כשאנו נפגשים בבית קפה במעלה הכרמל הצרפתי בחיפה, יש לרות אפל בקשה חשובה: שאכבה את הטלפון הסלולרי. נכון, סביב יש עוד עשרות נושאי סלולרים, וחלקם אפילו משוחחים בהם, אבל לאפל חשוב למזער את הקרינה באזור עד כמה שאפשר. בעבר, היא מספרת, היא לא יכלה אפילו להתקרב כ-50 מטר לבית הקפה, כי "כבר הרגשתי את הקרינה". באותה תקופה, בלית ברירה, "הייתי קובעת עם חברות במקום לשבת בבית קפה, או להליכה באיזו גינה".
אפל משוכנעת שהקרינה הנפלטת מטלפונים סלולריים, ממסכי מחשב ואפילו ממסכי טלוויזיה - קרינה שהרוב המכריע של האוכלוסייה אינו חש את השפעתה - היא שגורמת לה לסימפטומים קשים ומגוונים, מכאבי ראש עוצמתיים דרך בעיות ראייה וכלה בדלקות חניכיים. "אנשים בריאים לא מרגישים דבר", היא אומרת, "כנראה שאני איבדתי איזו הגנה ביולוגית. ברגע ששמתי פלאפון למוח, פשוט הייתי בגיהינום. אני ממש מוגבלת".
רובו המכריע של הממסד הרפואי מתייחס בביטול לטענה כי קיימים אנשים הרגישים יותר לקרינה אלקטרומגנטית מאחרים, אולם דבר אחד בטוח: אפל אינה לבד. עשרות ואולי מאות אלפי אנשים אחרים ברחבי העולם המערבי (הסטטיסטיקות לא מאוד עקביות) מגדירים עצמם כמי שסובלים מחשיפה לקרינה חשמלית או אלקטרומגנטית. אדמומיות בעור, תחושות צריבה, תשישות, בעיות ריכוז, סחרחורות, נדודי שינה, כאבי ראש, בחילות והפרעות עיכול - הם רק חלק מהסימפטומים השונים שהם מייחסים לקרינה.
היקפי הדיווחים העצמיים הביאו ליצירתו של המונח "רגישות אלקטרומגנטית" (Electromagnetic Hypersensitivity - EHS), ואת ארגון הבריאות העולמי לערוך ב-2004 כנס מיוחד בנושא. בעקבותיו קבע הארגון שאין בסיס מדעי לקשר שבין חשיפה לבין סימפטומים שעליהם דיווחו החולים, אך "הסימפטומים הם בוודאות אמיתיים (...) יהיה הגורם להם אשר יהיה, רגישות אלקטרומגנטית יכולה להיות בעיה מטילת מום ומשתקת". אם אכן מדובר בבעיה פיזיולוגית - הרי שאותם אנשים שרויים במצוקה קשה בשל חוסר היכולת להימנע, בעולם המודרני, מחשיפה לקרינה חשמלית ואלקטרומגנטית; ואם מדובר בהפרעה פסיכולוגית, הרי שיש כאן תופעה מרתקת וראויה למחקר.
כך או אחרת, הוויכוח המדעי לא ממש משנה לסובלים: הם נאלצים לשנות את אורחות חייהם, לא אחת מתרחקים מחברים ומבני משפחה שאינם מגלים אמפתיה, ובמקרים קיצוניים אף מפסיקים לעבוד או נוטשים את העיר לטובת אזורים כפריים שבהם פחות מקורות קרינה.
להכרה הגדולה ביותר זכתה התופעה בשוודיה, שם היא מוכרת רשמית כנכות. בישראל, לעומת זאת, מדינה שבה יש יותר מכשירים סלולריים מאזרחים, התופעה אינה מוכרת כמעט בכלל, והסובלים נאלצים להתמודד לא רק עם הסימפטומים, אלא גם עם חברה וממסד רפואי שלרוב מסתכלים עליהם כעל מי שסובלים מבעיות נפשיות. G מביא לראשונה את עדויותיהם של ישראלים שסובלים מהתופעה, המכונה גם "אלרגיה לחיים המודרניים".
"אני חיה כמו בשנות ה-50"
"בטבע", אומרת רות אפל, "אני בריאה לגמרי". היא אמנם לא עזבה בשל כך את עיר מגוריה חיפה, אולם כן עזבה לפני כשנה את דירתה לטובת בית. "עזבתי מגורים בבית משותף, כי אני מרגישה את הטלוויזיות והטלפונים מהשכנים. לקחתי בית קרקע בודד, עם מרחק מספיק מהשכנים. בבית יש דירת שניים וחצי חדרים שעומדת ריקה. יכולתי להשכיר אותה תמורת 400-500 דולר, אבל אני נמנעת כדי שלא יבוא איזה סטודנט עם לפטופ, והחברים שלו עם הפלאפונים והכול. זה מאוד קשה. גם במושבים יש טלוויזיות, כל אחד הולך היום עם פלאפון. אי-אפשר להתרחק מהציוויליזציה".
הכול החל אצלה ב-1996, עם השימוש הראשון בסלולרי. שבועיים של ניסיונות הספיקו לה. "עד אז חייתי כאחד האדם", היא מספרת. "הייתה לי טלוויזיה בבית, ישבתי מול מחשב וכתבתי את הדוקטורט שלי חמש שנים. מאז הסלולרי התחילו לי תופעות איומות: סחרחורות, טשטוש בראייה, עלה לי החום. הרגשתי כאב ראש מאוד קשה ומיוחד במינו - לא דומה לכאב ראש רגיל. הכאב הזה בא אליי בקשר לסלולריים, מסכי טלוויזיה ומסכי מחשב. הגעתי למצב שאם היה אצלי טכנאי שדיבר בסלולרי, חצי שעה אחרי שהלך לא יכולתי להיכנס לחדר, כי הייתה נוכחות של הקרינה באוויר. הייתי צריכה לאוורר אותו, ורק אחרי 48 שעות יכולתי להיכנס. אנשים לא ידעו על מה אני מדברת. זה דומה לכניסה לחדר שהייתה בו דליפת גז - יש נוכחות מאוד קשה וחזקה באוויר, שנותנת לך כאילו מכה במוח. אני אומרת 'כאב ראש' כי אנשים מבינים את המושג הזה, אבל זה ממש עושה לי דייסה במוח". בתחילת הדרך, היא מעידה, סבלה מתופעות קשות נוספות כגון נשירת שיער מוגברת ודימומים קשים בחניכיים.
מה עשית כדי להתמודד עם המצב?
"כשראיתי שאף רופא לא יכול לעזור לי, עזבתי הכול ונסעתי לחו"ל, לחברה שיש לה בית גדול, ונשארתי שם חודשיים עד שהמצב שלי קצת הסתדר. כשחזרתי לארץ בקיץ התחלנו לאט לאט לעשות את כל מה שהתבקש: זרקתי את הטלוויזיה מהבית, הסתובבתי הרבה על שפת הים, לא התקרבתי לאנשים כי כל אחד הולך עם סלולרי, והייתי במצב מאוד רגיש. מאז שעברנו דירה, אני חיה כמו בשנות ה-50: בלי טלוויזיה, עם רדיו קטן וטלפון קווי. כל מי שנכנס לבית מכבה את הסלולרי. אם מזמינים אותי לארוחת ערב, החברים שלי מוציאים את מכשירי הטלוויזיה מהשטקר שלושה-ארבעה ימים לפני שאני באה".
ובגללך הם לא רואים טלוויזיה ארבעה ימים?
"מה קרה? אין חיים בלי טלוויזיה? זה כל-כך נורא? כשמישהו מעשן סיגריה אתה תריח את העשן בחדר אחר כך. אז מה, קרינה זה לא דבר רציני יותר מעשן סיגריות? בשביל רוב האנשים 'קרינה' זו סתם מילה: אין לזה ריח, אין לזה טעם, ואתה לא יכול לחוש את זה - אז בעבור רוב האנשים זה לא קיים".
המצב חייב את אפל לשינויים דרסטיים גם בהרגלי היומיום: "אני לא הולכת לקניונים כי יש שם מלא טלוויזיות, ולא הולכת לקולנוע בקניון כי אני מרגישה שם את הקרינה באוויר, וממש נכנסת למצב מאוד קשה. התחלתי לקנות בחנויות פשוטות יותר, ללכת למספרות פחות אלגנטיות, לקנות בשווקים - כי אם אני הולכת למשל לסופרמרקט גדול ועובדת שם טלוויזיה, אני מנועה מלהיכנס. הפסקתי לטוס, כי במטוסים יש טלוויזיות. אני גם לא יכולה לעבור בבתי חולים ליד חדרי רנטגן, כי בפרוזדור בחוץ אני מרגישה את הקרינה. כשבעלי היה בניתוח, לקחתי אחות מקצועית בשכר שתשב על-ידו יומיים-שלושה, כי לא יכולתי להיות בבית החולים. אני לא הולכת לרופא שיניים בגלל שעובדת שם מכונת רנטגן, ויש לי חבר רופא שיוצא אליי ועוזר לי בכל מיני צורות. אני חיה יותר בזהירות, כי אני מודעת לזה שלא אוכל לשכב בבית חולים".
איך משפחתך מתמודדת עם העניין?
"זה דורש הסתגלות של כל המשפחה - אותו דבר כמו אם הייתה לי אלרגיה בעור, או אם הייתי מתעוורת או מאבדת את השמיעה. יש לי תמיכה מהמשפחה. זה לקח זמן, והם הבינו אותי".
בשל מצבה החלה אפל לקרוא הרים של חומרים על-אודות הנושא. חברים ובני משפחה מדפיסים לה חומרים מהאינטרנט, שבו היא אינה גולשת בעצמה. "עשר שנים לא ישבתי מול מחשב", היא אומרת. "עכשיו אני מנסה לאט-לאט לחזור לעולם המחשבים, רק מול לפטופ עם מסך LCD דק, שהקרינה בו פחותה - אבל אחרי עשר דקות אני מוכרחה ללכת משם. אם אני יושבת מול המחשב בעשר בלילה והולכת לישון - כל השינה שלי מוטרדת, ואני סובלת מהפרעות רציניות בשינה".
נדודי השינה של הקונסול
עוד אדם שסובל זה זמן מנדודי שינה, ומייחס את הבעיה לקרינה, הוא קובי ברוש - קונסול ישראל בטורונטו. ברוש מדבר בסלולרי ללא בעיה, וגם צופה בטלוויזיה ועובד על המחשב - אולם לפני כשנה התלונן בפני משרד החוץ כי הוא, רעייתו ובתם הקטנה סובלים מנדודי שינה קשים מאז שעברו לדירתם הקנדית. שלושתם ישנים בחדרים הממוקמים מול מקבץ אנטנות סלולריות אימתני. הבת השנייה, שחדרה ממוקם בחלקה השני של הדירה, אינה סובלת מבעיות כלשהן.
המשפחה הזמינה מחברה מקומית דוח קרינה, שממנו עלה כי הקרינה במקום אכן גבוהה בהרבה מהנורמה, ושיגרה אותו למשרד החוץ. ביולי אשתקד השיב להם המשרד כי הרופא שמייעץ לו לגבי תלונות של השליחים בחו"ל קבע ש"על-פי הדוח אכן מדובר בקרינה גבוהה. קרינה מסוג זה ובגובה כזה יכולה לגרום אצל אנשים מסוימים לתופעות לוואי כמו הפרעות בשינה, כאבי ראש וסחרחורות (...) לפיכך, נושא מעברך לדירה חלופית ו/או בית מלון אמור להיות בטיפול מחלקת נכסים". במשפחת ברוש כבר שאבו אופטימיות, אולם לבסוף החליט משרד החוץ לדחות את בקשתם לעבור דירה בעקבות חוות דעת מהמרכז הגרעיני נחל שורק, שקבעה כי לא סביר שהבעיות שעליהן דיווחה המשפחה מקורן בקרינה.
"ממש התרגזנו", אומרת רונית ברוש, רעיית הקונסול. "בעצם הוא אמר, 'אתם סובלים מבעיות פסיכולוגיות קשות, ולא יותר מזה'. אנחנו לא מההיסטריים. קודם היינו שליחים בקהיר, שם היו שהתלוננו שהם סובלים מהאבק. אנחנו לא התלוננו על שום דבר, אין לנו שום בעיה בריאותית, אני מקווה מאוד שאין לנו שום בעיה נפשית או פסיכולוגית, אבל המצב מאוד מטריד".
מתי הבנתם שיש לכם בעיה?
"אחרי שנה וחצי ראינו ששנינו והבת הקטנה שלנו לא יכולים לישון בלילה. לא היינו נרדמים לפני שתיים-שלוש בלילה. לא היינו עייפים, אתה ערני כאילו כל הזמן תשע בערב. כשראינו ששלושתנו עם אותה בעיה, חשדנו באנטנות, כי הן היו הגורם המשותף היחיד. הבת השנייה, שגרה בצד השני של הדירה, ישנה כרגיל, ורק שלושתנו חגגנו כל לילה עד שלוש לפנות בוקר". בעלה סובל עד עכשיו מבעיות שינה: הקונסול, לדבריה, "הולך לישון בשתיים-שלוש בלילה, קם בשבע בבוקר ולא ישן בצהריים. הוא מאוד עייף, הוא די גמור. הוא לקח חופשה פה, חופשה שם. גם אני יוצאת מפה לפעמים, פשוט כדי להתאוורר".
ברוש סבורה שהיא רגישה במיוחד לקרינה, מכיוון שסבלה מבעיות רבות נוספות מלבד נדודי השינה: "היו לי דלקות חניכיים נוראיות, שלא הבנתי מאיפה זה בא לי. היו לי סדקים בשיניים. היו לי כאבים בברכיים, והתחלתי לחשוב שיש לי התחלה של אוסטיאופורוזיס, אפילו שאני צעירה מדי לזה, והתברר לי שהקרינה גם לוקחת סידן. היו לי בחילות. הייתה לי נשירת שיער זוועתית, כאילו אני מטופלת בטיפול קרינה, זה היה מדהים. הייתה לי הופעה של המחזור פעמיים בחודש, שזה גם היה מוזר כי זה מעולם לא קרה".
ואת משוכנעת שהאנטנות גרמו להכול?
"אני משוכנעת. לפני כן לא היה לי שום דבר".
"הבנתי שאני נכה"
אסתי מור, עיתונאית חרדית מ"בקהילה" ומשוררת שפרסמה ב"הארץ", דיברה עשור בסלולרי עד שהבינה שאינה יכולה לשאת את הימצאותו בסביבתה, בעיקר בשל כאבי ראש חזקים מאוד. "חטפתי אותה חזק", היא אומרת, "זו קטסטרופה".
איך הכול התחיל?
"ההתחלה לא הייתה חד-משמעית. הבנתי שמאוד כואב לי הראש, והתרחקתי מהסלולרי לכמה ימים. אחר-כך חזרתי, והכאב חזר לי. גם כאבה לי מאוד האוזן. הרגשתי דקירות מאוד חדות באוזן, ומין כאב דומה לכאב חשמלי. התרחקתי שוב מהנייד וחזרתי, ושוב חזר הכאב. בסוף הבנתי שאין לי ברירה אלא להתרחק, והתנתקתי לגמרי. הרגשתי כאילו איזה נטל נופל ממני. מאז ממש טוב לי".
את היום שבו נפלה עליה ההכרה כי היא "רגישה אלקטרומגנטית" היא זוכרת היטב: "במשך תקופה עוד התעלמתי איך שהוא מהעניין. אמרתי שאני מדמיינת, וששום טלפון לא משפיע עליי. יום אחד התיישבתי באוטובוס, וראיתי שמעבר לשביל יושב בחור ששולח אס.אם.אסים כשהנייד מונח על הירך שלו. למחרת קמתי עם כאבים בירך שהייתה קרובה לירך שלו. אז הבנתי שזו נכות אמיתית ולא משחק. פשוט בכיתי, כי הבנתי שאני נכה. זו הכרה איומה".
בנוסף להשפעת הסלולרי, מור מספרת כי היא "לא יכולה לשבת הרבה מול מחשב, אני מסיטה אותו רחוק ממני. יש לי מזה כאב ראש קטן, אבל הסלולרי זה ברמה אחרת. בסלולרי אתה פשוט אבוד, כי אתה לא יכול לברוח מזה. זה מקיף אותך בכל מקום. זו מכה אמיתית. אני נמנעת מללכת להצגות ולקולנוע כי אני יודעת שאנשים לא מכבים את הניידים שלהם. אני נמנעת מלנסוע באוטובוס בקו בין-עירוני כי הנוסעים יודעים שיש להם שעה, וכולם מדברים. באוטובוס אתה לא יכול לפתוח את החלון בגלל המיזוג, והוא הופך למלכוד קרינתי אמיתי. כשאני חייבת לנסוע בבין-עירוני זה יום נורא בשבילי שאני מנסה לדחות, ולמחרת אני חולה. ברכבת אותו דבר, זה אסון".
אבל גם כשאת הולכת ברחוב יש סלולריים מסביב.
"אני מתחמקת. אם אני עומדת ליד אדם בחנות כשאני באה לשלם ומגלה שהוא עם טלפון, אני מתרחקת. שם יש לי לאן להתרחק, יש לי מרחב - באוטובוס אין לי. אני יושבת באוטובוס ומרגישה מאחורנית בראש כאב שאני לא יודעת איך להסביר אותו, אבל זה משהו ספציפי שאתה יודע שזו קרינה. ואז אני מסתובבת ושואלת את האישה מאחוריי, 'תסלחי לי, יש לך סלולרי?' היא מושיטה יד לתיק כי היא חושבת שאני מבקשת שיחה - ואני ידעתי שהוא בתיק כי כואב לי בדיוק באזור שמקביל לתיק. ככה אתה קולט שאתה נכה. זה פשוט לבכות. יש הרבה אנשים שרגישים, נניח, לריח של אקונומיקה. אבל באקונומיקה אני לא חייבת להשתמש. האקונומיקה לא רודפת אחריי ברחובות. כאן זה משהו אחר, שאין לך ממנו דרך מילוט".
"ניתקתי קשר עם החברים"
מקום העבודה של עמיר בורנשטיין לא ממש מסתדר עם סבל מ"רגישות אלקטרומגנטית": הוא הנדסאי אלקטרוניקה בחברת היי-טק מוכרת בפארק מתם בחיפה. מהרגע הראשון שדיבר בסלולרי הבין שמוטב לו להשתמש בדיבורית, אך המפנה נרשם לפני כשנה וחצי. "היה לי רצף של שבועיים-שלושה שהיה לי בהם כאב ראש אחד רציף, בלי הפסקות ובלי מנוחה. התחלתי לחשוב מה יכולות להיות הסיבות לזה. אז נודע לי שהתקינו נקודת Wi-fi ממש מעל המעבדה שאני מנהל, שבועיים לפני שהתחלתי להרגיש ממש רע. כיבו את זה לבקשתי לחצי יום, והרגשתי מיד הקלה משמעותית. אחרי כמה שעות הדליקו שוב, ושוב הרגשתי הרעה. שם נפל לי האסימון, כי קישרתי את זה לבעיות שהיו לי עם הסלולרי".
בורנשטיין מאמין כי הרגישות ניצתה אצלו בשל חשיפה אינטנסיבית במיוחד לקרינה במקום העבודה שלו - מעבדה עמוסת מכשור אלקטרוני - ובביתו שם הוא מחזיק באקווריומים ענקיים שהפילטרים שלהם "מפזרים קרינה מאוד מאוד חזקה".
ומה החלטת לעשות?
"דבר ראשון, למנוע היחשפות: להיות כמה שיותר בבית, כמה שיותר רחוק ממקומות ציבוריים, לעשות את מינימום הפעילות שצריך. להרחיק כל מכשיר ממני. בשלבים הכי רעים הייתי במצב שאפילו אם מכשיר היה עובד לידי במרחק של שניים-שלושה מטרים, הייתי מנוטרל לגמרי. הכאבים הם כאלה שאתה לא יכול לעשות כלום, אתה פשוט מותש מההתמודדות. כוח החשיבה יורד לאפס. בחלק מהמקרים היה לי קשה לנהוג. לא נכנסתי למעליות, כי תמיד מישהו באמצע מקבל שיחה, ואתה כלוא שם. לפעמים אתה מוותר על תור בסופר כי מישהו לידך קיבל שיחה. כל מיני דברים כאלה פתאום נכנסים לך לחיים".
בהדרגה החל המצב להשפיע גם על הקשר עם הסביבה: "די ניתקתי קשר עם רוב החברים שלי כתוצאה מהמצב. נשארתי בקשר רק עם החברים הטובים, אלה שהיו מוכנים לכבות את המכשיר בכניסה לבית. כבר לא הייתה לי סבלנות לשום דבר. אתה שנה שלמה עם כאבי ראש, ואתה לא רואה שום קרן אור בקצה המנהרה, שום שיפור, שום דרך לסיים את המשבר, אתה נאבק בו יום-יום, ואז חבר שלך בא ואומר, 'אתה מדבר שטויות'. אמרתי לעצמי שאין לי כוח להתווכח עם אף אחד: הבן אדם הזה יושב אצלי בבית עם טלפון פתוח? זו הפעם האחרונה שהוא יישב אצלי בבית, נקודה".
היו לך ספקות לגבי כך שהסיבה לתחושותיך היא הקרינה?
"לא, זה אחד לאחד: ברגע שאתה רגיש, זה כאילו שמישהו מדליק אור בחדר ואתה רואה את האור. זו הרמה. בעבודה הקירות מגבס - הייתי מרגיש שאנשים עוברים במסדרון ומדברים בטלפון בלי שהייתי שומע אותם. לילה אחד נהגתי, ובכל צומת הרגשתי את הכאבים בראש מתחזקים. לא הצלחתי להמשיך לנהוג. למחרת עשינו את הדרך באור יום, פתאום הרגשתי את זה עוד פעם, ואז ראיתי את האנטנות ונפל לי עוד חלק מהאסימון".
מי שבא אליך הביתה עם טלפון בכיס - אתה יכול לקבוע אם הוא דלוק או לא?
"היום כבר יהיה לי קשה, כי היום אני מרגיש יותר טוב. בתקופה הקשה הייתי יכול להגיד לך בוודאות, אם היית לבד, שהכנסת לבית גורם שמקרין".
היום בורנשטיין מרגיש הרבה יותר טוב, לדבריו, לאחר שורת פעולות שאותן נקט, בנוסף להימנעות. הוא רכש גלאי קרינה והחל "לנטר את הסביבות שבהן אני עובד וגר". כשאני מבקר בדירתו החיפאית מדגים בורנשטיין באמצעות מדי הקרינה שלו את העוצמה של כל מכשיר ואת עוצמת הקרינה הנפלטת מאנטנות לא רחוקות. היכן שאיתר קרינה גבוהה, ביצע שינויים. כך הוא עושה גם כשהוא מגיע למקומות חדשים: כשהכיר בחורה, למשל, וזו הזמינה אותו לדירתה - הוא הסביר לה כי הוא חושש מרמת הקרינה בדירה, ולכן עבר בה ראשית כול עם מדי הקרינה שלו, ניטר את הסביבה וצמצם את הקרינה למינימום שיאפשר לו לשהות שם.
"מוכרחים להאמין לי"
באין מענה כלשהו מהרופאים, לכל "רגיש" השיטות שלו להתגבר על המצוקה: ברוש נוטלת ויטמינים. אפל נוקטת בעיקר את שיטת ההימנעות המקסימלית מחשיפה, אולם גם נוטלת סוג מסוים של סטרואידים: "זו תרופה מאוד כבדה ורצינית, ומדי פעם אני עולה עליה לאיזה שבוע-שבועיים-שלושה, עד שהמוח שלי חוזר למצב סביר ואני ממשיכה בחיים". מור משתדלת למעט בנסיעות באוטובוס, וחולמת על היום שבו ייאסר בתחבורה הציבורית השימוש בסלולרי, ממש כמו עישון סיגריות.
בעיקר חשוב ל"רגישים" שיכבדו את הדיווחים שלהם על-אודות תחושותיהם הפיזיות, ולא יתייחסו אליהן בזלזול - למרות היעדרן של הוכחות מדעיות לרגישותם המוגברת לקרינה. בפועל, יחס כזה הנו לא אחת מנת חלקם. ברוש מספרת שכשניגשה להתייעץ עם רופאים, "הם זרקו אותי החוצה, אמרו לי 'זו זו כנראה בעיה של סטרס', חשבו שאני היפוכונדרית". גם האחרים מספרים על חוויות דומות, מול רופאים שאמרו להם, "אתם מדברים שטויות" ו"קאט דה בולשיט".
"מפליאה אותי ההתכחשות הזו", אומרת ברוש, "הרגישים לא תימהונים. אנשים מספרים לך שהם בריאים לחלוטין מעבר לעניין של הרגישות הזו".
"יש ידע שבא מהרשויות, מלמעלה - ויש ידע שבא מהשטח, מלמטה, מאנשים כמוני", אומרת אפל. "אני בן אדם מהיישוב, לא מישהו מהרחוב. אני בן אדם רציני, למדתי כל חיי, ויש לי השכלה רחבה. אני לא יכולה להוכיח את זה, אבל מוכרחים להאמין למה שאני מספרת. אלה לא קשקושים. במשך עשר שנים זה מכתיב לי אורח חיים. מישהו שקושר את העיניים ולא רואה, חייב להאמין למישהו אחר שרואה. באותה צורה, אדם שיש לו הגנות מהקרינה חייב להאמין לי, כאדם שחשוף בצריח, שזה מה שקורה לי". "