפקה לשכור. "מסוק, למשל, הוא כלי מורכב, ולא היינו רוצים שייפגע בתאונה או שיפגע במישהו. יש נהלים מיוחדים: ניגשים ללוקיישן לראות אם אפשר להנחית אותו ואם אין שם רמת סיכון. הביורוקרטיה מאוד מסובכת. נהג טנק יכול להיות מילואימניק, אבל מפקד חיל האוויר רוצה שיטיסו את הכלי אנשים שלו בסדיר. אנחנו לא נותנים מסוק לכל סרט, ומטוס קרב לא תראה גם ב'בופור'".
שביט ממליצה לכל הפקה שעובדת מול הצבא להעסיק מתאם מיוחד. קשרים בצמרת בוודאי לא מזיקים למתאם: כך היה במקרה של לו לנארט, בעברו טייס במרינס, מתנדב מח"ל ודמות אגדית בחיל האוויר הישראלי. לנארט תיווך בין מנחם גולן ויורם גלובוס ולראשי חיל האוויר בהפקת "מבצע יונתן". כמה שנים אחר כך הוא שימש כמפיק בסרט ההוליוודי "נשר הברזל", שבו כיכבו מטוסי קרב של חיל האוויר בעלילה שלה לא היה כל קשר לישראל. לנארט, אגב, סיפר בזמנו כי ההפקה שילמה לחיל האוויר מיליון דולר על שכירת המטוסים.
לבופור היה מתאם מיוחד מול הצבא - נח פארן, אל"מ במיל', שעבד מול הצבא גם בהפקות "כיפור" של עמוס גיתאי ו"תיאום כוונות" של אייל חלפון. פארן, בעברו מג"ד שריון ועד לשחרורו ממילואים לפני כחצי שנה מג"ד חי"ר, מכיר את לבנון עוד מהמלחמה ב-1982.
פארן: "בבופור זה היה עבודה מול חמש או שש יחידות בפיקוד צפון, חטיבות שסייעו בכלים. כל מטה הפיקוד מעורב במהלכים, עד הרמ"ט, וגם האלוף יודע. עבדתי גם מול בסיס ציוד במרכז, משם הגיע כל הציוד הלוגיסטי, וגם מול גופי רפואה וקשר, שנתנו לנו אנטנות, ומול מפעל בתל השומר שמייצר ציוד אופטי. ברגע שהנושא נסגר מול משרד הביטחון, זה קל. אני בא ליחידה עם השובר, בודק אם זה מה שסגרנו ואם זה מתאים לסרט".
יש יתרונות להיכרות שלך עם המערכת?
"לצבא יש שפה משלו, ומי שיש לו רקע צבאי מכיר אותה. לפעמים ההודעה על הציוד שיוצא נוחתת אצל המג"ד וקצין חימוש לא מיודע. כדי למשוך טנק מיחידה, אתה בא שבועיים לפני לא יום לפני. אני מכיר את הדרגים הגבוהים, חלק מהאלופים בני מחזור שלי, למרות שלא השתמשתי בזה בבופור. בסך-הכול הייתה הבנה ברמות הגבוהות, הייתה פקודה של הרמטכ"ל לעזור, ומילאו אותה בלי לצייץ. ואם היו רס"רים בשטח שהיה להם קשה, מהר מאוד הם הבינו".
החוף של סופיה לורן
ההיסטוריה של הקולנוע מלאה בסיפורים על יחסים בין צבאות לתעשיית הסרטים. אחד המוקדמים שבהם מגיע מגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, שלמרות תבוסות צורבות באותו שלב של המלחמה, ומצוקת כוח אדם קשה של הוורמאכט, העמידה כמות עצומה של חיילים לרשות מפיקי סרט שעסק בניצחון הגרמני על צרפת של נפוליאון.
אחרי מלחמת העולם השנייה הפך שיתוף הפעולה לרווח הרבה יותר. ציוד הצילום שנעשה קל ומתוחכם אפשר להפקות ההוליוודיות לחצות את האוקיינוס בחיפוש אחר סיפורים אקזוטיים ועלויות הפקה נמוכות. כך, למשל, השכירו שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר והגנרליסימו פרנקו אלפי חיילים להפקות היסטוריות. ולא רק דיקטטורים עשו זאת: לסצנות בסרט "אקסודוס" סיפק צה"ל חיילי צנחנים כדי שיגלמו את החיילים הבריטים הרודפים אחרי אנשי המחתרות.
הקצונה הגבוהה בצה"ל הייתה מארחת למופת של הכוכבים. כשהגיעה סופיה לורן לביקור באמצע שנות ה-60, אפשרו לה אנשי יחידת עילית לרחוץ בפרטיות בחוף הסגור שלהם, הרחק מההמון המטריד. אנשי חיל האוויר נהגו לקחת אורחים לסיבוב בשמיים, לא מעט בתקווה שגבורת החיל עוד תגיע למסך הכסף. הרומן הזה לא נמשך לאורך זמן.
בקיץ 1972 אירחה ישראל את צוות הצילומים של הגרסה הקולנועית למחזמר "ישו כוכב עליון". הסרט תיאר חבורת שחקנים היפים המגיעה למדבר יהודה של ההווה, ובהשראת המקום מציגה את סיפורו של ישו. הבמאי נורמן ג'ואיסון נחשב ל"ידיד ישראל": סרט קודם שלו היה "כנר על הגג", בכיכובו של השחקן הישראלי חיים טופול. הוא עשה את סיבוב ההיכרות והאירוח בצה"ל, ונפגש עם מקבלי ההחלטות.
כשהסתיימה הקרנת הבכורה של הסרט מיהרו הנציגים הישראלים בארצות הברית לדווח לירושלים כי יש בו נימה אנטישמית. בין היתר נראים בו חיילים רומים עוצרים את ישו כשהם חמושים ברובי עוזי. בסצנה אחרת נראה יהודה איש קריות כשהוא מנסה להימלט למדבר מפני מצפונו המייסר אותו, ובעקבותיו דולקים טנקים ומטוסים של צה"ל.
הממסד בישראל געש: חבר הכנסת שמואל תמיר הגיש שאילתה לשר המסחר והתעשייה חיים בר לב, בדבר מעורבותה של ישראל בסרט, והצנזורה אסרה להציגו. ג'ואיסון דחה את הטענות, וטען כי התכוון לחיילים באשר הם חיילים ולא ביקש ליצור סרט אנטישמי.
הטראומה של "ישו כוכב עליון" הביאה להתנהלות זהירה של צה"ל והממשלה מול תעשיית הסרטים. בתקופה שלאחר מבצע אנטבה התנהלו מספר משאים ומתנים עם אולפנים הוליוודיים על הפיכת המבצע לסרט, אך ללא תוצאות. נציגי הוליווד, שהגיעו לישראל למטרה הזאת, ארזו את המזוודות, חזרו הביתה, והפיקו שני סרטי טלוויזיה בלי סיוע ישראלי. בסופו של דבר מנחם גולן נהנה מכל הסיוע הנדרש לאחר שהסכים לתנאים של צה"ל.
את הפרק הבא בקשר בין צה"ל לעולם הסרטים מייצג "מסע אלונקות", שצולם מיד לאחר "מבצע יונתן" ומתייחס למערכת יחסים בתוך פלוגת טירונים בצנחנים, והלחץ המופעל על הפרט, עד להתאבדותו. ביים את הסרט יהודה ג'אד נאמן, לשעבר ראש החוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב, ובעברו איש צנחנים, רופא ובעל עיטור המופת במלחמת ששת הימים.
נאמן: "זה היה סרט ראשון עם ביקורת על המיליטריזם הישראלי, והייתה רגישות עצומה. דובר צה"ל אז, דב שיאון, דרש לשנות תסריט. הוא רצה 'התאבדות חיובית', כמו אורי ב'הוא הלך בשדות', שמשתטח על אחד הטירונים ומתפוצץ עם הרימון. היה לנו איתם מאבק של שנה. ואז התערב הרמטכ"ל מוטה גור הוא קרא את התסריט ופסל אותו סופית. היה שלב שרצינו לייבא נשק מחו"ל כדי לצלם, ואז פנינו לישראל טל, עוזר שר הביטחון בממשלת רבין הראשונה. רמזתי שאפנה לבג"ץ, אף שבג"ץ אז לא היה חזק. בעקבות זאת עשו מין מעקף, דרך משרד הביטחון. מכיוון שזה עדיין היה העידן המפא"יניקי, עידן הצביעות הלא ברוטלית, עשו איתי פשרה. השאילו לנו רובים וכלי רכב, אפשרו לנו לצלם בבסיס של משמר הגבול, אבל נאסר עלינו לכתוב בפרסומים שקיבלנו סיוע מצה"ל".
האירוניה ההיסטורית היא שבשנים הבאות עשה צה"ל שימוש נרחב בסרט: "במשך שנים, עשרות מחזורים של קורס קצינים בבה"ד 1 ראו את הסרט, ושמעו ניתוח של הקב"ן הראשי מה מביא להתאבדות הטירון. הם רק לא הבינו שזה לא סרט על טרטורים אלא על הפדגוגיה הצה"לית, שמלמדת את החייל לפגוע באויב אבל גם מאמנת אותו להיפצע".
ברבש מספר על מקרה דומה עם "אחד משלנו". במקור הייתה זו הצגה שעסקה בחוקר מצ"ח שבא לחקור את חבריו לשעבר, והם מבינים שהוא עומד להסגיר אותם. בסיום הם מחליטים להרוג אותו ולהציג זאת כאילו נהרג על-ידי מחבל. זה לא מה שראו הצופים בסרט.
ברבש: "כתנאי לסיוע הייתה להם דרישה שנמתן מסרים. לא נראה להם שהחיילים יהרגו חייל אחר. היינו צריכים לשקול אם אנחנו מוכנים לפשרה או שנוותר על ההפקה, כי בסדרי הגודל האלה ולגייס כספים כאלה, זה מפיל הפקה".
מה היה הדיל מול הצבא?
"קריאה חוזרת של התסריט ומעורבות בעריכה. היה, למשל, קטע בסרט שעושים שמיכה לאותו חוקר מצ"ח, והיו ויכוחים עם הצבא על כל אגרוף וכל בעיטה. אמרו לחתוך ולרטש, ואחרי כל זה היה מצב שלאורך זמן לא היו מוכנים לאשר. זה הגיע להערכתי עד לרמטכ"ל אז, דן שומרון. ואגב, גם עם הסרט הוזמנתי לעשרות הרצאות בקורסים ודיונים על הפרט והקבוצה".
אולם ברבש לא מתלונן על הקשר עם הצבא. להפך: "מניסיוני, שיתוף פעולה יצירתי עם הצבא יותר קל מאשר עם משקיעים פרטיים ועם גופי שידור. למערכת הצבאית יש סוג של פתיחות וכבוד בדיאלוג מול יוצרים, היא מאוד מכבדת את היושבים מולה. זה לא כמו לשבת מול מפיק שזה לחם חוקו, תוריד את זה ותוריד את זה, הקהל כן יאכל ולא יאכל. עם הצבא זה דיאלוג ענייני, ולטעמי זו מערכת מאוד מתקדמת. יחד עם זאת, הם לא עושים את זה לשם שמיים".
כשברבש אומר את הדברים הוא מתכוון לסדרת הטלוויזיה "טירונות" שיצר, אולי הפרק האחרון בקשר שבין צה"ל ליוצרים. "לא רצינו שיתוף פעולה עם הצבא, אבל הבנו שבלעדיו לא נצליח. במקור כתבתי את טירונות לגולני, היחידה שבה גדלתי. בסופו של דבר הגשנו בקשה והגענו לפגישה אצל הרמטכ"ל אמנון שחק וסגנו שאול מופז. שחק אמר לי, 'אני מבין את החשיבות הביוגרפית של גולני בשבילך, אבל אם תסב את הסיפור לגבעתי, יש לך קארט בלאנש'. גבעתי הזכירה את גולני של שנות ה-70, יחידה שחודשה והייתה אז בתהליך היטמעות, והיה חשוב לצבא לחזק אותה. גם שם צפו בחומר בשלבי עריכה וקיימו פורום קבוע, כך שזה לא היה קארט בלאנש".
ההימור של ליפקין-שחק הוכח כמוצדק. עם עשרים וכמה אחוזי צפייה מדי שבוע, טירונות הביאה לקפיצה אדירה בהיקף הגיוס לגבעתי. שביט אומרת כי לפני הסדרה עמד שיעור הגיוס לגבעתי על 0.5:1, כלומר, אפילו לא חייל אחד מעוניין לכל תקן. כיום, לעומת זאת, היחס עומד על 1.9:1. השלב המתבקש הבא מבחינת צה"ל היה ממש ליזום סדרה, הפעם על חיילי מילואים.
ברבש: "התחלנו לעבוד על הסדרה בתקופה שדיברו על ביטול מערך המילואים. בעונה הראשונה תקפו אותנו על חוסר רלבנטיות, זה פאסה, זה עבר. הפרק הראשון של העונה השנייה נפל על יום חטיפת חיילי המילואים בלבנון, פרק קשה אצלנו על היתקלות, פאשלה במובן מסוים, חזרנו להיות רלבנטיים".
אין לך בעיה עם זה שהצבא מעורב בסרטים?
"צה"ל הוא צבא העם, והיה מעורב במיזמים חברתיים במשך שנים - הנח"ל והמורות החיילות ונערי רפול, במשך שנים הם הוציאו ספרים בספריית תרמיל. לכאורה תרתי דסיטרא, כי מה לצבא ולכל זה, מה לו ולתחנת רדיו ולהפקת סרטים? הנכונות הזאת צומחת מתוך מורשת מאוד עמוקה בממסד הצבאי, הנכונות לסייע במיזמים תרבותיים".
ומה הלאה? תא"ל רגב הייתה רוצה לחזור לימים של "שתי אצבעות מצידון", הפקה של יחידת ההסרטה של צה"ל שהוצגה בהצלחה בבתי הקולנוע, אבל היא מודה שאין לה הכסף לכך. במקום זאת מנסה צה"ל לשחזר את ההצלחה עם סדרה חדשה, הפעם על השייטת. "פנינו כבר למפיקים, נוציא גם מכרז, יהיו תנאים, ויצטרכו כמובן לשמור סודיות", אומרת שביט. "