כבר שנים ארוכות שהרייטינג של האג'נדה הפמיניסטית בארץ מדשדש. מרבית הנשים הבכירות במשק לא רוצות להיות מזוהות עם תחום צר כמו ענייני מגדר. אולי זה בגלל הדימוי הציבורי של הפעילה הפמיניסטית - צעקנית, דעתנית וכוחנית. אולי זה בגלל שנשים מצליחות ומובילות לא רוצות להידחק לנישה. הן רוצות לנהל מדיניות, למכור חברות, לעסוק במשא ומתן עם הפלשתינאים ולהיפגש עם קונדוליסה רייס.
וזה בסדר. לנשים יש מה לתרום ומה להגיד בכל תחומי החיים, הן לא חייבות לדבוק דווקא בטיקט הנשי. הבעיה מתחילה כשהן מתחילות להתרחק מהנושא כאילו היה מחלה מידבקת. זאת הפכה להיות ממש תופעה. נשים שבוחרות למצב את עצמן הכי רחוק מהזיהוי הנשי שלהן, שבוחרות לשבת על הגדר או, במקרים קיצוניים יותר, להפוך לקטגוריות הראשיות של העניין הנשי.
אחד המקרים הבולטים ביותר הוא פרשת הנשיקה של חיים רמון. על פי נתונים סטטיסטיים מרבית הנשים בארץ הוטרדו מינית ברמה כלשהי - מילולית או פיזית. ולמרות זאת אי אפשר היה לעצור את שטף הסנגוריות שהתייצבו לצידו של רמון. התגובות של אותן נשים, כולן בכירות ומצליחות, נעו בין אלה שראו בחיילת הצעירה מפתה מתוחכמת לבין אלה שאמרו: מה היא עושה עניין?
ושוב, זה בסדר. נשים לא צריכות להיות מוטות אוטומטית לטובת נשים אחרות. הבעיה היא שגם במקרה הזה הופיע סימפטום המחלה המידבקת. נדמה שאותן נשים דוחקות את עצמן במופגן מזיהוי עם עניינים שמזוהים כנשיים, ומתייצבות בסוג של הצהרה לצד הצד הגברי - החזק. כי העניינים הנשיים - אונס, קיפוח ואפליה - מזוהים בדרך כלל עם סוג של חולשה, התבכיינות ולוזריות. וזה הדבר האחרון שהנשים המובילות רוצות שייחסו להן.
נראה כי חלק מהנשים האלה שיושבות בטופ, שכחו או הדחיקו את הזיעה שהשקיעו בטיפוס למעלה. אחרות הופכות את הקושי לאידיאולוגיה. אם אישה רוצה להצליח, הן אומרות, שתקרע את התחת, שתספוג, שתסבול.
לפני מספר חודשים, באירוע חמישים הנשים המשפיעות של "ליידי גלובס", פנתה אליי אחת הנשים החזקות במשק, שיושבת בבטחה במשרתה הבכירה בתאגיד גדול ואמרה לי: "זה הכל קשקוש הדיבורים האלה על קיפוח", אמרה הבכירה, "מי שבאמת מתאמצת ומשקיעה שעות של עבודה, מרץ וכשרון, מצליחה להגיע לעמדות הכי בכירות". קשה להתווכח איתה, עם הבכירה. היא באמת הצליחה. היא ידועה כמי שלא דופקת חשבון לשעון ולא עוזבת את שולחן העבודה בשביל לרוץ לילדים. אין לי צל של ספק שהיא מוכשרת. אני גם מסכימה איתה שבשביל הצלחה צריך לעבוד וקשה. מה שמקומם אותי הוא העובדה שנשים צריכות לעבוד קשה יותר, וגם אז ההצלחה לא מובטחת להן בקצה המסלול.
אי אפשר להתווכח עם מבחן התוצאה. בצה"ל אין עדיין אלופה, בממשלה יש רק שתי שרות, בכנסת רק 17 ח"כיות, ההכנסה הממוצעת של שכירים במשק גבוהה ב-58% מזו של השכירות, רק 10% מכלל המנהלים הבכירים בישראל הן נשים, והרשימה עוד ארוכה וניתן למצוא בה הרבה מדי פעמים את המילה 'רק'.
מכשולים רבים ניצבים בפני ציבור הנשים בדרך לצמצום הפערים. גורמים רבים, אובייקטיביים וסובייקטיביים, צריכים להיות מוסרים בדרך אל השוויון המיוחל. מי שיכולות לתת דחיפה רצינית לנושא, להעניק לו את הסקס אפיל, שכל כך חסר לו, הן אותם נשים מצליחות, אלה שעשו את זה. אם הן לא יחששו לדבר פמיניזם ויהפכו לדוברות של העניין הנשי, הן עשויות לגלות שבמקום להיחשב כטרחניות הן ייתפסו כחברתיות, כמובילות מהלך נכון וראוי. יש מקום לתקווה. אם הירוקים הצליחו להפוך את איכות הסביבה לטרנד עולמי, גם לנשים יש סיכוי. "
הכותבת היא עורכת "ליידי גלובס"