בשנים האחרונות נושא טיסות הלואו קוסט תופס כותרות חוזרות ונשנות. שר התיירות לשעבר, אברהם הירשזון, הבטיח טיסות ב-100 דולר ומיד אחר כך עבר למשרד האוצר. גם ועדת סיטרמן לפתיחת השמים לתחרות, בראשות מנכ"ל משרד התחבורה, אינה שוללת בואן של חברות אלה.
אולם, למרות הצהרות אלה, כמעט ברור שהסיכוי שלנו לטוס במחירים נמוכים, נותר קטן. מעבר לכך שכלל לא בטוח שהממשלה אכן מעוניינת בטיסות אלה, אף חברת לואו קוסט לא הביעה רצון אמיתי לטוס לארץ.
פעילותן של חברות הלואו קוסט בנויה על נוסחה ברורה: ביקוש גבוה, מרחקים קצרים, אפשרות לסבב מהיר בשדה התעופה, ואפשרות לנחיתה בשדות תעופה משניים. אם ננסה ליישם נוסחה זו על המציאות שלנו נגלה שאנחנו בבעיה לא פשוטה.
המרחק של ישראל מרוב שדות התעופה המבוקשים במערב אירופה גדול מדי. גרמניה היא יעד סביר, יתר מדינות אירופה המערבית קצת מחוץ לטווח. גם האפשרות לסבב מהיר בשדה התעופה, שאינו עולה על חצי שעה, בעייתי בשל דרישות הביטחון הגבוהות, אף שגורמי תעופה אומרים שעם קצת מאמץ ניתן להתגבר גם על כך.
את היעדרו של שדה תעופה משני מציעה מומחית לכלכלת תעופה מהאוניברסיטה העברית, פרופ' ניקול אדלר, לפתור באמצעות סבסוד הנחיתה בשדה התעופה בן גוריון.
אבל גם אם נתגבר על כל הבעיות הטכניות והפוליטיות, המפתח המרכזי הוא רצונן של הממשלות לפתוח את השמים לתחרות. לדברי אדלר, אסור לשכוח שיחסי תעופה הם עניין לממשלות. על טיסות לואו קוסט צריכות להחליט ממשלות ישראל והממשלות האירופיות, ולפי שעה דיונים כאלה אינם מתקיימים.