בצל המלצות ועדת וינוגרד הביטחונית, עלולים הסטודנטים, בלחץ חבריהם, לזנוח את ועדת וינוגרד הכלכלית. הסטודנטים הצליחו סוף סוף לעניין את ראש הממשלה אבל נראה כי מאוחר מידי. הם יודעים כי את הסמסטר הם עלולים להפסיד ולמצר להם - גם ראש הממשלה יודע זאת.
יולי תמיר הצליחה לסגור חזית אחת, והורידה את המרצים מסדר יומה. המרצים כבר לא שובתים. והסטודנטים לבד. והזמן דוחק וכולם יודעים זאת. כלומר, הצפי הוא שבהעדר סולידריות חברתית אנו נצפה להתקפלות חכמה של הסטודנטים ומנהיגיהם. הם יקבלו, אם יתנהגו יפה, משהו קטן בדיון לילי - בסגנון של המרצים, ו-וועדת שוחט תצא לדרכה.
אבל, אנחנו כחברה הפסדנו! והאמת, על מה קצפנו? מדוע שנצפה מהשרה תמיר להתנהג אחרת? ישראל נמצאת בבעיה חברתית בכל הקשור לעיצוב מערכת חינוך ראויה ואופטימלית. כללי המשחק המבנים את תפקידה של יולי תמיר כשרת החינוך אינם מקדמים תוכן, אלא פרוצדורליים. כלומר, מתמרצים את תמיר לכבות שריפות כדי לשרוד. משכך, תפקידה של יולי תמיר, אם היא רוצה לכהן כשרה, מתמצה בפעולה במסדרונות הפרלמנטריים. ורק בהם.
מן הראוי כי את תפקיד הקביעה התוכנית נשאיר לנו לכל הקבוצות והמגזרים הפועלים זה מכבר בעיצוב התוכן החינוכי. ארגוני המורים, ארגוני המרצים, ארגוני הסטודנטים, קבוצות לא ממשלתיות ויש לא מעט כאלה, פקידי מדינה ברמה הארצית וברמה המקומית, ועדי הורים ועוד. כל אחד ואחד פועל זה מכבר על עיצוב התוכן של החינוך בישראל. ואחרונים חביבים, אנחנו האזרחים. אבל זה לא מצליח. אין סולידריות. ולמה?
בישראל, תרבות ההשתתפות הפוליטית מכוונת לקידום האינטרסים הצרים של הקבוצות ובעלי העניין השונים. משכך, אין יכולת לכל השחקנים שמניתי לעיל לאתר את החיבור שיוביל אותם לקידום שיתוף פעולה בעיצוב תכני החינוך בישראל. אם היה לנו חיבור, המרצים, וגם יולי תמיר, היו מבינים שפשרה בעניינם בלא לפתור את בעיית הסטודנטים היא לכל היותר כיבוי שריפה זמני, שיחזור וביתר שאת.
הבעיה היא כי העדר תרבות של השתתפות מהותית מובילה למשחק אינטרסים צר, שבו כל דאלים גבר. הווה אומר שבעצם מצופה מהסטודנטים לנהוג באלימות. חבל, זו לא מערכת החינוך לה אנו שואפים.
האם תמיר יכולה לשנות? כנראה לא. האם ראש הממשלה יכול לשנות זאת? אולי, אבל לכך דרושה יכולת מנהיגות. שתי דרכים לשנות זאת. האחת מהותית, שמחנכת להידברות רבת מגזרים אך ארוכת טווח; והשנייה, ניצול המתווה הקיים על מנת לקדם שינוי מבני בטווח קצר, למשל ביזור סמכויות משרד האוצר בעיצוב החינוך בישראל.
ברי לנו כי יפה היא דרך שממזגת בין השתיים. בלהט האירועים סביב וינוגרד הביטחונית, הציפייה שראש הממשלה יחשוב ארוך טווח קלושה. המעניין הוא כי לעיתים דווקא מחשבה ארוכת טווח יכולה לעזור במקום בו מחשבות קצרות טוח כושלות.
עד אז, דילמת החינוך תהא אינסופית. את הדור הנוכחי של הסטודנטים כבר הפסדנו. הוא לומד שאין טעם בכינון סולידריות בישראל. מה עם הדור הבא?
* ד"ר מידני הינו מרצה לממשל ומשפט ציבורי המכללה האקדמית של תל אביב יפו