יום. פנים. בית של מגדת עתידות.
מגדת עתידות: היו לך הרבה גברים בחיים.
מיכל: היו... לא כל כך הרבה.
מגדת עתידות: הרבה. הרבה מערכות יחסים יחסית לבחורה בגילך.
מיכל: מה גילי?
מגדת עתידות: 32, אולמוסט 3. תבחרי עוד קלף.
מיכל בוחרת עוד קלף ומגישה למגדת עתידות.
מגדת עתידות: נפרדת ממישהו לאחרונה?
מיכל: כן. רגב. נפרדנו לפני שלושה שבועות.
מגדת עתידות: הוא השאיר לך משהו בניגוד לרצונו. משהו... ילדה משותפת? 2? בת שנתיים?
מיכל (חושבת): אוגי? כן, כלבה משותפת. בת שנתיים.
מגדת עתידות: את צריכה לשמור עליה.
מגדת עתידות (עוצמת עיניים): את צריכה להתחתן.
מיכל: צריכה... טוב, את יודעת איך זה.
מגדת עתידות: לא, לא. אם לא תתחתני עד סוף השנה, לא תתחתני אף פעם.
מיכל: האמת שהטקס לא ממש חשוב לי. אני יכולה...
מגדת עתידות: לא קשור לטקס. אם לא תמצאי את הגבר שלך עד סוף השנה, את תחיי את החיים שלך לבד.
מיכל: מה, זה מה שאת רואה? אותי לבד? אין שם אף אחד לידי? אפילו לא מישהו קטן?
מגדת עתידות לא עונה.
מיכל: אז מי זה? מתי אני אמורה לפגוש אותו?
מגדת עתידות: תתני לי את הידיים שלך... (קוראת בכף היד), כבר פגשת אותו.
מיכל: מה זה?
מגדת עתידות: כבר פגשת אותו וזרקת אותו.
כך נפתחת הקומדיה הרומנטית החדשה, "ה-X המיתולוגי", של סיגל אבין, שתעלה לאוויר ביום חמישי הקרוב, בערוץ 2. מיכל גולן (טלי שרון) היא רווקה פרועה ואבודה, שבאמתחתה רשימה ארוכה של אקסים. בניסיון למצוא את אהבת חייה או חלילה לא לעבור את החיים הללו לבד, היא מחליטה, בעידודם של חבריה הקרובים (איתי טיראן, עומר ברנע וורד פלדמן), לצאת למסע חיפוש בין כל האקסים (יפתח קליין, עופר שכטר, מיה דגן, שמיל בן-ארי ועוד).
ג'ינס, טי שירט לבנה וסניקרס. בלי טיפת איפור ובמבט מרוחק. אבין פותחת את דלת הכניסה לדירתה המרווחת, שממוקמת ברחוב בזל בתל אביב, ומובילה אותי לסלון. היא מתיישבת על הכיסא מולי. שותקת. מחכה שאני אתחיל.
"את מתראיינת רק כי את חייבת?", אני שואלת.
"כן", היא משיבה בזריזות. "אני נורא לא אוהבת להיחשף באופן אישי. אני מספיק נחשפת דרך היצירות שלי. קשה לי לדבר על עצמי עם בן אדם זר, ואפילו יותר קשה עם עיתונאים. לוקח לי זמן להיפתח ולהרגיש בטוח עם אנשים חדשים. אבל זה טבעי, לא?".
כשמדובר באדם מן השורה, הרתיעה מפרסום ומחשיפה היא דבר טבעי. אבל בארצנו הקטנטונת, אבין, שהיא אחת היוצרות המבוקשות והעסוקות בתעשיית הטלוויזיה, ושמזוהה כאימא הבלתי מעורערת של הטלנובלה הישראלית, כבר מזמן ממוצבת כסלב. צילומי פפרצי שלה הם פריט מבוקש במדורי רכילויות, וכל השקה של מחזה או סדרה חדשה פרי יצירתה מלווים בסיקור תקשורתי מקיף. גם מצבת האקסים שלה, שכוללת מפורסמים, ביניהם מערכת יחסים עם השחקן איתי טירן וזוגיות מתוקשרת ומגורים משותפים עם השחקן ליאור אשכנזי, היא חלק מהסיבה שאבין הצליחה לחדור באינטנסיביות לתודעה הציבורית.
לצאת עם מישהו מ"הביצה" זה מתכון בטוח לחשיפה תקשורתית?
"נכון. זו באמת בעיה. מצד אחד, אלה האנשים שמקיפים אותי, שאיתם אני עובדת, ובאופן טבעי נרקמות בינינו מערכות יחסים. מצד שני, הוויתור שאני צריכה לעשות והחדירה לפרטיות שלי גובים ממני מחיר גדול מדי. אני מאחלת לעצמי מערכת יחסים יציבה עם חקלאי מהגליל - שאף אחד לא מכיר".
הדמויות הגבריות בסדרה מבוססות על הגברים בחייך?
"כל דמות היא סלט של כמה גברים - חלק אקסים שלי, חלק של חברות, הרבה על סטריאוטיפים ועל ניפוץ קלישאות. החיפוש אחרי בן הזוג האידיאלי הוא רק תירוץ, המנוע של העלילה. כל כך הרבה פעמים בחיים אנחנו שואלים את עצמנו אם החלטנו נכון; אם עשינו את הפנייה הנכונה. הסדרה מתעסקת באותם רגעים שבהם אנחנו תוהים מה היה אילו, בפחד מההחמצה", היא מסבירה את הסיבות שהביאו אותה לכתוב את הסדרה.
את מוצאת את עצמך מתלבטת אם בדרך טעית בפנייה?
"כבר לא. התבגרתי. אני נמצאת כאן ועכשיו. אני לא יודעת אם זה תהליך שעברתי דרך העבודה על הסדרה, או שהסדרה מושפעת מעבודה שעשיתי עם עצמי. כנראה, שילוב של שניהם".
למרות שאבין מעידה על עצמה שהיא למדה לקבל שמה שהיה - היה, בזמן צפייה משותפת בפרק מהסדרה היא לא מפסיקה להעיר: "הסאונד בסצנה הזו לא יושב טוב", "התאורה צריכה להיות הרבה יותר חזקה", "הדיאלוג הזה לא מספיק מהודק".
אמרת שלמדת לשחרר.
"הדרך שלי אף פעם לא קלה. אני נורא פרפקציוניסטית. גם בשלב שכבר צריך להשלים עם התוצאה, אני לא מסוגלת. אני מנסה שהדברים ייצאו הכי קרוב למה שאני מרגישה שצריך להיות".
למרות שלא היה לאבין, המזוהה בעיקר עם ז'אנר הטלנובלה, ניסיון קודם בפיתוח ובכתיבה של סדרה דרמטית, בזכיינית קשת החליטו להרים את הכפפה ולתת לה צ'אנס, והיא יצרה, כתבה וביימה את הסדרה החדשה. בתחילה סוכם כי אבין תהיה אחראית על הפיתוח והכתיבה, והבמאי גור בנטוביץ' ("הכוכב הכחול") יופקד על הבימוי. אחרי קרוב לשנתיים של עבודה - הדיאלוגים נכתבו, השחקנים לוהקו וההפקה עברה לשלב הצילומים - בנטוביץ' החל במלאכה וביים מספר פרקים. אלא שאז צצו חילוקי דעות מקצועיים, הוא עזב את הסט ובהפקה נשארו בלי במאי.
אבין זיהתה מיד את ההזדמנות שנקרתה בדרכה. למרות שמעולם לא התנסתה בבימוי טלוויזיוני, נכנסה למסכת שכנועים אינטנסיבית. היא סירבה להפקיד את מלאכת הבימוי בידיו של במאי חדש. התעקשה שיש רק מישהו אחד שמתאים לתפקיד - היא עצמה. באופן מפתיע, מוש דנון, מפיק הסדרה, השתכנע. "ידעתי שאני יכולה לעשות את זה", היא מסבירה, "פשוט ידעתי. כמו שאני יודעת שהשמש תזרח מחר בבוקר. לא פחדתי לרגע".
את תמיד כל כך בטוחה בעצמך?
"ממש לא. לפני ראיונות, למשל, אני בחרדה ובפחד נורא. כשאני צריכה לחתום על חוזים, זה תמיד מלווה בלחצים. אבל בכתיבה ובבימוי אני מרגישה כמו ילדה - שהכול אפשרי. להיות כל כולך בעולם בטוח, יצירתי, שאין בו פחד ושלא צריך לחשוב מה יהיה ומה יקרה. לשחקנים זה קורה דרך המשחק, לי דרך הכתיבה והבימוי.
"גם סם מנדס, שביים את אמריקן ביוטי, וגם סטיבן דולדרי, שביים את בילי אליוט, הם במאי תיאטרון שלא ביימו לפני כן קולנוע או טלוויזיה. זה היה תמיד החלום שלי. כבר מגיל 6 - אחרי שראיתי את הסרט אי.טי - ידעתי שאני רוצה להיות במאית קולנוע".
"לסיגל אבין יש כישרון נדיר הן כתסריטאית והן כבמאית", מסביר גל זייד, מנהל מחלקת הדרמה של קשת, ומי שעבד בעבר עם אבין על הטלנובלות שיצרה, את הסיבות שהובילו אותם להמר עליה. "יש לה סגנון ייחודי וחוש אסתטי מאוד גבוה. היכולת שלה לחבר בין המרכיבים השונים של הדרמה, עצומה. אין לה אגו והיא יודעת לקבל ביקורת ולהגיב עליה במהירות. היא אמיצה והיא מתאבדת על פרויקטים. אין אצלה כמעט טוב, זה תמיד חייב להיות הכי טוב".
דרמה קווין
אבין, 33, נולדה במיאמי, להורים שהיגרו לארצות הברית. המשפחה, שכללה גם אחות קטנה, מישל, שבה לארץ כשאבין הייתה בת 11, והשתקעה בזכרון יעקב. היא למדה בבית הספר החקלאי בפרדס חנה, במגמת תיאטרון. "מאז שאני זוכרת את עצמי, כתבתי, שיחקתי וביימתי. הייתי ליצן הכיתה". אחרי השירות הצבאי ניסתה אבין להתקבל לבית הספר לקולנוע ולטלוויזיה "סם שפיגל" בירושלים, אבל קיבלה תשובה שלילית כבר בשלב המיונים הראשון. היא החליטה לנסות את מזלה על הבמה, והתקבלה לסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין.
אחרי שסיימה את לימודיה, כתבה וביימה עבור הסטודיו של לוינשטיין את ההצגות "איך להכין בן", שזכתה בפרס ציון לשבח בפסטיבל הצגות ילדים ונוער הבינלאומי בחיפה; "שמוליק חבר חדש", שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר בפסטיבל החיפאי; "חני, בעלך הורג אותי", "עם חיוך ואקדח", "חומר טוב" ו"פריקס", שזכתה לביקורות אוהדות בארץ ובעולם. עם ניסיון מוכח בכתיבה ובבימוי מחזות, הצטרפה אבין לצוות תיאטרון הבימה וביימה את ההצגות "הכלה וצייד הפרפרים", "אגדת אטליז" ו"טקסי" השנויה במחלוקת, של צעירי הבימה.
את הרומן עם תעשיית הטלוויזיה התחילה אבין לפני שש שנים, כשמונתה לתסריטאית משנה בטלנובלה "לחיי האהבה". שנתיים מאוחר יותר היא יצרה וכתבה את הטלנובלה "משחק החיים", לצד שירה גפן ולימור נחמיאס. אחר כך הגיחו לעולם גם "מיכאלה" ו"טלנובלה בע"מ", שנכתבו ביחד עם גל זייד ודרור נובלמן.
למה לא המשכת את דרכך כשחקנית?
"זה לא המקום הטבעי שלי. כשחקנית, אני יודעת שיש עוד אלף כמוני; בכתיבה ובבימוי - אין. בדיעבד, לימודי המשחק הם הדבר הכי טוב שעשיתי. למדתי להבין דרמה באופן מאוד חזק: ציר עלילתי, אירוע מחולל, מכשול".
עכשיו, אחרי שכבר התנסית כמעט בכל התפקידים על הסט, מה נטיית הלב שלך?
"אני הכי אוהבת לביים. היום אני יודעת את זה בוודאות. אם היו לי ספקות, אחרי 'ה-X המיתולוגי' הם נעלמו. לדעתי, רק אחרי 10 שנים במקצוע אפשר להרגיש במקום הנכון. ככל שנמצאים יותר זמן בתחום מבינים כמה יש עוד ללמוד. דווקא במקומות הקשים והלא מוכרים לומדים הכי הרבה. השאיפה היא כל הזמן להעלות את הרף".
למרות השאיפה למצוינות, אבין יודעת שיש קסם מסוים ביצירה בוסרית, שנשחק עם הזמן והניסיון. "כשאת לא יודעת, את לא פוחדת. את לא יודעת מה נכון ומה לא נכון; אין מותר ואין אסור. זה מאוד חזק. אני בטוחה שבפרויקטים הבאים אני כבר ארצה לעשות את הדברים 'נכון', אנסה לשחזר רגעי שיא שנוצרו במקרה, ואדע מה לא לעשות. ככל שאת יודעת יותר, לוקח לך יותר זמן. את מפתחת יכולת לקרוא ולראות דרך הטקסט".
לטענתה, העובדה שהידע עלול לעכב, היא הסיבה שבגללה לא תצליח לחזור ולכתוב טלנובלות. "בגלל שאני מבינה ויודעת, יהיה לי קשה לעמוד בזמנים הלחוצים ובעלילה כל כך עמוסה, בלי להתעכב על איך הדברים צריכים להיות, 'ביי דה בוק'. בטלנובלות יש משהו מאוד מאתגר ולא פשוט - לראות קדימה דבר כל כך גדול".
בארץ נוצר מצב שליוצרים יותר משתלם, מבחינה כלכלית, לפתח טלנובלות מאשר דרמות וסרטי איכות.
"הבעיה בארץ היא שהטלנובלות הן ברירות מחדל. בחו"ל זה לא ז'אנר שמשודר בפריים טיים, לא משתתפים בו השחקנים הכי טובים והעלילה לא נכתבת על ידי היוצרים הכי נחשבים. הטלנובלות הישראליות הן ז'אנר בפני עצמו. הן דומות לטלנובלה המסורתית רק במבנה, בזמן ובתקציב. תעשיית הטלוויזיה בארץ מאוד צעירה. יחסית לזמן שיש תעשיית טלוויזיה, אנחנו במקום מדהים. אבל אנחנו עוד לומדים, לומדים כל הזמן. אי אפשר שביום אחד הכול יהיה מושלם. כבר עכשיו אפשר לראות שלציבור יש רעב לסדרות דרמה - לפי ההצלחה של 'במרחק נגיעה', 'מסודרים', 'אמאל'ה'".
אבין משוכנעת שהאירוע המחולל שהביא לשגשוג של הדרמות הישראליות הוא הסדרה "בטיפול", ששודרה ב-HOT ושלאחרונה נמכר הפורמט שלה לרשת הטלוויזיה האמריקאית HBO. "'בטיפול' שינה את פני הטלוויזיה הישראלית. יש את הטלוויזיה של לפני 'בטיפול', ויש את הטלוויזיה אחרי. מדובר באירוע טלוויזיוני, אבן דרך בתעשייה. הסדרה הזו הוכיחה שכשמשהו טוב, הוא פורץ גבולות. ישראל כבר לא גטו. כש'בטיפול' התקבלה ל-HBO, אני ממש התרגשתי. פתאום זה מרגיש קרוב, אפשרי. אני מרגישה שאנחנו ממש על המפה. הצלחה מובילה להצלחה".
את עדיין מצליחה ליהנות מסדרות ומסרטים כצופה, בלי לנסות ולפרק את הסצנות, לבחון את הדיאלוגים ואת הקומפוזיציות של הפריימים?
"כשהסרט טוב, אני נשאבת בקלות. אם אני בוחנת את התאורה ומנסה לראות אם ה'בום' משתקף במנורה, סימן שהסרט בבעיה".
בעבר אמרת שאת חולמת להקים תיאטרון עצמאי. זה עדיין רלבנטי או שעכשיו יותר קוסם לך ערוץ טלוויזיה עצמאי?
"אני אוהבת סוג מאוד מסוים של תיאטרון: מאוד מסוגנן, שמצדיק את השימוש במדיום התיאטרלי. כשמדובר בהמחזה ריאליסטית, אני אעדיף טלוויזיה גם כצופה וגם כיוצרת. אני חושבת שמחזה שלא משתמש בקסם התיאטרון מיותר להעלות אותו על במה.
"לתיאטרון בארץ יש קהל מאוד מוגדר, ספציפי, ומה שמכתיב את הרפרטואר זה קהל המנויים. המקום של לקחת סיכונים, ליצור דברים אחרים, יותר ביזאריים, יותר צעירים, כמעט לא קיים כאן, וחבל. כי בשביל להגיע למקום מיוחד ואחר, חייבים ללכת בגדול, להמר, לדעת שגם אם זה ייכשל, זה בסדר. בארץ יש מעט מאוד הזדמנויות ליוצרים. הם לא יכולים להרשות לעצמם להיכשל".
איך את מגיבה על ביקורות שליליות שנכתבות על פרויקטים שלך?
"אם את בן אדם מודע שעבר תהליכים, כשאת מסתכלת על היצירה שעשית, את יודעת הכי טוב מה לא עובד, מה היו הבעיות עם הסצנה הזו, ומה עברת ביום הצילום ההוא. למדתי שהרבה יותר קל להתמודד עם ביקורת מתוך מודעות. אני לא אגיד שזה לא צובט בלב לקרוא ביקורת שקוטלת משהו שאת כל כך מאמינה בו, אבל בשנים האחרונות אני מנסה להפריד את עצמי מהעבודה. זו היצירה - נכון לזמן הזה - אבל זה לא אני".
ראש-גוף-נפש
עושה רושם שפרץ המודעות משפיע על אבין בתחומים נוספים. "היום אני מרגישה מחוברת לעצמי יותר מאי פעם. אני מסתכלת פנימה ולא החוצה. יש שלב שהחוץ נראה יותר חשוב ומעניין. אני כבר לא שם. אני אוהבת את החיים ואת עצמי. אחרי 12 שנה הפסקתי לעשן, יום אחד הבנתי שאני מכורה, וזה החריד אותי. לא רציתי יותר. אני גם עושה פילאטיס ואני מרגישה מצוין".
רוב המעשנים יודעים שהם מכורים וזה לא עוזר להם.
"לדעת שאת מכורה זה משהו אחד, ולהבין שאת מכורה זה משהו אחר. פתאום קלטתי שאני צריכה את הסיגריות, שלא משנה מה אני עושה - אני עם סיגריה. הבנתי שזה יותר חזק ממני. רק אחרי שמפסיקים לעשן מבינים כמה הסיגריות עושות לנו רע. עכשיו אני מתעוררת בבוקר בלי בעיה, יש לי מלא מרץ, יש לי אוויר. פעם ראשונה שאני חווה בעצמי את החיבור ראש-גוף-נפש", היא אומרת בגאווה, אבל ממהרת להסתייג: "כבר קרה שהפסקתי לעשן וחזרתי. נכון שהפעם זה הרבה יותר חזק וזה מרגיש לתמיד, אבל כמו כל מכור לשעבר, אני יודעת שמספיק יום צילום לחוץ במיוחד בשביל שאמצא את עצמי עם סיגריה ביד, בלי שאשים לב. שלא יתפסו אותי במילה".
בתקופה הקרובה אבין החליטה לקחת לדבריה "פסק זמן, מנוחה". או במילים אחרות, היא "רק" מתחילה לעבוד על ההצגה החדשה של הצעירים של הבימה, ומשמשת כיועצת חיצונית לטלנובלה המתהווה, "הדוגמניות" (שם זמני), מבית דרסט. "רציתי שהפעם האחריות תהיה על מישהו אחר. אני חייבת קצת שקט. להישען אחורה ולהירגע. להיות מעורבת בפרויקט שלא אני יצרתי. זאת פריבילגיה - היכולת לראות את הדברים באופן אובייקטיבי, ברור ומדויק".
בשנה שעברה דיווחו מדורי הברנז'ה כי אבין קיבלה מ-HOT מעל מיליון שקל עבור כתיבת הטלנובלות "מיכאלה" (845 אלף שקל) ו"משחק החיים" (686 אלף שקל). "הלוואי שאלו היו הסכומים. ההערכות האלה רחוקות מהמציאות", היא מציינת ומבקשת להימנע מלנקוב בסכומים המדויקים.
נניח שתזכי עכשיו ב-10 מיליון דולר. את פורשת מהתחום?
"לא. אני לא בתחום הזה בשביל הכסף. אני כאן בשביל להגשים חלום, לאפשר לעצמי ולצופים לברוח מהמציאות, לדמיין, להרגיש. דד ליינים ולוחות זמנים עוזרים ליצירה. הם עוזרים ליוצר לא להתפזר".
אז את ממליצה לכולנו להפסיק לעשן ולצאת לחפש את ה-X המיתולוגי האבוד?
"להפסיק לעשן - כן; לגבי בן הזוג, אני בעד זוגיות ורומנטיקה, אבל חשוב שבן אדם יהיה שלם קודם כל עם עצמו לבד. יש המון דברים לראות, לעשות להספיק... רגע. יש את אלו שנדחפים בתור לעלות למטוס, ויש את אלה שנהנים בדיוטי פרי, שותים קפה, קוראים. וכולם עולים בסוף על אותה טיסה".
לפעמים, אם מתעכבים יותר מדי, מפספסים את הטיסה.
"תמיד יש עוד טיסה". ¡
ltasritim@gmail.com