ירושלים שמצאתי עם שחרורי מצה"ל, ב-1969, הייתה עיר בירה במלוא מובן המילה - לאומית, ממשלתית, ציבורית, עיר מרתקת וקסומה שבעיותיה היו הבעיות של המדינה, התרבות והחברה. אז הייתה העיר כביכול מאוחדת, ובכל זאת, עדיין בעלת האתוס הישן של עיר ספר נצורה, עירו של עגנון. האוניברסיטה העברית עדיין שכנה בין המדשאות הקסומות והבניינים חסרי ההשראה בגבעת רם, ובקרבתה מוזיאון ישראל, בנייני האומה, משכן הכנסת ומשרדי הממשלה - חלקם עדיין בצריפים של המנדט הבריטי. מהבניין הייקי המכובד והמרוט של האקדמיה למוזיקה ברחביה עלו צלילי סולמות פסנתרים בלתי מכוונים, והלילות הציעו ויכוחים ב"טעמון", קוניאק 777 ב"פינק", שחקני שחמט נצחיים ואורז עם שעועית ב"אוריינט", ומסיבות בלתי פוסקות בבתי החברים לקולן המעוות של מערכות הסטריאו הראשונות. בבוקר הלכנו לקפה ועוגה נוסח אירופה ב"עטרה" וב"אלנו", וביום שישי קנינו תלושים לארוחות השבת ב"טרבלוס" - המסעדה היחידה שפעלה בשבת אבל בלי לגבות תשלום. חשנו כחברים בקהילה ייחודית, שלה עבר ארוך ונסתר, הווה פרוע ופתוח, ועתיד אופטימי תמים. במהרה ייסדנו, חבורת סטודנטים שהשתחררו מהמשמעת הצבאית, מעול המשפחה וממוסרות בית הספר, אגודה שובבה משלנו - "האגודה הסוריאליסטית הישראלית". הכול סביבנו נדמה היה כמשתה נייד.
בשבילי, ילד משכונת הייקים "אחוזה" שעל הר הכרמל, הייתה רחביה בית טבעי. שם גרתי, למדתי וניגנתי מוזיקה קאמרית - ממש כמו בחיפה. צעירים רבים, כמוני, נהרו מרחבי ישראל לאוניברסיטה, לאקדמיה למוזיקה, לרדיו ולטלוויזיה - שהיו כולם בירושלים, כמובן. אלה היו שנות הצעירים, הנוער ההרואי ששב מן המלחמה ונרפא מהדיכאון שפשט בישראל לפניה, שנות "האחרון יכבה את האור". את ההרצאות הראשונות בחוג ליחסים בינלאומיים, מול מאות סטודנטים נלהבים, נשאו הפרופסורים שלמה אבינרי, יעקב טלמון ושאול פרידלנדר, שביקשו לרדת ממשכן השן ולהשפיע על השיח הציבורי, ולצדם יהושע אריאלי, ישעיהו לייבוביץ' ואחרים.
הרדיו כולו - בידור וחדשות, מוזיקה קלאסית, מחלקת הילדים המיתולוגית, וכמובן חדרי העריכה והאולפנים - שכן ברחוב הלני המלכה הצר היורד ממגרש הרוסים שבמרכז העיר. באר המים הנעולה בלב חצר הווילה האתיופית המלכותית, תחת עצים ובין ערוגות הפרחים שהפכו במהירות למאפרות ענק, הייתה מרכז העניינים: הפגישות הרומנטיות הראשונות - שם הכרתי את ציפי, רעייתי, התככים והמזימות, המריבות, אספות הוועדים, ואפילו הרמת הכוסית באירועים חגיגיים. אנשי "קול ישראל" קיוו אז להשתלט על המדיום החדש, הטלוויזיה, שנוסדה ב"בית היהלומים" ברוממה, ובינתיים - בהנהגתו של יצחק רועה - הצליחו לראשונה ליצור קול עדכני ותוסס עם "בחצי היום". חשנו "על המפה".
כמה מלחמות אחר כך, פיגועים ומעשי אלימות לאין ספור משני הצדדים ללוחמה, וירושלים לבשה דמות אחרת. ככל שנעשתה סמל, אידיאל, סלע קיום, ליריבים רבים ומרים הנצים סביבה ובתוכה, היא איבדה את לבה. למרות כביש בגין הבלתי נראה התרגלנו לפקקי תנועה, לא רק כאשר פוקדים אותנו שועי עולם או המימונה, אלא בכל יום, בכל שעה. הכול פתוח בשבת, ובכל זאת אין תחושת ליברליות ופתיחות בשום מקום. נבנו בנייני ציבור נפלאים, ובכל זאת מלוכלך מסביב. הצרפתים קונים דירות יוקרה וסוגרים אותן רוב ימות השנה. מעלות דפנה - שם גרנו - כולה חרדית, ועוד מעט גם רמת אשכול. מזרח העיר חזר להיות עירם של אזרחיה, הערבים, ומרכז העיר הישנה הוא מדרחוב אחד מרבים, שופע המבורגרים וחולצות בעשר שקל.
וגם הרדיו והטלוויזיה ברשות השידור נאבקים על מקום תחת השמש מול "הטלוויזיה של כולם" - השייכת היום לערוצים המסחריים, היהירים, המתחזים לנשאי התרבות הלאומית השייכים לבירתה החדשה של תעשיית הבידור והחדשות רבת העצמה, תל אביב כמובן. מכבי תל אביב, האופרה, הבורסה, כיכר רבין וכיכר המדינה: עוד מעט נשדר גם אנחנו, גם משם, ונעקור מערבה - למבשרת, לשפלה, אל הים.
ואולי בכל זאת נישאר כאן. משום שירושלים עדיין אוצרת את הנכס הגדול שלה: היא אמיתית יותר. היא רבגונית יותר, ובעיותיה מעניינות יותר. היא צנועה יותר. ומזג האוויר נפלא - לעתים אפילו יורד שלג. יש כאן רחובות, בתים, פינות, מראות, קולות וריחות שאין כמותם בעולם. שלוש הקהילות הגדולות שבה - ישראלים, יהודים וערבים - הן רק שם הצופן שתחתיו עשרות ומאות עדות בני אדם שמוצאם, דתם, תרבותם ודעותיהם שונים כל-כך אלה מאלה, ובכל זאת מתרחש כאן פלא החיים: אכן, לא יחדיו, אך בכל זאת, אלה לצד אלה.