גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

בקצה הצפוני של שטח השיפוט של ירושלים עומד שלט גדול ומחליד: Welcome to Israel, הוא מברך את קוראיו, ומפרט את המהירות המותרת לנהיגה בישראל. השלט הזה אמור לקבל את פני היוצאים מנמל התעופה הבינלאומי של ירושלים בעטרות, אבל זה יותר משש שנים וחצי שאף מטוס לא נחת על המסלול, ואף תייר לא שינן את מהירות הנסיעה בכבישים הבין-עירוניים. ירי מקלנדיה הסמוכה, בתחילת האינתיפאדה, הביא לסגירת השדה, והיום צומחים עשבים על המסלול ומדי פעם נכנסים עוברי אורח להעיף מבט. שעה ארוכה עוברת עד ששומר בודד, שישן במגדל הפיקוח, מתעורר כדי לגרש אותם.

זה יכול היה להיות משל על מצבה של ירושלים כולה, אך גם לפני האינתיפאדה בקושי הייתה בשדה פעילות בינלאומית. שתי טיסות יומיות לאילת, בית ספר קטן לטיסה, ומיליונרים יהודים עלומים שמדי פעם הגיחו במטוסים פרטיים היו הרוב המכריע של הפעילות האווירית בבירה. למעשה, הפעם האחרונה שבה פקדו את עטרות טיסות בינלאומיות סדירות הייתה לפני ארבעים שנה, כשעוד נשלטה בידי הירדנים.

אבל הבניינים הנטושים בעטרות בכל זאת יכולים להיות סמל, אנדרטה ליתר דיוק, לניסיונות הכושלים של מדיניות ישראל מאז מלחמת ששת הימים, כמעט בכל תחום אפשרי, להפוך את ירושלים לעיר בירה של ממש. הנה עוד דוגמה תחבורתית: במשך שבע שנים כלל לא פעל קו רכבת לירושלים, שבע שנים שבהן חוברו גם עיירות קטנות ונידחות לרשת הרכבות. כשלבסוף נפתח קו, בעלות של יותר מחצי מיליארד שקל, ושהתבסס על תוואי מימי הטורקים, התברר שהנסיעה בו איטית אף יותר מההשתרכות בפקקים. ב-2011, מבטיחים בגאווה כבר לפחות ארבע שנים שרי התחבורה ופרנסי העיר כשהם נשאלים על הפלופ הזה, ייחנך קו חדש ומהיר, שיחבר את ירושלים ותל אביב בתוך 28 דקות.

גם אם לוחות הזמנים השאפתניים האלה יישמרו, ואין ירושלמים רבים שמאמינים בכך, אפשר לשאול את מי בדיוק הם ישרתו. אם המגמות הדמוגרפיות הנוכחיות לא ישתנו, חלקם של הפלסטינים, שנשארים בעיקר במזרח העיר, והחרדים, שבוודאי אינם מרבים לנסוע לתל אביב, ימשיך לגדול. ואולי בכלל רכבות מהירות ויעילות רק יאיצו את תהליך הדילול של האוכלוסיות החזקות, ומי שעוד נשאר בשל מקום עבודה יוכל לעקור עם משפחתו לכיוון השפלה, ולהגיע מדי יום בנוחות ברכבת. כבר נשמעה הסברה שהעיכוב הממושך נובע בין השאר מהחשש הזה.

סחבת, בזבוז ושיקולים שלא ממין העניין הם חלק בלתי נפרד ממערכת קבלת ההחלטות הממסדית בישראל, אבל נדמה שירושלים נטלה תשעה קבין מכל הרעות החולות הללו. ארבעים שנה מצהירות ממשלות ישראל, ומצהירים ראשי העיר, שירושלים על ראש שמחתם. הם נאבקים בזירה הבינלאומית על מעמדה, משלמים מס שפתיים כבד באזכור חשיבותה, ומפזרים הבטחות ללא סוף. ובמקביל, כמעט באופן סכיזופרני, הולכת המדינה ומתרחקת מבירתה. חולמים על ירושלים אך חיים את המציאות התל אביבית, מדברים על אחדות ועל שלום, אך מעמיקים את הפלגנות ואת העוני.

אפילו מחקר ארוך שנים, לא כל שכן כתבה עיתונאית שהיקפה מוגבל, יתקשה לקבוע חד-משמעית ממה נובעת ההתנהלות הזאת. ייתכן כי חומר הנפץ הדתי-פוליטי-מדיני שנמצא מתחת לכל אבן בעיר הוא שמרתיע את הקברניטים מכל ניסיון לשנות. ייתכן גם שהמחיר הכלכלי הכבד של שינוי כיוונה של עיר ענייה ונפיצה בת 700 אלף תושבים מרפה את ידיהם. וייתכן גם שלאיש אין הכוח והזמן להתמודד עם כל-כך הרבה בעיות סבוכות.

ביום ירושלים, בשבוע הבא, שוב יישלפו הסיסמאות על איחוד, על לבו של העם היהודי ועל בירת הנצח. שוב יישבעו הפוליטיקאים מעל כל במה אפשרית שאם ישכחו את ירושלים תישכח ימינם. במיוחד בעבורם מגיש G רשימה חלקית מאוד של הטעויות הסדרתיות שנעשו בארבעים השנים האחרונות, בתקווה שילמדו מהן משהו, וגם כמה פתרונות אפשריים שמציעים מומחים.

מזרח העיר: ערבים שקופים

הנתיבים המיוחדים שנסללו בעבור פסי הרכבת הקלה, שיום אחד עוד תעבור ברחבי העיר, משמשים בינתיים מדי בוקר להעברת סחורה סודית. מיניבוסים חדישים, מעוטרים בפסים כחולים וירוקים, פולטים עם שחר קבוצות של גברים, שבידיהם ארוחת צהריים בשקית פלסטיק. הגברים יורדים מהמיניבוסים ונבלעים במהירות במבנים ציבוריים, בבתי מלון, בחנויות ובבתי מלאכה. ערביי מזרח ירושלים מתייצבים לעבודה.

עד לשנים האחרונות נוכחותם של ערביי מזרח העיר בלטה הרבה יותר. הם הגיעו לעיר המערבית לעבוד, לטייל ולבלות, ויהודים הגיעו לעיר המזרחית לקניות ולטיולים - "להסתובב", בירושלמית. האינתיפאדה הראשונה חיסלה את התופעה, אך שנות אוסלו העליזות החיו אותה.

האינתיפאדה השנייה החזירה את הניתוק, והפעם, כך נדמה, נחתך הקשר הרבה יותר לעומק. בירושלים מתקיימות שתי ערים נפרדות: מערכת כבישים ומנהרות מאפשרת לצדדים לחלוף האחד על פני האחר כמעט מבלי להרגיש, והאוכלוסייה כמעט שאינה נפגשת לעולם. הפלסטינים שעובדים במערב העיר מגיעים מוקדם בבוקר ובשקט כדי לא להסתבך עם המג"בניקים.

המערכת הכלכלית נפרמה כמעט כליל: אצל היהודים יש הרבה יותר עובדים זרים, חנויות זולות מייתרות את הנסיעה למזרח העיר, ועל בילוי בבית קפה בעיר העתיקה אין מה לדבר. כלכלת מזרח העיר פנתה לעבר הרשות הפלסטינית ורמאללה, ושילמה על כך מחיר כבד: נתונים רשמיים אמנם אין, בשל סירוב המוסדות המוסמכים לפרסם אותם, אך האבטלה במזרח העיר מרקיעה שחקים.

היעדר הנראות של ערביי העיר בלתי נתפס כאשר בוחנים את הנתונים הדמוגרפיים. בשקט אך בהתמדה מתקרבים ערביי מזרח העיר להיותם מחצית מהאוכלוסייה: ב-1967 הם היוו 26% מהאוכלוסייה, וב-2004 הגיע שיעורם ל-34%.

ממשלות ישראל וראשי העיר לא אהבו, בלשון המעטה, את המצב הזה, ופעלו נחרצות כדי לשנותו. התוצאות היו הרות אסון בכל אספקט אפשרי, ובכייה לדורות. הנה כמה דוגמאות: אישורי בנייה ניתנו במשורה, או כלל לא ניתנו, וערביי מזרח העיר הפסיקו לבקש אותם. לדיור, לעומת זאת, הם עדיין נזקקו, והתוצאה הייתה (ועודנה) בנייה פרועה, נטולת תכנון או תשתיות עירוניות חיוניות. בתי ספר העירייה בקושי בנתה במזרח העיר, וכיום, לפי עתירה שתלויה בבג"ץ (ולא הראשונה בנושא), חסרות מאות כיתות, ואלפי תלמידים ירושלמים לומדים בשטחים או אינם לומדים כלל.

הממשלה, בתורה, צמצמה ככל שיכלה את השירותים שניתנו במזרח העיר. זכור במיוחד התור הענק בכניסה למשרד הפנים, תור שהוליד ספסרות נרחבת, תקריות אלימות והרבה מאוד פרסומת שלילית בעולם. אך האיוולת הגדולה מכולן הייתה הניסיון של משרד הפנים לשלול את אזרחותם של תושבי מזרח העיר שלא התגוררו בתחומה. לפי הערכות של גופים שעוסקים בזכויות אדם, החשש מאובדנה של תעודת הזהות הכחולה, שמבטיחה חופש תנועה וקצבאות מביטוח לאומי, גרמה לכמה רבבות פלסטינים לנהור חזרה העירה, להידחס בשכונות הצפופות בתת-תנאים, ולצרוך שירותים ממערכות על סף קריסה. אגב, תוצאת לוואי נוספת של המדיניות הזאת הייתה עלייה במספר משלמי הארנונה במזרח העיר, שכן התשלום שימש במקרים רבים כהוכחה לתושבות.

חרדים: בקרוב הרוב

בציבור החרדי עוד לא שמעו על תקנות האוסרות עישון במקומות ציבוריים. כך, בליל יום העצמאות ישבה העסקונה החרדית של ירושלים באולמי בית ישראל, ותחת ענן עשן כחלחל חגגה את מסיבת בר המצווה של בנו הצעיר של יהודה משי זהב.

האב הגאה, שמכונה בירושלים משי, החזיק בשנות ה-80 את התואר התקשורתי המופרך משהו "קמב"ץ העדה החרדית" ועסק בארגון הפגנות. אבל כיום הוא שרוי כבר מזמן בחיקו החמים של הממסד, ולפני שנתיים הוא אפילו הדליק משואה ביום העצמאות. תמהיל האורחים ונושאי השיחה הזכירו קצת את הביוגרפיה של האב: סביב שולחנות עמוסי קוגעל והערינג דנו בהון ושלטון ובמגמות עתידיות בחיי החרדים בעיר.

ישראל, בנו של אחד מחברי הכנסת החרדים, היה פעם עוזר פרלמנטרי, והיום הוא מתווך דירות. "גם הזוגות הצעירים שלנו עוזבים את העיר", הוא מסביר. "מי יכול לקנות לכל הילדים דירות בירושלים? עוברים לבית"ר עילית, שם דירת ארבעה חדרים עולה 120 אלף דולר, פחות מחצי מאשר בירושלים".

האם גם החרדים מצטרפים לזרם ההגירה השלילית מירושלים? בינתיים אין סטטיסטיקה המאשרת זאת. לפי תוצאות הבחירות ב-2006, החרדים הם כשליש מהציבור הבוגר בעיר, עם 34% הצבעה לש"ס ויהדות התורה (אין נתונים אחרים, שכן רישומי משרד הפנים אינם כוללים רמת אדיקות). המגמות העתידיות, לעומת זאת, ברורות הרבה יותר: בחינוך הממלכתי (שכולל את הדתי) למדו בירושלים, בשנת 2005, 62,339 תלמידים יהודים. בחינוך החרדי למדו 83,223.

האם פרנסי העיר נערכו לשינוי האוכלוסייה הזה והשלכותיו? מובן שלא. העירייה בראשותו של טדי קולק ניסתה במשך שנות ה-70 וה-80 לשמור את החרדים בחלקים מסוימים של העיר. התוכנית בזמנו דיברה על מובלעות של חרדים בתוך שכונות חילוניות - רמות פולין בתוך רמות אלון, קריית קמניץ בנווה יעקב, ארזי הבירה במעלות דפנה, וכך הלאה.

התוכנית הזאת לא רק עוררה תסכול אצל החרדים, אלא גם לא התבססה על נתונים דמוגרפיים ריאליים, ולכן קרסה: המובלעות התנפחו במהירות ובלעו את השכונות החילוניות. היום בצפון ירושלים יש כמה מובלעות חילוניות, ולא להפך.

בצד הממשלתי, עד תחילת שנות ה-90 איש לא טרח לחשוב שהחרדים זקוקים לפתרונות ייחודיים כמו ערים חרדיות. ההשלכות לגבי ירושלים היו קשות. החרדים, כידוע, עניים ברובם בשל השתתפותם הנמוכה יחסית בכוח העבודה ובשל המשפחות מרובות הילדים. הריכוז החרדי הגדול בירושלים דרדר את העיר כלכלית, חימם את מלחמות הדת בה, והאיץ את עזיבת האוכלוסיות החזקות.

בדיוק תגיע לעיר האוכלוסייה העתידית החזקה, זו החיונית לשרידותה של כל עיר? על השאלה הזאת אף גורם ממסדי לא יכול לענות.

תכנון: לראות את הולילנד ולמות

בסוף פברואר עמדה קבוצה של ידוענים וירוקים מחוץ למשרד הפנים , בהפגנה שנועדה ללחוץ על חברי הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה להצביע נגד תוכנית ספדיה לבניית עשרות אלפי יחידות דיור ממערב לירושלים. אחד מהם, חבר הכנסת בדימוס עמרי שרון, גם עלה לשידור אצל רזי ברקאי בגל"צ. "אני רוצה לסיים בשאלה רגישה", אמר ברקאי, "מה שלום אבא?"

השאלה הזאת מראה מה רמת העניין הציבורי האמיתי בשאלות תכנונה של ירושלים - חשוב, אבל התרדמת של שרון מעניינת הרבה יותר.

אנשי התקשורת והידוענים (כמעט כולם, אגב, תל אביבים), שקיבלו ללא עוררין את טיעוני הירוקים נגד תוכנית ספדיה, לא טרחו לשאול את עצמם אם התוכנית החליפית לניצול עתודות קרקע בתוך העיר בכלל ישימה. שתי עובדות משמעותיות נעלמו מעיניהם: כמעט כל העתודות הפנויות הן באזורי שכונות חרדיות וערביות, והבנייה שם לא תועיל לציבור שבורח מירושלים. אבל גופי תכנון, ממש כמו מפגינים, לא תמיד נותנים לעובדות לבלבל אותם, ותוכנית ספדיה בוטלה.

על יתרונותיה ועל חסרונותיה של תוכנית ספדיה אפשר להתווכח. על הנזק שיגרום הזיגזג השלטוני לעיר אין עוררין. ראש העיר אורי לופוליאנסקי תמך בתוכנית במשך עשור שלם, שבו התגלגלה במוסדות תכנון שונים, ובעודו מכהן כמחזיק תיק התכנון. כששינה את דעתו נותרה העיר ללא תוכנית, ועתה נדרשים גורמי התכנון בעירייה וברשות לפיתוח ירושלים להמציא פתרונות חדשים. זה כמובן ייקח עוד עשר שנים, שבהן תקפא העיר על שמריה.

התנהלות מפתיעה? לא ממש. התכנון בעיר בעשרות השנים האחרונות סובל מליקויים חמורים, מהתנהלות של "טלאי על טלאי" ומעבריינות סדרתית. ישנם מקומות בבירה שאין ירושלמי שזוכר מתי ב-25 השנים האחרונות לא היו בשיפוצים. למשל, השטח שבין שער שכם לכיכר הצנחנים, הכניסה לעיר ורחוב אגריפס. זה נובע ישירות מתכנון לקוי לטווח ארוך.

ואלה רחוקות מלהיות ההחלטות הכי תמוהות בתחום. אפילו אם מתעלמים מפרויקטים גדולים ומתרכזים בבנייה למגורים, קשה להבין את ההתנהלות. הבלוקים של רחוב ברזיל, למשל, שנדמה כי לא רק שנבנו מלכתחילה ככיסי מצוקה חברתית, אלא גם ללא חזית אל הנוף המרהיב הנשקף מהרחוב. דוגמה עדכנית יותר הם מגדלי הולילנד, מעל כביש בגין, בבת עינו של ראש העיר לשעבר אולמרט, שנלחם על בנייתם בחירוף נפש, ומהבניינים היותר מכוערים שנבנו בישראל, ועוד על אחד הרכסים הכי בולטים בבירה.

פוליטיקה: ארקדי ראש העיר

כדי להיות ראש עיר בירושלים, צריך כנראה לברוא מיתוס. טדי קולק נהנה מדימוי הבונה הגדול, ואף שמאחורי המיתוס עמדו הישגים ממשיים של בניית שכונות חדשות והקמת מונומנטים עירוניים גדולים, אפילו הוא לא הצליח להניח תשתית כלכלית, תכנונית ותחבורתית שתצליח להפוך את ירושלים למטרופולין מודרני. יכולות היחצנות שלו, וקשריו ההדוקים עם ידוענים מרחבי העולם, הצליחו ברוב המקרים לחפות על זה.

אהוד אולמרט מכר מיתוס של שותפות. אחרי שנים ארוכות שבהן ציבור מרכזי בעיר, החרדים, קופחו בחלוקת המשאבים, הוא הבטיח לבנות שותפות אמת בניהול העיר. האג'נדה הזאת אפשרה לו להיבחר פעמיים, אבל בסופו של דבר חיפתה על העובדה שמרבית הפרטים האפורים של הניהול היומיומי לא עניינו אותו, והופקדו בידי שותפיו החרדים, שמיהרו לפצות את קהילתם ביד רחבה על שנות הקיפוח. בשביל אולמרט, שראה את ההנהגה הלאומית כמטרה הנכספת, עיריית ירושלים הייתה בבחינת ברירת מחדל, מקום נעים להמתין בו תשע שנים עד שהבשילו התנאים.

כשאולמרט זכה לבסוף בתפקיד הממשלתי המיוחל, והצניח את ממלא מקומו אורי לופוליאנסקי לכיסאו, ביקש המחליף להמשיך את מיתוס השותפות, אבל חשש שהצד החילוני יירתע בשל חרדיותו. לכן הוא בנה קמפיין בחירות שבו, למעשה, לא היה נוכח. בשלטי הבחירות שהופיעו אצל החילונים לא הופיעה כלל תמונתו של המועמד, כדי שהבוחרים הפוטנציאלים לא יראו מול העיניים אדם עם כיפה שחורה וזקן. המודעות גם לא הזכירו את העובדה שהוא מתמודד מטעם רשימת יהדות התורה החרדית, רשימה לא ציונית, למקרה שמישהו שכח. כך הוא בנה את מיתוס החרדי הידידותי למשתמש, שאותו הוא מטפח עד היום.

ועכשיו עולה לבמה ארקדי גאידמק. "הוא החליט שהעיר חשובה בשבילו, והוא ימלא בה תפקיד מרכזי בבחירות הבאות", אומר בפסקנות אחד מיועציו הקרובים. לא, אין לו תוכנית סדורה לגבי עתיד העיר, וגם לא התחלה של מצע בחירות, אבל הוא רוצה את העיר, וזה מספיק. איזה מיתוס ימכור גאידמק לירושלמים? האם הדימוי שלו כנדיב ששפך סכומים לא נתפסים על בית"ר יספיק כדי להביא לו את הרוב הדרוש? גאידמק כנראה משוכנע שכן.

אפשר לפקפק באפשרות שגאידמק ירוץ בסופו של דבר, אבל אם הוא יחליט בחיוב, זאת לא תהיה האפיזודה הפוליטית הכי תמוהה בהיסטוריה של העיר. וכאן לירושלמים אין על מי להלין אלא על עצמם: הם מקוננים על עירם ועל העומדים בראשה ללא הרף, אך קונים את המיתוסים הללו בלי לפקפק. ואם זה לכשעצמו גרוע, חלק נכבד מהירושלמים, חילונים וערבים, מקפידים באופן מסורתי שלא להגיע לקלפי ביום הבחירות. "האמת? מגיע לנו מה שאנחנו סופגים מהעירייה בגלל שאנחנו לא מצביעים", מסכם נהג מונית טיפוסי את עניין הפוליטיקה הירושלמית. ולא, הוא לא הצביע בבחירות העירוניות כבר לפחות 20 שנה.

האגן הקדוש: החילוני האחרון

פרופ' צבי איל הוא כנראה החילוני האחרון שמתגורר ברובע היהודי. בשנות ה-70 וה-80 עוד גרה במקום אוכלוסייה מעורבת של דתיים וחילונים, אנשים בעלי תודעה היסטורית מפותחת ותחושת מחויבות לאתרים הארכיאולוגיים. מתחילת שנות ה-90 עבר הרובע תהליך התחרדות מואץ, עד שכיום אפילו בית הספר הממלכתי-דתי של הרובע נאלץ לייבא את תלמידיו משכונות העיר החדשה.

מחלונות ביתו, העמוס ביצירות אמנות, משקיף פרופ' איל ישירות על רחבת הכותל. יחד עם עוד קומץ תושבים הוא נלחם עכשיו מלחמת מאסף נגד תוכנית להציב בקצה הרחבה גנרטור ענק עם ארובה גבוהה ומזהמת.

אנשי הקרן למורשת הכותל, עמותה ממשלתית שמחזיקה בשלטון הבלעדי ברחבה, לא מתרגשים מההתנגדות. "רק אני קובע מה קורה בכותל", אמר בעבר הרב שמואל רבינוביץ', המחזיק בתואר רב הכותל והמקומות הקדושים. בשטח יש הוכחות לכך שהוא צודק: בשנים האחרונות הוא הרחיב מאוד, באמצעות מחיצות עץ מכוערות, את שטח הרחבה שבו מתקיימת הפרדה בין גברים לנשים. בכך הפכה הרחבה מאתר לאומי לעוד אתר בשליטת הרבנים.

בפועל, גופים רבים בוחשים בנעשה באגן הקדוש. האיזון ביניהם עדין ושברירי, וכל מחלוקת זניחה עלולה להפוך לתקרית בינלאומית. התזכורת האחרונה הייתה לפני שלושה חודשים, במהומה שקמה סביב חפירות ההצלה ליד שער המוגרבים. החפירות התבצעו בתיאום בין משרד ראש הממשלה ורשות העתיקות, אבל בעקבות המחאה התברר שהאישור שהוצא באמצעות ועדת התכנון העירונית ניתן בהליך בלתי תקין. החברה לפיתוח הרובע היהודי וראש העירייה לופוליאנסקי ניסו להתערב והודיעו על הפסקת העבודות, הוראה שהתהפכה בעקבות התערבות ישירה של לשכת ראש הממשלה.

המצב הזה - שבו בכל חלק באגן הקדוש יש גוף סמי-ממשלתי, חברות לפיתוח, עמותות ממשלתיות ופרטיות, ראש ממשלה וראש עירייה, וגורמים מוסמכים נוספים שיכולים לקבל החלוטות - מסכימים כל המעורבים, יוצר הרבה צרות מיותרות. "העירייה כל-כך חלשה", אומר גורם במשרד ראש הממשלה, "שהיא מעדיפה פשוט לא לעסוק בעניין. אז במקום זה יש כל-כך הרבה עסקנים". ולכל עסקן שכזה, אסור לשכוח, יש היכולת לגרום למהומות כמו אלה שבארבעים השנים האחרונות נגמרו לא פעם גם בשפיכות דמים.

פרופ' איל מכיר היטב את הסיטואציה הזאת, ודי מיואש ממנה. "לפחות הם היו יכולים לפנות את הזבל", הוא אומר כשהוא יורד במדרגות מביתו לרחבת הכותל ומצביע על ערימות האשפה שהצטברו במשך שנים בחלל שמתחת למדרגות. ואם במקום כמו הכותל לא דואגים לניקיון בסיסי, זה לא צריך להפתיע שירושלים היא אחת הערים המלוכלכות במדינה. לפני שלוש שנים, מבקר המדינה הוציא לראשונה בתולדותיו דוח עם צילומים צבעוניים שהוקדש למצב הניקיון בירושלים.

תרבות: היא לא רלבנטית

"ירושלים כבר מזמן לא רלבנטית לנרטיב של מדינת ישראל", אומר עורך ראשי של אחד מגופי התקשורת המשפיעים במדינה. "הציונות מזמן ויתרה על ירושלים. הבירה האמיתית היא תל אביב. אנחנו כבר בקושי מטפלים במה שקורה בירושלים, זה פחות חשוב ממה שקורה בדימונה או באופקים. היא פשוט יצאה מהסיפור. היא חשובה רק כסמל ליהודי הגולה". איש מבין כתביו הבכירים של אותו עורך לא גר בעיר, ואת רוב הפגישות עם שרי הממשלה הם מקיימים בלשכות שיש לאחרונים בתל אביב. בשביל פגישות במזנון הכנסת ובמשרדי הממשלה הם יעלו את הקסטל. גם הוא ירושלמי גאה בעברו, ומתכונן למכור את דירתו הנאה בעיר בקרוב. כמה אזרחים זרים כבר התעניינו.

הדברים הללו מצביעים על מצבה העגום של ירושלים גם בתחום התרבות, אולם כאן לפחות אפשר לקבוע כי סמלי התרבות של האומה המתחדשת, התיאטרון הלאומי הבימה, התזמורת הפילהרמונית ואחרים, העדיפו מלכתחילה, הרבה לפני הקמת המדינה, את האווירה הקלילה של תל-אביב.

כך נהגה גם התקשורת - העיתונים הגדולים, משרדי הפרסום ויחסי הציבור. כלי התקשורת היחידים שפועלים בירושלים הם שלושה עיתונים יומיים - הג'רוזלם פוסט באנגלית, אל-קודס בערבית, והמודיע, ביטאון אגודת ישראל, וכן רשות השידור.

הפתרון: לחתוך

בעברו הרחוק היה ד"ר משה עמירב חבר בסניף הליכוד בירושלים. אחר כך הוא שבר שמאלה ותמך בהידברות עם אש"ף בתקופה שהדבר עוד נאסר על-פי חוק. הוא גם שימש כחבר מועצת העיר מטעם מרצ, ובשיחות קמפ דיוויד ייעץ לאהוד ברק בנושא ירושלים. לקראת יום השנה הארבעים לאיחוד העיר הוא מפרסם ספר חדש: "סינדרום ירושלים - כך קרסה המדיניות לאיחוד ירושלים".

עמירב מנתח את היעדים של ממשלות ישראל מאז 1967 בנוגע לעתיד העיר, ומסביר מדוע נחלו כישלון חרוץ. בין היעדים הללו מונה עמירב את הניסיון להשיג הכרה בינלאומית בריבונות על העיר, שליטה במרחב הטריטוריאלי של מזרח העיר, רוב דמוגרפי יהודי, הפיכתה למרכז כלכלי, יצירת שוויון זכויות ודו-קיום תחת החוק הישראלי, והוצאת המקומות הקדושים ממסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי. לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שבכל הנושאים הללו הכישלון היה מוחלט.

הפתרון שמציע עמירב הוא להכיר בכך שמדובר ביעדים לא מציאותיים, ולנתק מירושלים את כל הכפרים והשכונות הערביים שסופחו אליה אחרי 1967. רק כשתשוחרר מהמעמסה הזאת, הוא כותב, תוכל ירושלים הישראלית והיהודית להתפתח כראוי. הבעיה המרכזית של הפתרון הזה היא שקשה לראות ראש ממשלה שנוקט צעד כה דרסטי, אפילו במסגרת הסדר מדיני כולל עם הפלסטינים.

ועוד פתרון: להעביר לתל אביב

חוקר נוסף שמפרסם בימים אלה ספר על עתיד העיר הוא הגיאוגרף הוותיק פרופ' עמירם גונן, שבמשך 17 שנה עמד בראש מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות. ספרו, "ירושלים: התחזקות תוך התחברות", משרטט את הדרכים שבהן ניתן היה לחזק את מעמדה של ירושלים.

האמצעי הראשון שמציע גונן הוא חיבור היישובים שבסביבת ירושלים לישות מטרופולינית אחת, תחת ניהול משותף. חיבור עם יישובים חזקים יאפשר פריחה כלכלית ותכנונית, ובנייה נרחבת. הפתרון הזה גם מצריך התערבות נמרצת של הממשלה כדי לכפות על המועצות העצמאיות את האיחוד. בעבר, יש לציין, נכשלו ניסיונות איחוד בגלל לחצים פוליטיים.

לפרופ' גונן יש עוד הצעה: אם אי-אפשר להתחרות בתל אביב, הוא גורס, אולי פשוט עדיף להצטרף אליה. לחבר את ירושלים לתל אביב נשמע כמו רעיון מטורף, אבל מדובר בתוכנית שבהחלט ניתנת ליישום. מרחק הנסיעה בין פרברי ירושלים לעיבורי תל אביב הוא כעשרים וחמש דקות. הרחבת היישובים לאורך כביש מספר אחת והקמת חדשים לא מצריכה מהפכה תכנונית או פגיעה משמעותית באיכות הסביבה. התשתית הרי כבר קיימת, וגם היישובים. כך ייווצר מרכז אורבני אחד שוויוני בלב המדינה.

איך ייתכן שוויון בין עיר שכל משרדי עורכי הדין הגדולים יושבים בה, הבורסה, הבנקים הגדולים, החברות הכלכליות ובתי המסחר, לעיר שמוקד הפעילות הכלכלי שלה נמצא אי-שם בין מחנה יהודה לחלפני הדולרים של מאה שערים? גם כאן גונן מציע מספר חלופות. לדעתו, ירושלים יכולה להפוך לשחקנית בכלכלה הגלובלית אם תנצל את עתודות הידע הקיימות בה באוניברסיטה ובבתי החולים לשם פיתוח תעשיות עתירות ידע.

יום ירושלים שמח

לכאורה, המצב החד-פעמי שבו ראש עיריית ירושלים לשעבר הוא ראש הממשלה היה אמור להיות אידיאלי לעיר. מי מכיר טוב יותר את צרכיה של העיר וער למצוקותיה מאשר אדם שעמד בראשה במשך תשע שנים? אבל בסיטואציה הפוליטית הנוכחית אין שום מקום לצפות שאהוד אולמרט יירתם לתוכנית רדיקלית לקידום העיר. לכך יש להוסיף את הנתק ששורר בין אולמרט ללופוליאנסקי בעקבות משבר החפירות בשער המוגרבים וביטול תוכנית ספדיה (שאותה יזם והוביל בשעתו אולמרט).

ביום רביעי יעמדו השניים יחדיו בטקס הממלכתי בגבעת התחמושת לציון ארבעים שנה למלחמת ששת הימים. ראש ממשלה שזמנו שאול וראש עיר ממפלגה לא ציונית יישבעו שוב אמונים לבירה המאוחדת והנצחית של מדינת ישראל והעם היהודי, ויבטיחו הבטחות. אוהביה של העיר יצטרכו להמשיך לקוות שירושלים תדע להמציא את עצמה מחדש, ללא עזרת קברניטיה, כמו שכבר עשתה מספר פעמים בהיסטוריה הארוכה שלה. "